בזמן שאנחנו עסוקים בצד המפסיד, הוכתרה הלילה אחת האלופות המלהיבות בתולדות ה-NBA. גולדן סטייט היא קבוצה שכיף לראות וכיף להיות בעדה, הרגעים האלה בהם היא מתפוצצת ומתחילה במטווח שלשות לא דומים לשום דבר אחר שראינו בתולדות ה-NBA, בעיקר כשעל המטווח מנצח סטף קרי, מהסופרסטארים הייחודיים בתולדות הליגה. האופן בו קבוצה שהפסידה בסיבוב הראשון בשנה שעברה השתלטה על הליגה כך שלא היה רגע במהלך העונה בו לא הייתה הפייבוריטית לאליפות היה מרשים במיוחד. מהרגע שהחלו משחקי ההכנה הייתה תחושה שמשהו מיוחד נבנה באוקלנד. אז אשמור לקליבלנד כמה מילים בסוף, אבל היום, קודם כל, חוגגים אליפות ראויה ומוצדקת לחלוטין.
גולדן סטייט הגיעה למצב בו העליונות שלה כל כך ברורה שסיום הגמר היה אנטי קליימטי. זה לא קרה רק בגמר אלא בכל שלב בדרך, כל סדרה הסתיימה בכך שהווריורס משאירים את היריבה מאחור. הניצחון הלילה היה הראשון בו משחק הניצחון בסדרה של גולדן סטייט לא הסתיים בהפרש דו ספרתי, וגם זה רק בגלל שקליבלנד הצליחה להתעקש עוד קצת בדקה האחרונה.
בלאט: "כמאמן העתיד אף פעם לא מובטח, אני צריך להוכיח את עצמי"
שושלת, פרק 1: שגיא רפאל על הדרך שגולדן סטייט צריכה לעבור כדי להפוך לאחת הגדולות אי פעם
הקבוצה שהפכה את הכדורסל: מד הכוח למשחק 6 עם עומרי כספי
איגודאלה זכה ב-MVP: "כשאהיה גדול אני רוצה להיות סטף קרי"
למזכרת: אלבום הניצחון של גולדן סטייט ממשחק 6
אבל זה לא קרה רק בזכותם. לפי דיווחים, מה שסטיב קר אמר לדיוויד בלאט בסיום המשחק היה שחבל שהם לא היו בריאים. אני מאמין שהוא התכוון לכך. עונה שהייתה אמורה להיות איכותית ותחרותית במיוחד, בעיקר במערב, הוחרבה על מזבח הפציעות. קווין דוראנט לא הצליח להיות כשיר לאורך זמן וחיסל את הסיכויים של OKC, חצי משחקני הרוטציה של האלופה מסן אנטוניו שיחקו פצועים בהפסד הסיבוב הראשון, מייק קונלי היה פצוע במהלך הסדרה מול הווריורס, יוסטון שיחקה בגמר המערב ללא שני שחקני רוטציה, כולל פטריק בברלי שהיה עשוי להקשות על סטף קרי יותר מכל מי שכן עמד לרשותו של קווין מקהייל. גולדן סטייט נמנעה מלפגוש את היריבות הבכירות במערב וכשפגשה את היריבה הבכירה מהמזרח מצאה אותה ללא שניים משלושת הגדולים.
יש משהו לא הוגן בכך שחייבים להזכיר את עניין הפציעות כשמדברים על אלופה שניצחה 67 משחקים בעונה הרגילה ושייטה לתואר בפלייאוף. אבל זו מציאות שלא ניתן להתעלם ממנה, וגם קר הודה בכך במסיבת העיתונאים שאחרי המשחק. משהו בפגיעות של גולדן סטייט בתחילת הסדרות מול ממפיס וקליבלנד הותיר תחושה שהם לא היו בשלים לנצח קבוצה איכותית בשיא כוחה. יכול להיות שאלמלא מכת הפציעות שמסביב הם היו צריכים לשלם עוד קצת שכר לימוד, יכול להיות שהמצב הזה אפשר להם להקדים את זמנם בשנה-שנתיים. ויכול להיות שלא, שקר היה מבצע התאמות שהיו מנטרלות גם יריבות חזקות יותר ושהשילוב בין כישרון בשני הצדדים, קבוצתיות ולב ענק היה מוביל את גולדן סטייט לניצחון על כל יריבה בליגה.
זה מה שבאמת היה חסר בפלייאוף הזה של הווריורס: קבוצה שיהיו לה כלים לא רק להכריח את קר להגיב, אלא גם להגיב בעצמה לתגובה שלו. הנקודה החשובה היא לא שהאליפות הייתה קלה מדי, היו כבר אליפויות קלות יותר, אלא שבמהלך העונה היו בליגה קבוצות שהיו יכולות לבחון את גולדן סטייט הרבה יותר ברצינות ממה שפגשה בפלייאוף. כולל קליבלנד של החצי השני של העונה, שאחד המשחקים הכי טובים שלה היה הניצחון על הווריורס.
באופן מעט אירוני, הפציעה המשמעותית ביותר שגולדן סטייט סבלה ממנה במהלך העונה, הפציעה של דיוויד לי רגע לפני שהעונה נפתחה, התבררה כדבר הטוב ביותר שקרה לקבוצה. כי בזכות הפציעה הזאת דריימונד גרין נכנס לחמישייה והפך לתופעה יוצאת דופן שייצגה את המהות של הווריורס אפילו יותר מהשלשות של הספלאש בראדרס. שחקן הגנה אדיר שיכול לשמור על חמש עמדות, שחקן התקפה מגוון עם יכולת מסירה, קליעה וחדירה, שחקן עם לב ענק שבמהלך הגמר החליט שהוא לא יהיה נקודת תורפה ועבד על פלואטרים אותם החל לקלוע מהמשחק הרביעי. רק בזכות תופעת דריימונד קר יכול היה לעבור להרכב הנמוך ששינה את הגמר, אף אחד אחר לא יכול היה להיאבק עם טימופיי מוזגוב וטריסטן תומפסון בהגנה ולתפקד כשחקן חוץ בהתקפה. את משחק האליפות הוא סיים עם טריפל דאבל מעמדת הסנטר.
לטעמי, מילת המפתח בתיאור האליפות של גולדן סטייט, והמילה שראוי לקחת מהעונה הזאת ומהגמר הזה, היא גמישות. סטיב קר לא בא מהבית עם שיטה שבמקרה התאימה בדיוק לשחקנים בקבוצה הראשונה שלו, הוא ידע מי השחקנים שהוא מקבל והתאים להם שיטה. הסגנון של הווריורס מושפע מלא מעט דברים טובים שקבוצות אחרות עשו, אך קר התאים אותו ספציפית לקבוצה עם הקו האחורי עם הקליעה הטובה ביותר אי פעם ואוסף שחקנים עם יכולות מגוונות שכוללות מסירה, תנועה ללא כדור, קליעה מבחוץ, משחק פוסט והגנה אישית. אל הגמישות בבניית השיטה קר הוסיף גמישות במהלך העונה כשניסה הרכבים שונים ובחן תגובות אפשריות לסיטואציות שונות. בשני המקרים בפלייאוף בהם נאלץ להגיב, הוא בחר בשתי תגובות שונות לחלוטין. זה היה אפשרי, כי ארגז הכלים שלו היה מלא.
ב-NBA, כמעט אף פעם לא בונים באופן שיטתי קבוצה שמתאימה לסגנון משחק מסוים (סן אנטוניו של השנים האחרונות היא חריגה ייחודית). בתהליך הבנייה של גולדן סטייט, אף אחד לא ידע שקרי יהיה כל כך טוב, שהשילוב שלו עם קליי תומפסון יהיה כל כך קטלני או שדריימונד גרין יתפתח עוד במהלך חוזה הרוקי להיות מה שהוא. אף אחד גם לא ידע שתצוץ הזדמנות להביא את אנדרה איגודלה, שרק בשבוע האחרון הביא לידי ביטוי מלא את היכולות שלו בקבוצה ולכן התחושה היא שהוא בונוס.
אם קבוצות אחרות רוצות להסיק משהו מהעונה הזאת של גולדן סטייט, זו תהיה טעות להחליף סט של טענות כלליות בטענות כלליות אחרות. האלופה הטרייה הוכיחה שניתן לקחת אליפות עם התבססות על קליעה מבחוץ, ללא שחקן פנים התקפי דומיננטי וכשכוכב הקבוצה הוא פוינט גארד, בכך היא פסלה כמה כללי אצבע. אך זה לא אומר שעכשיו כולם צריכים לנסות להיות גולדן סטייט. מעט קבוצות יכולות לשחק כמו הווריורס, גם כמו הספרס וההוקס, נדרש לכך אוסף שחקנים עם יכולות מאוד מסוימות. בקבוצות אחרות יש כישרון מסוג אחר והתפקיד של צוות האימון הוא לבנות שיטה שתמקסם את הכישרון הזה.
הגדולה של סטיב קר היא שהוא הבין מה יש לו ביד ומהרגע הראשון בנה את השיטה המושלמת עבור סגל שחקנים עם יכולות מסוימות ואופי מסוים. בכך הוא הקפיץ את הקבוצה שלו מעל לקבוצות מוכשרות אחרות שעדיין לא מצאו את השיטה הנכונה ביותר עבורן. הוא תוגמל באליפות כבר בעונת הבכורה שלו כמאמן. גם אם יתברר שמדובר באליפות של ניצול חלון הזדמנויות צר, ואני לא חושב כך אלא מאמין שהווריורס ידברו חזק גם בשנים הבאות, מגיע לגולדן סטייט מלוא הקרדיט על כך שהם אלו שהיו שם כדי לעבור בעדו ועל האופן המשכנע בו עשו זאת.
גם הגמר של קליבלנד התאפיין בגמישות, אך בגמישות מסוג אחר: ביכולת להגיב לסיטואציה קשה ולבנות זהות חדשה תוך כדי תנועה. קליבלנד החלה את הפלייאוף כמכונה התקפית מפחידה המבוססת על שלושה שחקני התקפה אדירים וסיימה אותו כקבוצת אולד סקול שמתבססת על בידודים לשחקן הטוב בעולם, הגנה, משמעת טקטית ולחימה חסרת פשרות. כך היא הצליחה להגיע לגמר די בקלות ולתת לאלופה את הפייט החזק ביותר בפלייאוף עם סגל רעוע במיוחד.
זה הישג מרשים של כל המעורבים, קודם כל של לברון ג'יימס שלא בטוח שיש עוד שחקן בהיסטוריה שניתן היה לבנות סביבו את מה שקליבלנד בנתה בסדרה הזאת, בעיקר בחצי הראשון שלה בה עוד היה לשחקנים כוח. נדיר ששחקן בקליבר של לברון מצליח להיות מרשים מתמיד בהפסד, אך זה מה שקרה בגמר יוצא הדופן הזה.
ההישג הזה שייך גם לדיוויד בלאט, עליו ארחיב בהזדמנות אחרת. הוא שייך גם לשחקני המשנה, לחבורה הלוחמת ששיחקה עד לאפיסת כוחות שבאה לידי ביטוי ברבעים האחרונים ובמשחקים האחרונים בסדרה. זו תהיה טעות גדולה לשפוט אותם לפי המשחקים האחרונים, זה יהיה עוול עצום לשכוח מה הם עשו כל הפלייאוף הזה שברובו לאב לא שיחק וקיירי לא היה רלוונטי (הוא היה אפקטיבי בשלושה מ-14 המשחקים האחרונים של קליבלנד בפלייאוף). טריסטן תומפסון, מתיו דלבדובה, טימופיי מוזגוב, אימן שאמפרט, ג'יי אר סמית' וג'יימס ג'ונס עשו בחודש וחצי האחרונים דברים גדולים. הם נאלצו לצאת מאזור הנוחות שלהם, לקחת הרבה יותר אחריות מכפי שדמיינו ולגלות בעצמם יכולות התקפיות שלא ידעו שהיו קיימות. אין ספק שהם ייקחו המון מהעונה הזאת לקראת השנים הבאות, בהן, אם יישארו בקליבלנד, יחזרו לתפקיד משני יותר. קשה מאוד לקחת אליפות איתם כמספרי 2-7, אבל אם וכאשר הם יחזרו להיות מספרי 4-9 בקבוצה הם יוכלו להיות הצוות המסייע המושלם.
