אחרי סיום עונת 2002/03 האווירה סביב ה-NBA הייתה די מדכדכת. השילוב של תחושת סיום השושלת של הלייקרס, האפרוריות של חברת השידור החדשה ABC (שהחליפה את NBC הנוסטלגית) והיבשושיות של סדרת הגמר בין סן אנטוניו לניו ג'רזי הובילו לרייטינג הכי נמוך בהיסטוריה למשחק גמר בליגה (5.2% במשחק השני). אף אחד לא ממש זוכר מה קרה באותה סדרה, ואף אחד לא ממש רוצה לזכור. אלו היו ימים שה-NBA רוצה לשכוח. למזלו של דייויד סטרן, האוף-סיזן של 2003 הבטיח שינוי.
למרות מאבקי האגו שהחלו בין קובי בריאנט לשאקיל אוניל, הלייקרס עדיין לא החליטו לפרק את החבילה ובמקום זאת הביאו את קארל מאלון וגארי פייטון כדי לעשות עוד ריצה אחת לאליפות. מנגד, מינסוטה של קווין גארנט סוף סוף הביאה לו חיזוק ראוי בדמות סם קאסל ולטרל ספריוול וקצת פלפל נכנס לליגה. כל עולם הכדורסל ציפה לעונה שתגדיר מחדש את ה-NBA, אבל אף אחד לא ממש צפה איך זה יקרה.
כתבות קודמות בפרוייקט:
ניצחון הרוח: חזרה ל"חוקי ג'ורדן" של הבאד בויז בסוף שנות ה-80
רק אלוהים יודע: השושלת האבודה של אורלנדו מג'יק בשנות ה-90
בזמן שהלייקרס והטימברוולבס גנבו את כל הזרקורים, בצד השני של ארה"ב דטרויט התכוננה לעונה החדשה. ג'ו דומארס, הג'נרל מנג'ר של הבוכנות, החליט להיפרד מריק קרלייל אחרי הסוויפ שהקבוצה חטפה בפלייאוף 2003 מניו ג'רזי ומינה במקומו את לארי בראון. שנתיים אחרי שהוביל את פילדלפיה של אלן אייברסון לגמר הליגה, בראון קיבל קבוצה שונה לחלוטין, בלי סופרסטאר ברור, אבל עם הרבה שחקנים לא רעים. במונחים עכשוויים, הם היו בקנה מידה של טורונטו או שארלוט.
היה להם את צ'ונסי בילאפס, הרכז המבטיח שלא ממש קיים עד לאותה נקודה בקריירה שלו. היה את ריפ המילטון, שהיה סוג של רג'י מילר לעניים מאוד באותה תקופה. היה את טיישון פרינס שנתן עונת רוקי חביבה והיה גם את בן וואלאס, שחקן ההגנה של העונה בשנתיים שלפני כן. זו הייתה קבוצה נחמדה, אולי קבוצה שיכולה להגיע איכשהו לגמר הליגה במזרח הדליל של אותה תקופה, אבל לא קבוצה שאמורה לאיים על ההגמוניה של המערב בעידן של פוסט-מייקל-ג'ורדן.
ואכן, עד אמצע העונה הפיסטונס לא הראו סימנים של קבוצה מאיימת. את חודש דצמבר הם סיימו עם מאזן 7:7 מאכזב ולמרות שהצליחו להתאושש ולהתייצב על מאזן לא רע של 16:33, הם ספגו שישה הפסדים רצופים בתחילת פברואר והיה ברור לדומארס שחסר לקבוצה הזו משהו.
המשהו הזה היה ראשיד וואלאס. שיד בדיוק עבר בטרייד מפורטלנד לאטלנטה, אבל ההוקס איבדו סיכוי לפלייאוף וחיפשו להפסיד כמה שיותר משחקים, ולכן העבירו את וואלאס בתמורה לבחירת דראפט בסיבוב הראשון וכל מיני שמות פיקטיביים כמו בוב סורה וז'ליקו רבראצ'ה. הפיסטונס הצליחו להוסיף את החתיכה החסרה בפאזל והם לא היו צריכים לגעת בפאזל עצמו. "זה נותן לנו הזדמנות להתחרות ברמה הכי גבוהה ב-NBA", אמר דומארס אחרי שוואלאס נחת במישיגן. "העובדה שהצלחנו להוסיף שחקן שרצינו מבלי לגעת בבסיס שלנו הפכה את זה להחלטה קלה עבורנו".
שאר הליגה לא כל כך התלהבה מהמהלך הזה. פול סילאס, מאמן קליבלנד בזמנו, אמר מיד לאחר פרסום הטרייד כי הוא לא מבין למה ההוקס עשו את העסקה הזו. "זה הולך להפוך את הפיסטונס לקשוחים מאוד", הוא אמר. הוא לא ידע אז כמה הוא צודק.
ראשיד הגיע עם תווית של טראבל-מייקר לדטרויט, אחרי העונות המוזרות בפורטלנד, שבהן הקבוצה כונתה הג'ייל בלייזרס, על שם ההסתבכויות התדירות של שחקניה עם החוק. אך ברגע שהוא ראה את הפוטנציאל בדטרויט, הוא השאיר את הבעיות מחוץ למגרש, ועל הפרקט נראה מדהים. ביחד איתו, הפיסטונס הרכיבו את החמישייה המאוזנת והאיכותית בליגה, וחנקו את היריבות. בתחילת מרץ הפיסטונס קבעו שיא NBA כשבמשך חמישה משחקים רצופים אף יריבה לא הצליחה לקלוע מולם יותר מ-70 נקודות. הם ניצחו 19 מתוך 23 המשחקים האחרונים של העונה וסיימו את העונה הרגילה עם מאזן 28:54, המאזן השני בטיבו במזרח אחרי אינדיאנה.
היסטורית, המאזן הזה הוא לא מאזן של קבוצה אלופה. ב-20 השנה האחרונות רק קבוצה אחת זכתה באליפות עם פחות מ-55 ניצחונות (מיאמי ב-2006) אבל ראינו בעונה שעברה שמאזן בעונה הרגילה לא אומר שום דבר על הפלייאוף, והפיסטונס המשיכו את המומנטום מהעונה הרגילה שלהם אל תוך הפלייאוף.
הם גברו על מילווקי בסיבוב הראשון יחסית בקלות, אולם בסיבוב השני הם הסתבכו, שוב מול הנטס. אחרי שניצחו את שני המשחקים הראשונים בבית הם הפסידו את השניים הבאים בחוץ ואז הגיע אחד ממשחקי 5 הגדולים שאף אחד לא זוכר. בדקות הסיום ג'ייסון קיד הוביל את הנטס ליתרון 3, אבל בילאפס, מר ביג שוט, קלע שלשה עם הקרש על הבאזר ושלח את המשחק להארכה. המשחק בסופו של דבר הלך להארכה שלישית ו-4 מתוך 5 שחקני החמישייה של הפיסטונס יצאו ב-6 עבירות, ועבור קבוצה שמסתמכת כל כך על החמישייה הפותחת שלה, זו הייתה מכה מתחת לחגורה. הנטס ניצחו ועלו ליתרון 2:3 בסדרה.
"היה רק עוד משחק 5 אחד בקריירה שלי שהיה כל כך מאכזב, וזה היה המשחק שבו לארי בירד חטף לאייזיאה תומאס את הכדור בשניות הסיום וגנב לנו את הניצחון", אמר דומארס בראיון לפני כמה שנים. זה היה הרגע בו קבוצת ה-NBA הגנרית אמורה להתפרק. אחרי הפסד בבית בשלוש הארכות, זה מובן ואפילו לגיטימי להפסיד את המשחק השישי בחוץ, אבל דטרויט של 2004 לא הייתה הקבוצה הגנרית הזו. הם הגיעו למשחק 6 בניו ג'רזי ולקחו אותו עם תצוגה של ריפ המילטון (24 נקודות ו-4 אסיסטים) ובן וואלאס (20 ריבאונדים). עשר שנים אחר כך באתר ה-NBA חגגו עשור למשחק הזה וכינו אותו "המשחק בו הפיסטונס התבגרו".
את משחק 7 כבר לא היה סיכוי שהפיסטונס יפסידו. הם הביסו את הנטס 69:90 ועלו לגמר המזרח כדי לפגוש את אינדיאנה לסדרת אולד-סקול שבה אף קבוצה לא תקלע יותר מ-85 נקודות בשום משחק בסדרה. במשחק הראשון רג'י מילר ניצח את המשחק עבור הפייסרס וזה הפך את משחק 2 לסוג של להיות או לחדול עבור הפיסטונס. זה לא ממש הפחיד את ראשיד וואלאס.
20 שניות לסיום הם הובילו בשתי נקודות, אבל בילאפס איבד את הכדור. מילר רץ לבד במתפרצת והכל היה מוכן לשוויון ולקאמבק נוסף של הפייסרס בראשותו, אלא שטיישון פרינס הגיע מהקצה השני של המגרש וחסם את מילר באחת החסימות הגדולות בהיסטוריה של הליגה (לפחות עד החסימה של לברון במשחק 7 בגמר האחרון). במקום שוויון במשחק, הפיסטונס השיגו שוויון בסדרה.
הפייסרס עוד הצליחו להחזיר לעצמם את יתרון הביתיות, אבל במשחקים 5 ו-6 הם נכנעו להגנה המדהימה של הפיסטונס ולא הצליחו לקלוע יותר מ-65 נקודות. ריפ המילטון היה המצטיין בסדרה ואחרי שנים שבהן נחשב לחיקוי דהוי של רג'י מילר, הוא הראה כי המלפפון יכול לקום ולהכות את הגנן, גם בגמר האזורי.
הסיפור של הפיסטונס ב-2004 הוא חתיכת סיפור סינדרלה, אבל מה שהופך אותו לסיפור מושלם הוא סדרת הגמר מול הלייקרס. הלייקרס, עם שאקובי, מאלון ופייטון, היו גוליית, והפיסטונס היו דוד. מבחינת יחס ההימורים, מאז הפיסטונס של אותה שנה לא הייתה קבוצה כל כך אנדרדוג ערב פתיחת סדרת גמר. הימור של 100 דולר על הפיסטונס לפני תחילת הסדרה מול הלייקרס היה מניב רווח של 400 דולר למהמר המאושר. לעומת זאת, אם הלייקרס היו זוכים, כדי לזכות באותם 400 דולרים המהמר היה צריך לשים 2,200 דולר.
כל התיאוריות הללו התנפצו מהר מאוד. כבר במשחק הראשון היה ברור שדטרויט לא הולכת להיות קישוט בסדרת הגמר הזו. ההגנה שלהם התמקדה בכל מי שהוא לא שאק וקובי, ולמרות ששני הכוכבים עשו את העבודה שלהם עם 59 נקודות למשחק, שאר הקבוצה קלעה 16 בלבד. מנגד, צ'ונסי בילאפס התעורר ובזכות 22 נקודות שלו הפיסטונס היממו את הלייקרס וגנבו את יתרון הביתיות. הלייקרס החזירו מאבק במשחק השני, ובזכות תרומה מפתיעה של הרוקי לוק וולטון ושלשת קלאץ' ענקית של קובי ששלחה את המשחק להארכה, הצליחו להשוות את הסדרה.
לארי בראון כבר היה בסרט הזה. שלוש שנים לפני כן הוא הגיע עם פילדלפיה לגמר, ניצח את המשחק הראשון ואז הפסיד ארבעה ברצף. הוא לא רצה שזה יקרה לו שוב. "היינו צריכים לקחת שני משחקים. אנחנו הרוסים", אמר בראון במסיבת העיתונאים לאחר המשחק.
אלא שהלייקרס של 2004 לא היו אותם לייקרס דורסניים של 2001, והפיסטונס לא היו הסיקסרס. במשחק השלישי בפאלאס דטרויט חיסלה את הלייקרס. זו הייתה תצוגת תכלית של כדורסל קבוצתי שנבנה מההגנה והפך להתקפה. הפיסטונס עצרו את הלייקרס על 68 נקודות, שיא שלילי בפלייאוף עבור הפרנצ'ייז מ-LA וריפ המילטון קלע יותר נקודות משאקיל אוניל וקובי ביחד. "אני לא יודע איך אנחנו יכולים להגן יותר טוב, ואני לא יודע איך אפשר לשחק טוב יותר מאיך ששיחקנו במחצית השנייה", אמר בראון אחרי המשחק. זו הייתה אורגזמה של כדורסל.
במשחק הרביעי, למרות 36 נקודות ו-20 ריבאונדים של שאקיל, הקבוצתיות של הפיסטונס שוב הוכיחה את עליונותה. ראשיד וואלאס היה נהדר עם 26 נקודות ו-13 ריבאונדים, והפיסטונס למעשה סגרו את הסדרה. במשחק החמישי הלייקרס כבר התפרקו מול ההגנה האימתנית של הפיסטונס, וכך הושלמה אחת הסנסציות הגדולות בהיסטוריה של הליגה.
כשאנחנו אומרים קבוצה היסטורית, אנחנו חושבים על הבולס של 1996 או על ההיט של 2013, אבל הפיסטונס היו גם כן קבוצה היסטורית, פשוט מסוג שונה. לא היה להם אף שחקן היסטורי, אבל כל אחד תרם את חלקו לעונה החד פעמית הזו. פרינס עם החסימה העצומה על רג'י מילר, המילטון עם ההופעות הנהדרות מול הפייסרס והנטס, בילאפס עם סדרת הגמר הפנטסטית מול הלייקרס, ראשיד וואלאס עם התעוזה שלו והשינוי שהכניס בקבוצה באמצע העונה ומעל כולם, בן וואלאס, שהיה הרוח החיה מאחורי הקבוצה ההגנתית המושלמת הזו, ששמרה קבוצות על 89.4 נקודות ל-100 פוזשנים באותו פלייאוף נדיר של 2004. אף קבוצה לא התקרבה להישג הזה מאז. ולחשוב שוואלאס הגיע לעיר המכוניות כספיח בטרייד על גרנט היל.
הסטטיסטיקה המלאה של דטרויט בעונת 2003/04
הזיכרון מאותה אליפות של הפיסטונס ב-2004 הוא זכרון נוסטלגי, רומנטי, אבל יש בו גם בעייתיות מסוימת. ההצלחה של הפיסטונס למעשה נתנה לגיטימציה לקבוצות ללכת במסלול עוקף סופרסטארים כאשר הן בונות את הקבוצה שלהן, ובכל פעם שמישהו זורק את האקסיומה ש"אי אפשר לזכות באליפות ללא סופרסטארים", מיד הפיסטונס של אותה עונה עולים כטיעון נגד. הקבוצה הזו הפכה להיות הראיה המרכזית עבור קבוצות שאין להן סופרסטאר ומנסות למכור לנו שהן רצות לאליפות. מועדונים כמו יוטה, טורונטו, שארלוט ואטלנטה יכולים לנפנף בתואר האליפות של לארי בראון וחניכיו ולהגיד, "הנה, תראו, גם אנחנו יכולים".
השאלה היא האם למעלה מעשור אחרי אותה אליפות קסומה, הטיעון הזה עדיין מחזיק מים? האם גם כיום, כאשר שבעה מתוך 20 השחקנים הטובים בעולם מרוכזים בשתי קבוצות, עדיין נכון ללכת במסלול הזה? האם אפשרי לשחזר את מה שהפיסטונס בנו, או שלעד הקבוצה הזו תהיה אנדרטה לכדורסל "ערכי" ו"נכון" יותר? האם בכלל יש מקום למאמנים כמו לארי בראון כיום בליגה? האם לא יותר פרקטי לעשות את מה שפילדלפיה עושה בעונות האחרונות?
יכול להיות שהתשובה לשאלות הללו היא לא כזו רומנטית וקסומה. יכול להיות שסטטיסטית, עדיף לדפוק סם הינקי מאשר לבנות קבוצה לבנה אחר לבנה כפי שדומארס עשה. אבל בכל מובן אחר, מה שדומארס עשה בדטרויט מרשים פי כמה מקבוצות שהשיגו סופרסטארים בזכות טנקינג ורצו לאליפות. כל אחד יכול לפרק את הקבוצה שלו ולהתפלל לאלוהי הלוטרי, לא כל אחד יכול לבנות קבוצה בשיטתיות. כל אחד יכול להיות הינקי, לא כל אחד יכול להיות דומארס, ולמרות שבעונות שלאחר מכן הוא עשה הרבה טעויות ואיבד הרבה ממגע הקסם שלו, המורשת שלו רשומה בעט בדפי ההיסטוריה של ה-NBA, בזכות אותה קבוצה נהדרת מ-2004.
