בהיסטוריה המודרנית של ה-NBA היו רק שלוש קבוצות שהצליחו לזכות ברצף של שלוש אליפויות. הבולס טבעו את המושג ת'ריפיט בתחילת שנות ה-90 ואז שוב בין השנים 1996 ל-1998, והלייקרס של שאקיל אוניל וקובי בריאנט היו הקבוצה היחידה שעשו זאת מאז, בין השנים 2000 ל-2002. בדפי ההיסטוריה של הליגה הלייקרס מקבלים מקום של כבוד בזכות ההישג המרשים הזה, וממרחק הזמן זה נראה הגיוני לגמרי שקבוצה שיש לה את שאק וקובי בשיאם תשלוט בליגה ותזכה באליפויות שנה אחר שנה אחר שנה. אולם ב-2002, כששתי אליפויות כבר באמתחתם, הלייקרס מצאו את עצמם מול היריבה הכי גדולה שלהם, זו שתדחוף אותם לקצה גבול היכולת ותקעקע את מקומם בדפי ההיסטוריה. זה הזמן להיכנס עם ד"ר בראון לדלוריאן ולחזור בזמן ליריבות הגדולה בין הלייקרס לסקרמנטו קינגס.
הלייקרס היו הקבוצה הדומיננטית בליגה בתחילת שנות ה-2000, והקינגס הרגישו זאת. גם ב-2000 (בסיבוב הראשון) וגם ב-2001 (בחצי הגמר האזורי) הלייקרס הדיחו את הקינגס בפלייאוף בדרכם אל התואר, אבל ב-2002 הלייקרס החלו להראות סימני דעיכה. שאק הגיע לפתיחת העונה עם עודף משקל, מלחמות האגו שלו ושל קובי כבר החלו מאחורי הקלעים ובאופן כללי, העומס המנטלי שהוטל על הקבוצה שכבר רצה שנתיים עד סוף יוני החל להשפיע. הלייקרס הפכו להיות מבוססים יותר ויותר על שאק וקובי והיכולות האישיות שלהם, בזמן ששאר שחקני הקבוצה היו רול-פליירס מובהקים. ג'יי.איי אדנדה, שהיה כתב בלוס אנג'לס טיימס באותן שנים והיום כותב עבור ESPN, תיאר זאת בצורה קולעת: "חוץ משאק וקובי, אף אחד בלייקרס לא ידע לשים כדור על הרצפה".
כתבות קודמות בפרוייקט:
בכייה לדורות: כך אוקלהומה סיטי ת'אנדר התפרקה מנכסיה
חומות של תקווה: חזרה לאליפות המפתיעה של דטרויט ב-2004
ניצחון הרוח: חזרה ל"חוקי ג'ורדן" של הבאד בויז בסוף שנות ה-80
רק אלוהים יודע: השושלת האבודה של אורלנדו מג'יק בשנות ה-90
בצד השני של קליפורניה, הקינגס התפתחו להיות ההפך המוחלט מהלייקרס. עם חמישייה שבה כולם יודעים למסור ולקלוע מבחוץ, הקינגס שיחקו כדורסל קבוצתי ויפה לעין שכבש את הליגה. כריס וובר היה המנהיג של הקבוצה הזו וסגנון המשחק הקבוצתי שלו חלחל אל שאר השחקנים. מייק ביבי (שהגיע במקום ג'ייסון וויליאמס הסורר) הוסיף לקבוצה עוד קצת כוח אש והמאמן ריק אדלמן ניצח על המקהלה. ביחד עם ולאדה דיבאץ, דאג כריסטי, פז'ה סטויאקוביץ', הידו טורקוגלו ובובי ג'קסון, לקינגס היה סגל איכותי ומלהיב שהוביל אותם למאזן הטוב בליגה באותה עונה (21:61) תוך כדי הצגת כדורסל מהפנט בקצב מהיר. "עבדנו כמו מכונה משומנת", אמר כריסטי.
הלייקרס אמנם שיחקו בסגנון שונה ולקחו את העונה הרגילה פחות ברצינות (מאזן 24:58), אבל כולם ידעו שעדיין מדובר בקבוצה איכותית מאוד ובפייבוריטית לזכות בתואר. עם זאת, הקינגס היו באותה רמה של הלייקרס באותה עונה. לקינגס הייתה יעילות התקפית של 106.4 נקודות ל-100 פוזשנים ויעילות הגנתית של 98.6 נקודות באותה עונה. הנתונים של הלייקרס היו 106.5 נקודות ו-98.7 נקודות. כל עולם הכדורסל חיכה להתנגשות הטיטאנים הזו בפלייאוף, וההמתנה הסתיימה בגמר המערב של 2002. כשבמזרח חיכתה ניו ג'רזי הלא ממש מאיימת של ג'ייסון קיד, היה ברור לכולם שזה הגמר האמיתי. מי שתנצח את הסדרה הזו ככל הנראה תזכה באליפות.
למרות שהלייקרס ניצחו את הקינגס בשנתיים הקודמות, נראה היה שהתפתחה יריבות של ממש בין שני המועדונים בתקופה הזו. כשג'ייסון וויליאמס עוד שיחק בסקרמנטו פיל ג'קסון השווה את דמותו החיצונית לזו של אדוארד נורטון מאמריקה איקס, ורמז משהו בניחוח נאצי גם על השפם של ריק אדלמן. לאחר מכן הוא אמר כי סקרמנטו היא עיר של מגדלי פרות, בניסיון לזלזל בתושבי העיר ולפגוע מנטלית בשחקני הקבוצה. שאקיל אוניל מעולם לא חסך בהקנטות כלפי הקינגס (או הקווינס, כפי שהוא קרא להם בזמנו) וגם הקינגס לא נשארו חייבים, כשבסדרה מול לוס אנג'לס ב-2000 האוהדים שרפו גופייה של הלייקרס לפני אחד המשחקים בסדרה. "לסקרמנטו היה תסביך נחיתות, במונחי כדורסל, מול הלייקרס", אמר סקוט האוורד-קופר, כתב ה-Sacramento Bee בראיון לגרנטלנד לפני שנתיים, "האמירות של פיל שיגעו אותם". לצד כל הבלאגן שמסביב, נראה היה שהיריבות המקצועית הולכת לעלות עוד מדרגה בסדרה הזו. " אף קבוצה בליגה, אפילו לא הספרס, לא התחרתה בהם כמו שאנחנו התחרנו בהם", אמר דאג כריסטי.
כך הסדרה החלה ולמרות יתרון ביתיות, הלייקרס יצאו מנצחים מהמשחק הראשון בסדרה. קובי בריאנט קלע 30 נקודות והלייקרס הזכירו לכולם שהם עדיין האלופים. ההפסד הזה הכניס קצת ספק באמונה של סקרמנטו, אבל הם קיבלו עזרה לא צפויה מהטבחים במלון "הייאט". בין המשחק הראשון לשני קובי בריאנט קיבל הרעלת מזון, ככל הנראה מאוכל שהזמין משירות החדרים ב"הייאט", המלון בו התאכסן בסקרמנטו. נחסוך מכם את התיאורים הגרפיים של מה שעבר על קובי באותו לילה, רק נציין שהוא בעצמו אמר כי "זה היה אחד הדברים הכי קשים שעברתי". בריאנט כמו בריאנט, עלה לשחק במשחק 2 ואפילו קלע 22 נקודות, אבל הקינגס יצאו עם ידם על העליונה באותו משחק וניצחו 90:96, בזכות 21 נקודות ו-13 ריבאונדים של סי-ווב.
בריאנט לא התאושש לחלוטין לקראת משחק 3, וכנראה שגם אם היה ב-100% יכולת זה לא היה עוזר. הקינגס סיפקו תצוגת תכלית בסטייפלס סנטר בעוד הלייקרס נעצרו על 36% מהשדה. הידו טורקוגלו הצעיר היה האקס פקטור כשקלע 14 נקודות והעמיד מדד פלוס/מינוס של 27+. הקינגס ניצחו 90:103 ונטלו את ההובלה בסדרה. פיל ג'קסון אמר לאחר המשחק כי "לא היינו מוכנים לטורקוגלו".
הניצחון של הקינגס במשחק השלישי הכין את הבמה לאחד ממשחקי 4 הגדולים בהיסטוריה. בדרך כלל, בכל סדרת פלייאוף כאשר הקבוצה עם יתרון הביתיות מובילה 1:2, משחק 4 הוא המשחק הקריטי. ניצחון של הקינגס היה נותן להם יתרון 1:3, יתרון שרק שש קבוצות עד אותה נקודת זמן בהיסטוריה הארוכה של ה-NBA הצליחו לחזור ממנו. זה היה נותן להם סיכוי של למעלה מ-90% לנצח בסדרה, ובמחצית הראשונה של משחק 4, נראה היה שהם בדרך לשם. הקינגס פתחו בסערה והוליכו ב-24 נקודות כשהם משתיקים את הקהל בסטייפלס סנטר. "כמה שקט היה שם? חשבתי לעצמי 'זה כמו הספריה של לוס אנג'לס'", נזכר גראנט נייפיר, השדרן של סקרמנטו. הלייקרס צמצמו ל-17 לקראת סיום המחצית ואז סמאקי ווקר קלע שלשה מחצי מגרש על הבאזר. הזריקה של ווקר יצאה מידו אחרי הבאזר, אבל אז לא היו בדיקות של הילוכים חוזרים כמו היום, והסל אושר.
"היינו צריכים את זה", אמר ג'קסון, "היינו זקוקים לאיזו זריקת מומנטום שתכניס אותנו לעניינים". סביר להניח שאם הסל הזה לא מאושר והלייקרס לא מצמצמים ל-14, כל ההיסטוריה של הליגה נראית אחרת.
בחצי השני הלייקרס המשיכו את המומנטום וכרסמו בהפרש. 11 שניות לסיום ולאדה דיבאץ קלע 1 מ-2 מהעונשין והעלה את הקינגס ליתרון 97:99. הלייקרס הלכו לבריאנט במהלך המכריע, אבל הוא החטיא, שאק השתלט על הריבאונד אבל גם הוא איכשהו הצליח להחטיא ליי-אפ, והכדור נחת לידיים של דיבאץ, שבמקום לתפוס את הריבאונד, ניסה להרחיק את הכדור הסל. "ניסיתי להרחיק אותו כדי שהזמן יגמר", אמר דיבאץ, אבל הכדור הגיע לידיים של רוברט הורי, שישב וחיכה מחוץ לקשת השלוש, כשעוד היה זמן על השעון. הורי קבר את השלשה והשווה את הסדרה. "ביג-שוט רוב" נולד.
"בעיקרון, נתתי אחלה מסירה להורי", אמר דיבאץ. מנגד, שאק סיכם את זה כמו שאק ואמר: "תודה לאל על רוברט, תודה לאל שאמא שלו פגשה את אבא שלו".
זו הייתה הזריקה האיקונית של הסדרה המופלאה הזו, זו שכולם זוכרים, אבל היא רק השוותה את הסדרה. היו עוד שלושה משחקים לשחק, ולקינגס עדיין היה את יתרון הביתיות. במשחק 5 הם ניצלו אותו, והמשחק הזה הניח את היסודות לקראת משחק 6 הידוע לשמצה. במשחק החמישי שאק וקובי נכנסו לבעיית עבירות, שאק יצא בסופו של דבר ב-6 עבירות, ולאורך כל המשחק הוא זרק רק זריקת עונשין אחת, מה שהיה מחזה נדיר באותם ימים. במהלכים המכריעים המשרוקית של השופטים נדמה למרות כמה עבירות ששחקני הקינגס ביצעו, וזה אפשר להם לברוח עם הניצחון 91:92 מאחורי זריקת קלאץ' של מייק ביבי 8.2 שניות לסיום. קובי בריאנט החטיא את הזריקה שיכולה הייתה לנצח את המשחק עבור הלייקרס. "אני די בטוח שעשיתי עליו עבירה", אמר בובי ג'קסון, מי ששמר על קובי באותו מהלך, אולם השופטים בלעו אוויר והקינגס חזרו להוביל בסדרה, מרחק ניצחון אחד מהגמר.
ואז הגיע משחק 6, מה שנחשב עד היום למשחק הכי שנוי במחלוקת בהיסטוריה של הליגה. בשלוש הדקות האחרונות, כאשר המשחק על הכף וההובלה נעה מצד לצד, הגיעו כמה שריקות משונות: 1. עבירת תוקף נשרקה נגד כריס וובר, למרות מה שנראה כמו פלופ של רוברט הורי. 2. בהתקפה הבאה של הלייקרס, עבירה לא נשרקה נגד וובר למרות שהוא בבירור יצר מגע עם הורי. בעקבות המגע הזה, נוצרה ערבוביה שבמסגרתה דיוואץ ניסה להגיע לכדור והורי החזיק לו את היד. עבירה נשרקה נגד דיבאץ והוא יצא ב-6 עבירות. 3. שאק ביצע עבירה גסה על לורנס פנדרברק, אולם השופטים שרקו לעבירה רגילה ולא לעבירה בלתי ספורטיבית. 4. בשניות הסיום, בניסיון הוצאת חוץ של הלייקרס, קובי בריאנט ניסה להשתחרר לקבל את הכדור והכניס מרפק למייק ביבי שהפיל אותו לרצפה. שום שריקה לא הגיעה, ברייאנט קיבל את הכדור, הלך לקו וניצח את המשחק.
הרצף האומלל הזה, שבו הקינגס קופחו יותר מפעם אחת, הצטרף ל-27 זריקות עונשין שהלייקרס קיבלו ברבע האחרון בלבד ול-40 זריקות עונשין במשחק כולו. גם דיבאץ וגם סקוט פולארד, הסנטר המחליף של הקינגס, יצאו ב-6 עבירות (פולארד ביצע את 6 העבירות שלו ב-11 דקות בלבד) ובסופו של דבר, הלייקרס שרדו וניצחו 102:106. הביקורות על השיפוט לא איחרו לבוא, ולאחר המשחק מייקל ווילבון כתב בוושינגטון פוסט את הדברים הבאים. "המשחק ביום שישי היה הונאה. הקינגס והלייקרס לא קבעו את תוצאת המשחק, השופטים קבעו זאת". שנים לאחר מכן ווילבון יקרא למשחק 6 "תועבה".
השריקות התמוהות במשחק 6 התחברו עם ההערכה שהליגה רוצה להאריך את הסדרה ממניעים כלכליים ומהתחושה שהליגה רוצה לראות את הלייקרס בגמר (דייויד סטרן אמר בראיון בעבר שגמר החלומות מבחינתו הוא לייקרס נגד הלייקרס) וחובבי הקונספירציות החלו לפתח תיאוריה חדשה. התיאוריה הזו קיבלה חיזוק משמעותי ב-2008, כשהשופט טים דונהי נעצר בחשד להימורים על משחקים. דונהי היה אחד מהשופטים המחליפים באותו משחק, ובחקירה שלו הוא סיפק את העדות המטרידה הבאה בעזרת עורך דינו.
"שופטים א', ו' ו-ז' שפטו את סדרת הפלייאוף בין קבוצה 5 ל-6 במאי 2002. זה היה המשחק השישי מתוך שבעה משחקים, וניצחון של קבוצה 5 היה מסיים את הסדרה". עם זאת, טים גילה כי שופטים א' ו-ו' רצו להאריך את הסדרה ל-7 משחקים. טים ידע שהשופטים הללו ותמיד פועלים למען האינטרס של ה-NBA ובאותו לילה, זה היה האינטרס של ה-NBA להוסיף עוד משחק לסדרה. שופטים א' ו-ו' העדיפו את קבוצה 6. עבירות אישיות (שהובילו לפציעות) זכו להתעלמות אפילו כשהתרחשו מול עיניהם של השופטים. מנגד, השופטים שרקו לעבירות מומצאות נגד קבוצה 5 כדי להעניק זריקות עונשין נוספות לקבוצה 6...ההעדפה של השופטים לקבוצה 6 הובילה לניצחון של קבוצה 6 באותו משחק, וקבוצה 6 המשיכה וניצחה את הסדרה".
אמנם במסמך של דונהי לא כתוב מפורשות מי השופטים ומי הקבוצות, אבל לא הייתה אף סדרה אחרת במאי 2002 שהגיעה ל-7 משחקים. דונהי השאיר מספיק רמזים כדי שנבין שהוא מתייחס לסדרה בין הקינגס ללייקרס, והעדות הזו משאירה את המשחק הזה, 14 שנה אחרי, כפצע פתוח עבור סקרמנטו וה-NBA. הקינגס התקשו להתאושש מהאירועים של משחק 6 ובמשחק 7, שהתקיים אצלם בבית, הם לא הצליחו לנצל את יתרון הביתיות. המשחק היה צמוד לכל אורכו, אבל פז'ה סטויאקוביץ' זרק איירבול בזריקה המכריעה והמשחק נגרר להארכה, שם הניסיון של הלייקרס שיחק תפקיד והם הצליחו לקחת את משחק 7 בחוץ, בזכות 65 נקודות משותפות של שאקובי. הקינגס פשוט לא עמדו בלחץ, קלעו רק 16 מ-30 מהעונשין ו-2 מ-20 מהשלוש ופספסו את הזדמנות הזהב שלהם לחלוף על פני היריבה המושבעת מעיר המלאכים. הלייקרס המשיכו לגמר, ניצחו את ניו ג'רזי בסוויפ והשלימו את הת'ריפיט. הקינגס נותרו רק עם המחמאות.
"סקרמנטו הייתה קבוצה טובה שהגיעה בזמן הלא נכון", סיכם זאת בריאן שואו, שחקן הלייקרס באותה תקופה, "הסיפור שלהם היה יכול להיות שונה לחלוטין אם ללייקרס לא היה את קובי, שאק ופיל. המקום שלהם בספרי ההיסטוריה נותר ריק בגלל הלייקרס".
למרות שהייתה תחושה שזו תחילתה של יריבות ארוכת שנים, הקינגס לא הצליחו לחזור לגמר המערב אחרי 2002. כריס וובר החל להיאבק בפציעות, שאר הסגל הזדקן והמערב פשוט היה חזק מדי. וובר עבר בטרייד לפילדלפיה ב-2005, אדלמן פוטר ב-2006 ומאז הקינגס לא הצליחו אפילו להגיע לפלייאוף (הבצורת הכי ארוכה ב-NBA חוץ ממינסוטה). אותה עונה ב-2002 היא עדיין העונה הכי גדולה בהיסטוריה המודרנית של הפרנצ'ייז, ואותו משחק 6 עדיין יושב לכל אוהד סקרמנטו אי שם בתת מודע.
הסדרה הזו בין הלייקרס לסקרמנטו הראתה לנו שלא תמיד הקבוצה הטובה יותר מנצחת בסדרה. לפעמים לסדרות פלייאוף יש חיים משל עצמן וקורים בהן דברים מוזרים. הלייקרס היו צריכים הרבה מזל והרבה עזרה מהשופטים כדי לגבור על הקינגס, הווריירס היו צריכים הרבה מזל כדי לגבור על הת'אנדר בעונה שעברה, וגם הקאבס היו צריכים הרבה מזל כדי לנצח את אותם ווריירס בגמר האחרון. זו הסיבה שסדרות פלייאוף הם החוויה הכי טובה לכל אוהד ספורט. המפגשים החוזרים הללו מייצרים ניצוצות, שאי אפשר לדעת איך יתפתחו. סדרות פלייאוף מייצרות גיצים, והסדרה ההיא בין הלייקרס לקינגס, שהולידה את אגדת רוברט הורי, שפגמה במורשת של כריס וובר, שחיזקה את הגדולה של הלייקרס ושעוררה קונספירציות מסביב ל-NBA, יצרה את הגיצים הטובים ביותר. גיצים שמשאירים אותנו פעורי פה גם למעלה מעשור אחרי.
