גולדן סטייט ווריורס זכתה באליפות הNBA. הקבוצה הכי טובה מפתיחת העונה ועד לסגירתה, שברה את כל הקלישאות והלכה עד הסוף. קראו להם קבוצת ג'אמפ שוט, קראו להם קבוצת שלשות, קראו להם קבוצת סמול בול. בסופו של דבר הם היו קודם כל קבוצת הגנה, ואז כל השאר, והוכיחו כמה לב יש בקבוצה הזו. העומק שלהם אפשר להם להתמודד עם כל סגנון, ולנצח כל מה שהיה ל-NBA לזרוק עליהם.
אחרי עונה רגילה אדירה, הווריורס הגיעו לפלייאוף ועדיין היו פקפוקים. בפלייאוף הם היו פחות טובים מבעונה הרגילה, אבל ידעו לנצח. אין ספק שהיה להם המון מזל. ניו אורלינס בסיבוב הראשון, במקום אוקלהומה סיטי. ממפיס עם חצי מייק קונלי בסיבוב השני. יוסטון בגמר המערב, במקום סן אנטוניו או לוס אנג'לס קליפרס שנחשבו לפייבוריטיות. קליבלנד ללא לאב וקיירי בגמר. מצד שני, זה לא אשמתם, זה מה שהפורמט של הפלייאוף הציב מולם. העובדה שהם הצליחו להשאר בריאים ולחמוק מפציעות כל הפלייאוף לא הזיקה, אפילו לא פציעות קטנות ומציקות.
מעבר לכדורסל, לקבוצה הזו היה אופי אדיר. הם נהנו על המגרש ומחוצה לו, הם היו מגובשים וממוקדים רק במטרה אחת אליפות. הפרגון ההדדי היה אדיר. בוגוט שהיה בורג מרכזי במהלך כל העונה הועלם מהרוטציה בגמר, אבל לא אמר כלום. איגודלה ולי שעלו מהספסל כל העונה לא התלוננו. הכול למען המטרה. והמטרה הושגה.
בלאט: "כמאמן העתיד אף פעם לא מובטח, אני צריך להוכיח את עצמי"
הקבוצה שהפכה את הכדורסל: מד הכוח של משחק 6, בהשתתפות עומרי כספי
איגודאלה זכה ב-MVP: "כשאגדל אני רוצה להיות סטף קרי"
למזכרת: אלבום התמונות החגיגי של משחק 6 בגמר
רק חמש קבוצות סיימו עונה עם יותר ניצחונות מהם במהלך ההיסטוריה, וכולן ייזכרו. כל הקבוצות שניצחו בעונה הרגילה לפחות 67 פעם זכו באליפות, למעט דאלאס של 2006/7. עכשיו גולדן סטייט מצטרפת לסטטיסטיקה הזו, אבל אם היא תרצה להיזכר כאחת הקבוצות הגדולות בהיסטוריה, היא תצטרך להוכיח שהעונה הזו הייתה יותר מקוריוז. מבחינת הצוות שמרכיב את הקבוצה אין שום סיבה שלא. כרגע היחיד שבודאות לא ימשיך בעונה הבאה הוא אלווין ג'נטרי, עוזר המאמן שיעבור לאמן את אנתוני דייויס וניו אורלינס הורנטס.
בגזרת השחקנים יש חוזים מובטחים (לפי גובה החוזים) לדייויד לי, קליי תומפסון, אנדרו בוגוט, אנדרה איגודלה, סטף קרי, שון ליווינגסטון, האריסון בארנס ופסטוס אזילי. דריימונד גרין הופך לשחקן חופשי מוגבל, אבל בוב מאיירס כבר אמר שהוא ישווה כל הצעה שיקבל, וסביר להניח שזה ייגמר עוד לפני שהדוב המרקד יקבל הצעות עם חוזה שקרוב למקסימום. על ספייטס יש אופציית קבוצה, ואחרי העונה האחרונה, כנראה שהוא יישאר. בארבוסה היה על חוזה מינימום וסביר שגם הוא יישאר עם חוזה דומה בעונה הבאה.
הבעיה היחידה היא שעם הקפיצה בחוזה של קליי (עולה משלושה מיליון העונה ל-15.5 מיליון בעונה הבאה), והחוזה החדש של גרין, הווריורס יצטרכו לשלם מס גבוה בעונה הבאה. לכן ההנחה היא שהם ינסו לחפש לדייויד לי קבוצה חדשה. לי היה נעלם רוב העונה, אבל בגמר הזכיר למה הוא שם.
השחקנים שאחראים על העונה הזו יישארו, עכשיו התפקיד של קר הוא לשמור על הרעב, לשמור על הכימיה, ולשמור על ההנאה. זה לא פשוט אחרי עונה כל כך ארוכה, אבל זה מה שהפך את השושלות של שיקגו ולוס אנג'לס לייקרס לכל כך גדולות, וזה מה שהפך את פיל ג'קסון לאחד המאמנים הטובים בהיסטוריה של ה-NBA. רצוי שגם אלילת המזל תישאר. הווריורס נהנו מעונה בריאה בקנה מידה היסטרי. היחיד שסבל מפציעה רצינית במהלך העונה הוא דייויד לי. אנדרו בוגוט סבל מהברך והחסיר 15 משחקים, אבל זה כלום לעומת עונות קודמות שלו, וקשה לדמיין אותו בגילו, ואחרי היסטוריית הפציעות שלו נותן עונה נוספת כזו.
האם לווריורס יש את מה שצריך? האם לקר יש את מה שצריך?
השינוי במנטליות של גולדן סטייט מקבוצה מפסידה לקבוצה מנצחת התחיל לפני 3 עונות. עונה אחת לפני היה הטרייד ששלח את הכוכב דאז, מונטה אליס תמורת אנדרו בוגוט המושבת, ואז טנקינג בשביל לשמור על הבחירה שהובילה להאריסון בארנס. מארק ג'קסון עקר מן השורש את המנטליות הזו והפך אותה לחלוטין. באותו פלייאוף הגיע הניצחון על דנבר בסיבוב הראשון, והתמודדות מרשימה נגד הספרס בסיבוב השני. עונה לאחר מכן הגיעה הופעה הרואית נגד הקליפרס, בלי בוגוט ונגד כל הסיכויים. זה היה תהליך ארוך, ולמרות שלאורך הדרך הווריורס חטפו לא מעט מכות, הם לא אמרו נואש והמשיכו קדימה. היה נראה שהפרידה מג'קסון תערער את הכימיה במועדון, ותשאיר את הכוכבים לא מרוצים, במיוחד סטף שמאוד אהב את ג'קסון. הבחירה בקר החזירה את האמון של השחקנים וקר ידע בדיוק מה לשנות כדי שכולם יצליחו ביחד. לקבוצה הזו יש מנטליות של אלופה. סטף קרי היה בחלק לא קטן של חייו אחד קטן נגד כולם, ומרגיש הרבה יותר טוב להיות חלק (מרכזי) ממשהו גדול יותר. ככה גם איגודלה, בוגוט, ושחקנים נוספים.
מבחינת קר, עם כל כך הרבה קבלות, חייבים להאמין. מהיום הראשון שלו בקבוצה, הם שיחקו כדורסל נהדר, והוא ידע לעצור בכל מקום ולשנות איפה שהיה צריך. הוא למד את הקבוצה שלו, הוא למד את היריבות, הוא למד את המשחק. נגד ממפיס וקליבלנד היה נראה שהוא הגיע בלי תכנית, אבל אז הוא הפך את הקערה באופן טוטאלי, והוציא את העוקץ מהיריבה. בשתי הסדרות מרגע השינוי, הווריורס לא הפסידו יותר. יש לו תכנית לכל מצב. הוא יסודי, ועובד קשה, וחייבים להאמין שיש לו תכנית גם להמשך. הוא לא פט ריילי שיצא בהצהרות על ריפיט. קר הוא אדם אחר, ווינר, אבל עם כבוד ליריבות ולמשחק. דבר ראשון שאמר במסיבת העיתונאים היה דברי כבוד ליריבה. קר יודע שבשביל להוציא מהקבוצה שלו את המיטב, הם צריכים יריבה ראויה, והמחמאות לבלאט, לברון וקליבלנד לא היו ריקות.
לגולדן סטייט יש את כל התנאים להמשיך להצליח גם בעתיד הקרוב. שני כוכבים צעירים שעדיין שיאם לפניהם. וטרנים שעדיין יש להם הרבה מה לתת. צעירים שיכולים לפרוץ, מאמן אדיר, והנהלה שחושבת צעד אחד קדימה (צריך לתת פה מילה טובה לג'רי ווסט, השבוע פורסם שאם גולדן סטייט הייתה מעבירה את קליי בתמורה ללאב, ווסט היה עוזב את הקבוצה. ידע איפה לשים את המשקל שלו). המערב הולך לתת לה פייט רציני בעונה הבאה. אוקלהומה סיטי תחזור לגדולתה, ניו אורלינס תהיה כח עולה, וגם סן אנטוניו (צריך לראות מי נשאר, ומי בא), הקליפרס, וממפיס (אם תשמור על גאסול) ירצו להפריע לה. במזרח לברון וקליבלנד בריאה יותר ירצו להחזיר להם על ההפסד בגמר האחרון, ושיקגו עם מאמן חדש תרצה להתחיל מחדש. עד שהם יצטרכו להתמודד עם כל אלה, הווריורס הולכים לחגוג.
לטוויטר של שגיא רפאל
