בווידאו: דרק רוז, בשפל חדש בקריירה, מגיע לבית המשפט להעיד באשמת אונס
בספטמבר 2010, קצת לפני פתיחת עונת ה-NBA, דרק רוז התראיין אצל ניק פרידל, הכתב שמסקר את שיקגו בולס עבור ESPN, ואמר את המילים הבאות. "איך שאני רואה את זה, למה לא? למה שאני לא אהיה ה-MVP של הליגה? למה אני לא יכול להיות השחקן הכי טוב בליגה"?
רוז עמד לפני תחילת העונה השלישית בליגה, ולמרות שהוא היה פנטסטי בשתי העונות הראשונות שלו ואף נבחר לאולסטאר בעונתו השנייה, האמירות הללו ב-ESPN נתפסו כחלומות באספמיה של בחור צעיר ומוכשר. רוז עוד לא היה סופרסטאר, הקבוצה שלו ניצחה בסך הכל 50 אחוזים ממשחקיה בשתי עונותיו הראשונות ושחקנים כמו לברון ג'יימס, קובי בריאנט, קווין דוראנט וכריס פול נתפסו כמועמדים הרבה יותר טבעיים ממנו לתואר ה-MVP.
אלא שלאט לאט, ככל שעונת 2010/11 התקדמה, עולם הכדורסל התחיל להבין שדרק רוז היה רציני. ההגעה של טום ת'יבודו שיפרה את ההגנה של הבולס וקצת אחרי פגרת האולסטאר הם עמדו על מאזן 17:38, כשהם באזור החיוג של מיאמי של ווייד ולברון. רוז נתן עונה מצוינת עד אותה נקודה ושיפר את הממוצעים שלו בנקודות, אסיסטים, ריבאונדים ואחוזים מהשלוש, אלא שמאותו רגע הוא העלה עוד רמה, לרמה של MVP. הבולס ניצחו 24 מתוך 27 המשחקים האחרונים שלהם וסיימו עם המאזן הטוב בליגה, כשרוז מנהל את ההצגה. רוז עצמו סיים את העונה עם ממוצעים של 25 נקודות, 7.7 אסיסטים ו-4.1 ריבאונדים. כשהמספרים הללו מגיעים בקבוצה עם המאזן הטוב בליגה ועם דומיננטיות ואתלטיות שלא נראתה בעמדות הגארד מאז פני הארדווי, זה מספיק כדי להפוך חלום בהקיץ למציאות, ורוז הפך ל-MVP הצעיר ביותר בהיסטוריה של הליגה.
רוז היה בדיוק מה שהליגה הייתה צריכה באותה עונה. הוא היה שחקן מחשמל. כשהוא רץ למתפרצת הייתה תחושה שהילה מקיפה אותו. השילוב של האתלטיות עם הכישרון היה פשוט מסחרר ויכולת החדירה שלו וקבלת ההחלטות באוויר גרמה ליושבי היונייטד סנטר להתענג כמה פעמים בערב (רוצו ליויטיוב לראות סרטונים שלו מהעונה הזו, לא תתאכזבו). באותה עונה, כאמור, הוא שיפר את הקליעה שלו מבחוץ, מה שחייב את השומרים שלו להיצמד אליו גם הרחק מהטבעת. זה אפשר לו לחדור יותר לטבעת ולהכפיל את מספר הרגעים המיוחדים הללו. הוא פשוט היה שחקן מיוחד.
הכתבות הקודמות במדור:
המגדל האפל: השושלת האבודה של יוסטון רוקטס באמצע שנות ה-80
טיפשים עם הפסקה: הלקח שה-NBA למדה מנבחרת ארגנטינה ב-2004
השנים לא מחקו את הבושה: חזרה לסדרת גמר המערב בשנת 2002
בכייה לדורות: הטרייד על ג'יימס הארדן שפירק את אוקלהומה סיטי מנכסיה
חומות של תקווה: חזרה לאליפות המפתיעה של דטרויט פיסטונס ב-2004
ניצחון הרוח: חזרה ל"חוקי ג'ורדן" של הבאד בויז בסוף שנות ה-80
רק אלוהים יודע: השושלת האבודה של אורלנדו מג'יק בשנות ה-90
אחרי ניצחון של הבולס על שארלוט בתחילת מרץ, אפילו מייקל ג'ורדן הבין מה מעמדו החדש של רוז. "הוא ה-MVP של העונה", אמר הגדול מכולם. "הוא הרוויח את זה. הוא משחק עד כדי כך טוב". אבל לא רק בגלל היכולות המקצועיות שלו הליגה התאהבה בדרק רוז, אלא גם כי הוא נכנס לוואקום שלברון השאיר מאחוריו. עונת 2010/11 עמדה בסימן "ההחלטה" של לברון והמעבר שלו למיאמי, ומנגד, די-רוז הפך להיות הגיבור החדש של ה-NBA. רוז גדל בשיקגו, בדיוק כמו שלברון גדל בפרברי קליבלנד, ובעוד לברון נטש את העיר שגידלה אותו ונתפס כבוגד, רוז הפך לגיבור בעיר שלו. "לעולם לא אעזוב את שיקגו", הוא אמר לפני פתיחת עונת 2010/11, ובכך סימל את עצמו כאנטיתזה ללברון, שמעולם לא התחייב באמת לקאבלירס. רוז הפך לכוכב לא פחות גדול מלברון, עם חוזה מקסימום אדיר (95 מיליון דולר לחמש עונות), חוזה ענק שקיבל מאדידס (185 מיליון דולר ל-13 עונות) וקשר ישיר עם ברק אובמה, אוהד שרוף של הבולס. רוז אפילו הציג את אובמה באחד הכנסים שבהם נשיא ארה"ב לשעבר הרצה.
רוז ולברון היו שני הכוכבים הכי גדולים של שתי הקבוצות הכי טובות בקונפרנס, שאמורות ללכת ראש בראש שנה אחרי שנה בעתיד הנראה לעין. אי אפשר היה לכתוב תסריט טוב מזה. בגמר המזרח הם נפגשו לראשונה, ולברון יצא עם ידו על העליונה עם ניצחון 1:4, כשבדקות הסיום של כל משחק צמוד הוא עובר לשמור על רוז ומשתק אותו. עדיין, התחושה הייתה שהבולס צעירים והם ימשיכו להשתפר ולאתגר את ההיט. מפלס האופטימיות באילינוי היה בשמיים. גר פורמן, הג'נרל מנג'ר של הקבוצה, אמר אז כי "התחושה שלנו היא שזה טוב מדי מכדי להיות אמיתי".
אם הוא רק היה יודע אז כמה הוא צודק.
עונת 2011/12 הייתה עונה קצת פחות טובה מבחינת רוז. הוא נעדר מ-27 משחקים ואחוזי הקליעה שלו ירדו, אבל הבולס עדיין היו הקבוצה עם המאזן הטוב במזרח והכל היה מוכן למאבק נוסף עם ההיט. אבל עוד לפני שנגיע למה שמנע את אותו מפגש, אותה פציעה ארורה ב-28 באפריל 2012, צריך לחזור שבוע וחצי לפני כן, ל-17 באפריל, לראיון מרתק שרוז נתן למגזין GQ, שמסביר הרבה על האופי של רוז ועל הדרך שבה הוא גדל.
רוז מדבר בכתבה הזו על השכונה הקשה בה גדל בשיקגו, אינגלווד, שנחשבת לאחד האזורים המסוכנים בדרום העיר, אבל הוא עצמו מעולם לא הרגיש בסיכון. מגיל צעיר היה ברור לאמו ולשלושת אחיו שדרק הוא כישרון אדיר, והם עטפו אותו בצמר גפן. האחים שלו דאגו שאף פעם לא יסתובב לבד בשכונה והאגדה מספרת שמנהיגי הכנופיות בשכונה פחדו יותר מאמא של דרק מאשר מהכנופיות השכנות. המשפחה גוננה עליו לא רק בגבולות השכונה והייתה מעורבת בבחירת התיכון והקולג' שאליו דרק הלך, עד כדי כך שהיה חשד שהם דאגו שמישהו אחר יעשה את בחינות הקבלה לאוניברסיטה במקומו, כדי לוודא שלא יכשל. הכל כדי שיהיה פנוי לשחק כדורסל ולעשות את מה שהוא טו בו. המשפחה שלו למעשה שמרה עליו מהעולם החיצון.
הבעיה היא שברגע שאתה ב-NBA ואתה מאיים להיות השחקן הטוב בעולם, גם המשפחה הכי מגוננת לא תוכל לעצור את פרצי תשומת הלב והתהילה מהעולם שבחוץ, ועבור רוז זו הייתה בעיה. "אל תבינו אותי לא נכון, אני לא לוקח שום דבר כמובן מאליו", הוא אמר באותו ראיון, "אבל זה נראה כאילו ככל שאני משחק טוב יותר, ככה אני מקבל יותר תשומת לב, ואני לא יכול לברוח מזה. אתה משחק מצוין, אתה מקבל תשומת לב. אבל אני שונא תשומת לב. זה מוזר. אני בקונפליקט. ככל שאתה מנצח יותר, ככה הם יותר מציקים".
רוז למעשה הסביר בראיון הזה שהוא לא כל כך יודע איך להתמודד עם התהילה. באותו זמן האוהדים שלו בשיקגו חשבו שאפשר להשוות אותו לג'ורדן, אבל בעוד ג'ורדן שאף להיות כוכב גלובלי ותשומת הלב לא הפריעה לו, עבור רוז, אפילו תשומת הלב שקיבל בעיר שבה גדל הייתה מחניקה. "אם אני לא יוצא עם כובע החוצה, אני מרגיש עירום. החיים האלה פשוט לא מתאימים לאישיות שלי".
כל עוד היה לו את הכדור ביד, הוא יכול היה להתמודד עם כל הלחץ של התקשורת והאוהדים. עדיין פה ושם הוא היה מבריז ממסיבות עיתונאים אחרי משחק או לא מגיע לדבר עם התקשורת בחדר ההלבשה, אבל המצב היה יחסית בשליטה. כל עוד הפרקט היה שם, היה לו מקום מפלט.
אלא שאז הגיעה אותה פציעה מפורסמת, בדקות הסיום של משחק 1 מול פילדלפיה בסיבוב הראשון של הפלייאוף ב-2012, וכל העולם התהפך. רוז קרע את הרצועה הצולבת ושיקגו הודחה בשישה משחקים מול הסיקסרס. מיאמי ולברון המשיכו לזכייה בתואר הראשון שלהם.
לפתע ההשוואות לפני הארדווי לא היו רק על סמך האתלטיות והכישרון, אלא גם על רקע קללת הפציעות. החשש היה שהקרע ברצועה יפגע בכוח המתפרץ של רוז, שהיה הנכס הכי גדול שלו. אבל מה שעוד יותר פגע ברוז הוא העובדה שתשומת הלב עדיין הייתה עליו, אבל עכשיו לא היה לו כדור ביד. לא הייתה לו דרך להימלט מהתקשורת ומהלחץ של האוהדים, שרק חיכו לראות את הכוכב שלהם חוזר כדי לקרוא תיגר על לברון וההיט ב-2013. עבור רוז זה היה בלתי נסבל, אבל עבור האוהדים, הוא עדיין היה הגיבור שכולם חיכו לו, המשיח עם הגופיה מספר 1.
קו פרשת המים ביחס של האוהדים כלפי רוז הגיע לקראת סוף עונת 2013. בתחילת מרץ הנהלת הבולס הודיעה שהרופאים אישרו לרוז לחזור לשחק, והאוהדים חיכו בכליון עיניים לחזרה של ה-MVP. שיקגו הייתה בתמונת הפלייאוף והייתה תחושה שביחד עם רוז, אולי יש לבולס סיכוי להטריד את מיאמי. אלא שרוז לא דיבר על תאריך החזרה ובסופו של דבר ישב בחוץ כל העונה. לפי דיווחים, המשפחה שלו שוב ניסתה לגונן עליו. האחים שלו והסוכן שלו, שחקן העבר בי ג'יי ארמסטרונג, ייעצו לו לשמור על הגוף שלו ולחזור בריא ב-2013/14, וזה מה שהוא עשה.
עבור הרבה מאוד אוהדים בשיקגו שראו אותו יושב בבגדים אזרחיים על הספסל זה היה מאכזב. הם נזכרו בפציעה של מייקל ג'ורדן ב-1986, כאשר חזר אחרי שבר ברגל היישר למאבקי הפלייאוף, למרות שההנהלה לא רצתה שיחזור. באותו פלייאוף הוא קלע 63 נק' ולארי בירד כינה אותו "אלוהים". האוהדים ציפו לראות את אותה אש ג'ורדנית אצל רוז, אבל היא לא הייתה שם.
רוז חזר סוף סוף ב-2013/14 והציפיות היו בשמיים, אבל כך גם האכזבה. אחרי עשרה משחקים הוא קרע את המיניסקוס ועולם הכדורסל הבין שהשחקן המבריק מ-2011, ה-MVP הצעיר בהיסטוריה, כבר לא ישוב. אנשים אומרים שהם עדיין רואים את דרק רוז. בשנה האחרונה הם אומרים שהוא אפילו הופיע כמה פעמים בניו יורק, אבל זה רק חזיון תעתועים. זה לא באמת דרק רוז. זו רק הולוגרמה דהויה של השחקן המרהיב שהוא היה פעם.
יכול להיות שאופי האנטי-כוכב של רוז לא היה מאפשר לו להפוך לסופרסטאר לאורך שנים בליגה ולהוביל את שיקגו לאליפויות. יכול להיות שהוא היה נשבר איפשהו בדרך. זה אפילו תסריט די סביר. הבעיה היא שאנחנו אף פעם לא נדע בגלל אותה פציעה. יש הרבה מאוד שחקנים בהיסטוריה של הליגה שהקריירות שלהם היו יכולות להיות מפוארות הרבה יותר אלמלא אלוהי הפציעות. רלף סמפסון, פני הארדווי, גרנט היל, טרייסי מקגריידי, פיט מאראביץ' ויאו מינג הם רשימה חלקית, אבל הפציעה של רוז היא הרבה יותר טרגית משל כל אלו, משום שהוא הגיע הרבה יותר גבוה והרבה יותר מהר מכל השאר. הוא היחיד מבין הרשימה הזו שזכה ב-MVP והוא עשה את זה בגיל 22. קשה מאוד לדמיין לאן הקריירה שלו יכולה הייתה להגיע אם היה נשאר בריא, בהתחשב בכך שבדרך כלל שחקנים מגיעים לשיאם באזור גיל 27-30.
הפציעה של רוז שינתה לא רק את ההיסטוריה הפרטית שלו ואת ההיסטוריה של הבולס, אלא גם הייתה לה השפעה על המורשת של לברון ג'יימס. כשרוז נפצע, גילינו למעשה שהדרך של לברון במזרח פנויה לחלוטין. בוסטון כבר הייתה אחרי השיא, אינדיאנה לא הייתה מספיק איכותית וכך קרה שלברון ירשום העונה, כנראה, הופעה שביעית ברציפות בגמר ה-NBA. סביר להניח שרוז היה עוצר את הרצף הזה באיזשהו שלב, אם היה בריא, בדיוק כמו שהוא עצר את רצף תארי ה-MVP של לברון בין 2009 ל-2013. בתוך כל הגדולה של לברון והמורשת העצומה שלו, אי שם ב-2011 יש תזכורת לכך שלכמה רגעים בודדים, הייתה תחושה שקם לו יריב ראוי במזרח.
לפרל ג'אם יש שיר בשם הבלתי אפשרי Elderly Woman Behind the Counter in a Small Town (בתרגום חופשי: קשישה מאחורי דלפק בעיירה קטנה). מסופר בשיר על מפגש בין שני אוהבים, שנים אחרי שנפרדו. אני נזכר בשיר הזה בפעמים הבודדות שאני רואה היום את דרק רוז חודר לסל בווירטואוזיות. הוא היה שחקן כל כך מיוחד וכל כך מרגש, שהותיר כל כך הרבה לבבות של חובבי כדורסל מרוסקים. לפחות אדי ודר מאלחש קצת את הכאב.