החייזר: שליח וואלה ספורט על היחס על לדיוויד בלאט בארצות הברית

צפו בכריס שרידן מבקר את בלאט בראיון לשליח וואלה ספורט

באחת בלילה, שעון קליבלנד, דיוויד בלאט התעייף מלהיות מנומס. מישהו ביקש להעלות אותו לשידור אצל ניב רסקין. אם הצ'יזבאטים מהארץ נכונים וישנם פרובינציאלים חסרי עניין בכדורסל שהתעוררו בימים האחרונים באמצע הלילה כדי לראות משחק שהם לא מבינים בו רק משום שאת אחת הקבוצות מאמן אזרח ישראלי, סביר להניח שהם גם בחלקם מאזינים בדרך לעבודה לתוכנית הכל-ישראלית של רסקין.

אבל בלאט, שהיה ספון בחדר המאמנים שבתוך מערכת חדרי ההלבשה הענקית של הקאבס – סירב. "הוא 'מיובש'", התנצל בשמו טד קארפר, סגן נשיא הקאבלירס לענייני לתקשורת והאדם שמסתובב עם בלאט בכל מקום (ומי שבטובו סידר לנו, התקשורת הישראלית, שיחה קבועה עם בלאט בעברית אחרי שדיבר באנגלית עם התקשורת האמריקאית), "הוא צריך לנוח. נעשה איתו משהו ביום חמישי".

אלופים: גולדן סטייט השלימה 2:4 בגמר אחרי 97:105 בקליבלנד

עומרי כספי מצטרף למד הכוח שלנו: "מוריד את הכובע בפני בלאט"

מכונה מהסוג שה-NBA לא ראתה: רביץ מתפעל מגולדן סטייט

השושלת כבר בדרך? כך תהפוך גולדן סטייט למכונת אליפויות

בלאט מסכם עונה: "זה שאין סוף טוב זה לא אומר שהסיפרו לא טוב"

איגודאלה זכה ב-MVP: "כשאגדל אני רוצה להיות סטף קרי"

לא רק לברון: כל המספרים והנתונים המעניינים של הגמר

עד ליום חמישי כבר לא יישאר כאן אף עיתונאי ישראלי, אולי חוץ מצוות "עובדה" שנחת כאן בשבוע שעבר כדי ללוות את בלאט לאורך הסדרה.

זה אומר שבלאט יישאר עם התקשורת האמריקאית. וזה בוודאי לא דבר שמשמח אותו. עד כמה שהתקשורת הישראלית הייתה קשה עם בלאט בשנים האחרונות, בלאט בוודאי מעדיף אותה על פני התקשורת האמריקאית. בישראל בלאט ספג ביקורות, אבל מצד שני קיבל כבוד והיה בעל פרסטיז'ה מקצועית; בארץ הוא אייקון. באמריקה בלאט סופג מהתקשורת ביקורות קטלניות וגם מקבל כבוד אפסי.

סביר להניח שהרישא נגזרת מהסיפא. גם אחרי שנה בתפקיד, האמריקאים לא באמת הצליחו לפענח את בלאט. את הדרך מקליבלנד לאוקלנד ובחזרה עשיתי עם כריס ברוסארד, פרשן בכיר של ESPN. רק לפני חודש ברוסארד פרסם שבלאט עשוי לעזוב בסוף השנה. ועכשיו, אחרי שהיה רחוק שני משחקים מאליפות? "אולי הוא יישאר", מגלגל ברוסארד עיניים, "עד לתקופה האחרונה הוא לא קיבל שום ריספקט מהשחקנים הוותיקים, וגם עכשיו הוא לא הרוויח אצלם יותר מדי קרדיט". רק אולי יישאר? אני שואל, בלאט הרי לקח קבוצה בלי שני אולסטארים כמעט עד הסוף. "לברון לקח אותם עד הסוף", השיב ברוסארד בלי למצמץ.

הדומיננטיות העצומה של לברון היא מקור לבדיחות בתקשורת האמריקאית כפי שהיא מקור לביקורת ולספקולציות. על אחת התמונות של לברון, מחויך ומחזיק בכדור, הדביק מישהו את הכיתוב: "קאבס 2015 – תמונה קבוצתית". במקום אחר נכתב: "קליבלנד קאבלירס: שחקנים – לברון ג'יימס, לברון ג'יימס, לברון ג'יימס, לברון ג'יימס, לברון ג'יימס. מאמן – לברון ג'יימס".

רוב התקשורת האמריקאית חושבת כמו ברוסארד. הפרשן כריס שרידן, לשעבר איש ESPN וכיום בעל הבלוג הפופולארי "Sheridan Hoops", טוען ש"בלאט הובס על ידי סטיב קר בסדרה הזאת", והוסיף ש"לא יופתע אם ביוני הבא מי שייאמן את הקאבס בסדרת הגמר יהיה טיירון לו". וכך זה נמשך ונמשך.

אין ספק שיש משהו בלתי-הוגן ברמה הבסיסית ביחס של האמריקאים לבלאט. מתן הקרדיט הבלתי-נגמר ללברון והביטול הכמעט-מוחלט של בלאט נובעים, בחלקם, מהגישה שפיתחו כלפי בלאט מהרגע הראשון: אנחנו לא מכירים אותך, אין לנו מושג איך הגעת לכאן, אתה בגדר אורח לרגע עד שתוכיח לנו אחרת. ובלאט – וזו אולי הבעיה – לא התכוון להוכיח להם אחרת. הוא לא מתחנף אליהם, לחלקם עונה בציניות ובקרירות במסיבות עיתונאים, עם אחרים מתפלמס; באופן כללי, הוא מסתכל להם ישר בעיניים, אומר ללא מילים: למרות המקום שממנו באתי, אין לי שום רגשי נחיתות. וזה נוגד, מבחינת האמריקאים, את כללי הטקס.

ספורט הוא מוסד בתרבות האמריקאית. והאמריקאים לוקחים אותו ברצינות רבה. אחד מאנשי הקאבס הסביר לנו ש"העיתונאים כאן לא יודעים להעריך את השנינות והציניות של בלאט במסיבות העיתונאים. מבחינתם כדורסל זה עניין רציני מכדי להתבדח בו".

היחס הפנאטי של האמריקאים לספורט מזכיר את היחס של הבריטים אל מוסד המלוכה או של האיטלקים אל האומנות שלהם. גם כאן יש כללי פרוטוקול ברורים. בלאט שבר אותם – שלא באשמתו, כן? – בכך שקיבל משרה של מאמן ראשי בליגה לפני שהתחשל בתפקיד של עוזר מאמן והרוויח דרכו את הכבוד משחקני ומאנשי הליגה. ב-NBA לא קונים את הדיבורים של בלאט על "16 אליפויות" בהן זכה (כאן "תארים" מתרגמים ל"צ'מפיונשיפס", אליפויות, הגם שבלאט כמובן התכוון במספר הזה לאליפויות ולגביעים בהם זכה, ולא רק לתארי אליפות. מושג הגביע זר לספורט האמריקאי). מבחינתם, מבחינתם יש את ה-NBA ויש את כל השאר. וכל השאר לא באמת מעניין. ז'ליקו אובראדוביץ' חכם מספיק כדי להבין את זה. אין ספק שגם המאמן המצליח בתולדות הכדורסל האירופאי, לו היה מגיע לארה"ב, היה מקבל כאן את אותו יחס חדשני.

באחד הימים הראשונים כאן בקליבלנד מישהו שאל את בלאט על עניין הזרות שלו. בלאט חייך חיוך מר. אני חי את זה כל חיי, הוא אמר. זה הגורל של בלאט: הוא זר בכל מקום. בישראל הוא תמיד היה זר בגלל המבטא והגינונים הפרינסטוניים ובארה"ב הוא זר כי מבחינתם מה שמשנה הוא לא שפת האם אלא המקום שבו התפתח כאיש כדורסל, במובן המהותי.

הרעיון המרכזי בהחתמה של בלאט היה הניסיון שלו בבניית קבוצות ובעבודה עם חבר'ה צעירים. בזה בלאט התפרסם באירופה. הוא לא היה מפורסם אפילו אצלנו ביחסיו עם כוכבים (ע"י תיאו פפאלוקאס ב-2012). הוא כן היה מפורסם במיצוי המקסימום מסגלים שמוגבלים ברמת הכישרון. במקור, הקאבס של העונה הייתה צריכה להיות קבוצה חדשה, סוג של קבוצת קולג'ים, חסרת ציפיות (קליבלנד של השנים האחרונות נחשבה לאחת מנמושות הליגה), ובלאט צריך היה להיות המנטור שינווט ויוביל ויבנה ממנה משהו, לאט-לאט. הכול התהפך ברגע שלברון ג'יימס חתם. ברגע אחד קליבלנד הפכה למועמדת לאליפות, ובלאט הפך מאדם שאמור היה להיות דומיננטי בקאבס כמו מאמן בקבוצת קולג' ל"קישוט הזה" שנמצא מאחורי לברון. זו לא רק ליגה ותרבות שבלאט לא הכיר, אלא גם פוזיציה מקצועית שהייתה חדשה ובלתי-ידועה עבורו. ובתוך כל תהליך הלמידה בלאט היה צריך לזכות באמון של השחקן שהוא מהגדולים בתולדות המשחק, אבל בוודאי אחת הדמויות הקשות ביותר שהיו בו ברמה האנושית.

גם אחרי שנה בקאבס ניכר שבלאט לא מרגיש בנוח. בקבוצה מנסים לעשות הכל כדי להקל עליו – קארפר לא זז ממנו, וגם הג'נרל מנג'ר דיוויד גריפין כל הזמן בסביבה – אבל תחושת הזרות מתבטאת בראש ובראשונה במפגש עם כלי התקשורת. העיתונאים כאן מתלוננים על כך שלאורך כל העונה בלאט נראה להם כמתגונן, הוא לא היסס לעקוץ עיתונאים ולענות להם לעתים בצורה מזלזלת, בעיקר כשחשב שהם מזלזלים בו, והדו-קרב הזה נמשך גם בסדרת הגמר. פעם זה היה חוסר-השימוש של בלאט בספסל בכלל ובשון מריון בפרט, פעם (היעדר) השימוש של בלאט בטימופיי מוזגוב במשחק מספר 5, פעם חוסר הניסיון שלו במעמד הזה – כל השאלות היו מנומסות, מנומקות, אבל לא הסתירו איזו נימת ביקורת, שלא נאמר זלזול, בבלאט ובהתנהלותו. ובלאט השיב – פעם בסרקזם, פעם באריכות, ובמקרים מסוים לא היסס לתקן ולתקוף בחזרה כשחשב שהוא צריך להעמיד דברים על דיוקם. אבל בדרך-כלל הייתה תחושה שאת הספקות של האמריקאים הוא לא מצליח להתיר, שאותם הוא לא יכול לשכנע.

מיד אחרי שהסדרה הסתיימה סיפר לי אחד העיתונאים שהוא כבר שומע ביקורות קטלניות על בלאט "מתוך הקאבס", על כך שספסל את מוזגוב במשחק החמישי - מה שלדעת חלק מאנשי הקאבס, לדברי אותו עיתונאי, אולי עלה לקליבלנד בסדרה ובתואר. אין ספק שהעיתונאים מחפשים, לפחות בחלקם, את בלאט. וכדי להחזיק בתפקיד הזה בלאט יהיה חייב לספק הישגים. אם קליבלנד תפתח את העונה הבאה כפי שפתחה את זו הנוכחית, מעריכים כאן, זה יהיה הסוף של בלאט במועדון. דן גילברט, הבעלים האקסצנטרי והבנאדם היחיד בקיו-ארינה שמסתובב במסדרונות עם פמליה גדולה יותר משל לברון, הוא התומך העיקרי של בלאט והאדם שלמעשה נתן לו את העבודה, אבל בהתחשב בפניו העגמומיות בסיום המשחק, ובמזגו ההפכפך והידוע, גילברט הוא קרש דק להיאחז בו.

ביום שני, יממה לפני משחק מספר 6 בסדרה, נערך בקוויקן לואנס ארינה אירוע של ה-WWE. בין היתר הופיע סת' רולינס, אלוף העולם במשקל כבד. רולינס, הנבל האולטימטיבי, עלה לזירה עם חגורת האליפות שלו והניף אותה. "תסתכלי טוב, קליבלנד, ככה נראית אליפות עולם", אמר למיקרופון, והאלפים, לבושים בחלקם הגדול בחולצות של הקאבס, הגיבו ב"בוז" מחריש אוזניים. "לברון ג'יימס לא הולך להביא לכם תואר", התגרה רולינס. "זו", הצביע על החגורה, "האליפות היחידה שתראו!".

ביום שלישי, יום המשחק השישי מול הווריורס, שודר הקטע הזה שוב ושוב בערוצי הטלוויזיה. בדיעבד התברר שרולינס צדק, כמובן. הספירה של קליבלנד לאליפות בענף ספורט כלשהו תיכנס לשנתה ה-52; הקללה עדיין לא הוסרה.

קליבלנד היא חתיכת חור. הדאון-טאון שוממה בימים שאינם ימי משחק וברחוב אין מוניות. באחד הימים המתנתי 45 דקות למונית, ולא בגלל עומס נסיעות. זו עיר שאפור בה גם ביוני ומשעמם בה בערך כל השנה. האפרוריות היא חלק מהאתוס של העיר. העניין היחיד בעיר מגיע מהספורט: הבראונס בפוטבול, האינדיאנסו בבייסבול והקאבס בכדורסל. כולן, כאמור, כושלות סדרתיות.

בהפסקות המשחקים, בעיקר בפסקי הזמן האינסופיים שנועדו כדי לאפשר מספר רב של דקות פרסום בטלוויזיה, רצים על המסכים הגדולים בקיו-ארינה קטעי וידאו שבוימו באומנות במטרה לגרות את בלוטות הרגש של האוהדים. "זוהי קליבלנד", אמר הדובר באחד הסרטונים, דבריו מלווים בצלילים דרמטיים. "זו עיר של כוח. הקשיחות גרה כאן. בואו נגן על העיר שלנו". בסרטון אחר מוקרנים רגעים היסטוריים מחייה של הקאבס, על רקע השיר "דרים און" של אירוסמית'. ואחרי שהמסך כבה קמים האלפים על הרגליים, מנופפים במגבות הלבנות שלהם (הקבוצה מחלקת, כמו גם חולצות בורדו של הקאבס שכמעט כולם לובשים על הבגדים שבאו איתם מהבית) וצועקים "ווווהא!" במלוא הגרון.

משחקים כאלו באירופה היו הופכים למלחמת עולם. ביד אליהו הייתה מכבי מגייסת בצו שמונה את רפי גינת ואת שמלוק מחרובסקי, ובאואקה שבאתונה היו אנשי פנאתינייקוס פותחים את הסירנות. כאן זו מסיבה, ככלות הכל. חגיגה של ספורט וספורטיביות. אין ב-NBA, או בספורט האמריקאי בכלל, תרבות של עידוד. יש צרחות, צעקות ומעט קריאות "בוז". הן לאוהדי הקאבלירס והן לאוהדי הווריורס יש שורת עידוד אחת: אוהדי הקאבס צועקים "לטס-גו-קאבס!", ואוהדי הווריורס מנעימים "וורררר-יייייורס! ווררררר-יייייורס!". ושני המחנות, כמובן, צועקים "די-פנס! די-פנס!". האורקל ארינה באוקלנד נחשב לאולם הכי חם בליגה, אבל בסדרה הזו ה"קיו" של הקאבס התעלה עליו. במושגים אמריקאים, הדציבלים היו אדירים. גולדן-סטייט זכתה באליפות האחרונה שלה לפני 40 שנה, אבל קליבלנד הייתה רעבה יותר. אולי זה עניין של רעב כללי להצלחות בקליבלנד המוכה והחבולה, לא רק ספורטיבית אלא גם כלכלית, לעומת החוף המערבי העשיר יותר (למרות שאוקלנד היא למעשה האחות החורגת והכעורה של סן פרנסיסקו, שנמצאת כמה דקות נסיעה ממנה, מעבר לגשר).

מחוץ ל"קיו ארינה", לפני המשחק השישי, פגשתי את אנדי, אחת מכמאתיים אוהדי הווריורס שהגיעו לקליבלנד כל הדרך מאוקלנד (לא בדיוק המרחק מתל אביב לחיפה; עניין של ארבע ומשהו שעות טיסה). הוא עדיין חיפש כרטיס. באינטרנט ראה כרטיסים שמוצעים למכירה במאתיים ומשהו דולר בלבד לשורות העליונות. "המחירים צנחו בימים האחרונים", הוא מסביר, "האוהדים של הקאבס לא מוכנים לשלם הרבה כסף רק כדי לראות את גולדן סטייט לוקחת כאן אליפות, או במקרה הטוב כדי לראות את הקבוצה שלהם לא מודחת. המשחקים הראשונים היו יקרים יותר. אין בעיר הזאת הרבה כסף ואין כאן יכולת לשמר רמת מחירים כל כך גבוהה לאורך הרבה משחקים".

אנדי מבין דבר או שניים במחירי כרטיסים. הוא מחזיק ב-28 מנויים ל"אורקל" ומספסר בהם. הוא מאוד חלוק לגבי המשחק הקרוב. מצד אחד, הוא רוצה לראות אליפות ראשונה בחייו; מצד שני, הוא כבר הבטיח את מכירת כל 28 הכרטיסים למשחק מספר 7, אם וכאשר, בקצת יותר מ-20,000 דולר בסך הכול – וכל הכרטיסים שלו הם ליציעים העליונים ביותר, היינו לכרטיסים הכי זולים.

תואר או כסף? "אליפות", הוא אומר לבסוף, "אבל לא אצטער אם יהיה משחק שביעי". אנדי מגלגל כרטיסים כהכנסה צדדית. הוא מכיר בחור באוקלנד שמחזיק ב-250 מנויים. כרטיס למשחק שביעי באוקלנד יכול להגיע למחיר מינימאלי של אלף ומשהו דולר. "הבנאדם הזה כבר עשה כמעט חצי מיליון דולר בפלייאוף, ויכול לעשות עוד רבע מיליון מהמשחק השביעי", מחשב אנדי. "עבורו הדילמה היא בטח עוד יותר גדולה". בהמשך אני פוגש אותו במגרש. הוא רכש כרטיס ליציע התחתון בחמש מאות דולר בלבד; "מחיר מציאה", לדבריו.

יש גם ישראלים במגרש – חוץ ממשפחת בלאט, בהרכבה המלא. אסף בן ה-26 שבר קופת חיסכון כדי להגיע לכאן מהארץ, לבדו. "לא הייתי יכול לפספס את זה", הוא אומר בהתרגשות. הוא שילם 800 דולר לכרטיס, כדי לשבת מטר וחצי מעל הספסל של הקאבס. ביציעים העליונים מבצבצים כמה דגלי ישראל. על אחד מהם מופיע הכיתוב "קינג דיוויד".

אנטון סולומין מה"ספורט אקספרס" הוא העיתונאי הרוסי היחידי שהגיע לכאן. הרוסים לא באמת מתעניינים בכדורסל; לא כל שכן כדורסל אמריקאי. זה לא משנה שיש להם נציג בקאבס, מוזגוב, שהוא אולי השחקן השני בחשיבותו ברוטציה הנוכחית אחרי קינג ג'יימס, ושהמאמן של הקאבס הוא מעין רבע רוסי, לאור שנותיו הארוכות כמאמן הנבחרת. זה חייב את סולומין לשלם על הנסיעה בעצמו, אף שאת האקרדיטציה קיבל באמצעות העיתון שלו. במסיבת העיתונאים אחרי המשחק החמישי באוקלנד סולומין שואל את בלאט שוב ושוב על הספסול של מוזגוב. סולומין נהנה כאן מכל דקה אבל גם הוא מתחבט מאוד לגבי המשחק השביעי. "זה יגרום לי לפשוט רגל", הוא צוחק, "אבל מצד שני, חיים רק פעם אחת. מי יודע אם יצא לי לראות שוב שחקן רוסי ומאמן 'משלנו' משתפים פעולה יחד בגמר ה-NBA. נו, מילא. שיהיה משחק שביעי ושהקאבס ינצחו".

קליבלנד קאבלירס מזכירה משפחה לא מתפקדת. יש לה גארד אוסטרלי נגר שהפך לסינדרלה (ובמשחקים האחרונים חזר להיות לכלוכית), נפיל כמו מוזגוב שבקלות יכול היה להיות מלוהק לדמות הרשע הסובייטי בסרטים של פעם ושנחשב כאן, בהפוך על הפוך, לאחת הדמויות האהובות ביותר, צמד טראבל-מייקרים שזכו בהזדמנות לגאולה כמו ג'יי.אר סמית ואימאן שאמפרט, שני אולסטארים פצועים שיושבים בצד עם חליפות של ארמאני ואת השחקן הטוב ביותר בעולם, גוליית של הכדורסל המודרני – האדם שעבורו הומצא המושג "פרנצ'ייז פלייר". ועל כל אלה מנצח מאמן רוקי מישראל, שכולם כאן נהנים לחבוט בו.

העיר הזו הייתה מוכנה לעשות כמעט הכל עבור האליפות. את ה"קיו" מילאו 20,500 אוהדים ובחוץ הסתובבו עוד עשרות אלפים. כל הפאבים והחנויות כוסו בשלטי "אול אין", סלוגן הפלייאוף של הקאבס. אנשים ברחוב, מלצריות במסעדות ונהגי מוניות לא הורידו בשבועות האחרונים את החולצות של הקאבלירס. הלוקאל-פטריוטיזם מורגש בכל פינה.

אבל גולדן סטייט קבוצת כדורסל טובה יותר. בהתקפה הכדור נורה מיד ליד במהירות של קליע וכמעט כל פוזשן מסתיים במבט פנוי לסל; הרוטציה המושלמת שלה בהגנה הופכת כל סל של קליבלנד למשימה מייגעת. אלמלא לברון – מפלצת המשלבת כוח, מהירות ואתלטיות שמשחק הכדורסל טרם ראה, יחד עם כישרון אדיר ואינטליגנציית משחק נדירה – שפשוט רומס בדרך לטבעת את השומרים שלו או תמיד מוצא אחרי שמירה כפולה את השחקן החופשי, אין לאף אחד ספק שזה היה נגמר ב-0:4 קליל לזכות החבורה הלבנה-כחולה-צהובה מאוקלנד.

העובדה שקליבלנד הצליחה לנצח שני משחקים, בניגוד לכל התחזיות, לא מנחמת אף אחד בעיר וגם לא תעמוד לזכותו של דיוויד בלאט. ובלאט יודע את זה. "אני מאמן כדורסל. אני תמיד צריך להוכיח את עצמי", הוא אמר לנו, הישראלים, אחרי שחלום האליפות נגוז. אפשר וצריך להאמין שבלאט יפתח כאן את העונה הבאה. אבל עד כמה מובטח העתיד שלו בארגון הזה, בעיר הקשה הזאת, אל מול התקשורת המפקפקת והאוהדים המדוכאים – את זה מאוד קשה להעריך. מצד שני, בינואר האחרון חישבה התקשורת את קצו של בלאט, ופחות מחצי שנה לאחר מכן הוא חלק עם סטיב קר האהוב והמוערך (שמקבל כאן מהמדיה בערך את היחס ההפוך מבלאט: מפרגן, אדיב וחם; בכל זאת, הוא "משלהם") את הבמה הגדולה ביותר של ליגת הכדורסל הגדולה בעולם.

עשר שניות לסיום המשחק השישי, כשהכול היה גמור, ירד לברון ג'יימס מהפרקט. הוא היה רחוק אסיסט אחד מטריפל-דאבל שלישי בסדרה (בשני משחקים אחרים היה רחוק שני אסיסטים מטריפל-דאבל). במשחק הזה קלע 32 – המנה הקטנה ביותר שלו בסדרה, להוציא את משחק מספר 4. לפני שירד ללחוץ את ידי המאמן שלו הלך לספסל של הווריורס ובירך את קואץ' קר ואת יתר השחקנים על האליפות.

ואז קרה משהו מוזר: הקהל החל לצעוק: "אמ-וי-פי! אמ-וי-פי!"; בכך מחה, כבמשחקים הקודמים, על הבחירה בסטף קרי כ-MVP העונה הסדירה, וגם הביע את דעתו באשר לזהות השחקן שצריך להיבחר ל-MVP סדרת הגמר – מקור לוויכוח סוער באמריקה בימים האחרונים (השאלה הייתה האם יש מקום לחרוג מהנוהג ההיסטורי ולבחור בג'יימס כ-MVP גם אם הקאבס תפסיד את הסדרה, בהתחשב בעובדה שרק פעם אחת בתולדות הליגה נבחר ה-MVP מהקבוצה המפסידה – ג'רי ווסט; זה קרה ב-1969).

ג'יימס, נעול בנעליים הנוצצות שלו, שכבר הפכו לפריט לאספנים – כמו מידאס, כל דבר שלברון נוגע בו הופך מיד לזהב – התקדם באיטיות לספסל הקאבס, סופג את הרגע, החליק "היי פייב" עייף עם בלאט, והתיישב על אחד הכיסאות.

בסוף קליבלנד הפסידה גם את התואר הקטן הזה, MVP הסדרה, שהלך לאנדרה איגודאלה החביב. שעתיים לאחר מכן בלאט כבר היה מוטל תשוש בחדר המאמנים של הקאבס, ובמסדרונות האחוריים של הקיו-ארינה לא ניתן היה למצוא שום דבר חוץ מחבורת עיתונאים שנאבקה בלחץ הדד-ליין ומריח השמפניה שנדף מחדר ההלבשה הרטוב והריק של גולדן סטייט.

ohad@walla.net.il