פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        ניצחון הרוח: חזרה ל"חוקי ג'ורדן" של הבאד בויז בסוף שנות ה-80

        זה החל כשיטה "סודית כמו הפטנט של קוקה-קולה", נמשך עם סכסוך מתוקשר והסתיים עם חותמת נצחית של השחקן הגדול בכל הזמנים. יובל עוז חוזר לסדרה בין דטרויט לשיקגו בה נולדו חוקי ג'ורדן, ששאפו להכניע את הוד אווירותו בכוח הזרוע, אבל רק הפכו אותו לגיבור על-אנושי

        ניצחון הרוח: חזרה ל"חוקי ג'ורדן" של הבאד בויז בסוף שנות ה-80
        עריכת וידאו: מתן חדד

        בווידאו: אייזיאה תומאס משחזר את היריבות עם הבולס

        בדרך כלל כשאנחנו חושבים על ההיסטוריה של ה-NBA, נח לנו לחלק את הליגה לעשורים. העשור של הניינטיז היה שייך לבולס, העשור של האייטיז היה שייך ללייקרס ולסלטיקס (וקצת לפיסטונס) וזה גם מסתדר עם הדרך בה הליגה מיתגה את עצמה. לארי בירד ומג'יק ג'ונסון ואייזאה תומאס היו הפנים של הליגה בשנות השמונים, ואילו מייקל ג'ורדן נטל את ההובלה בניינטיז, אחרי שהדיסקו מת. אולם האמת היא אף פעם לא כל כך דיכוטומית. ג'ורדן כבר דפק על הדלת של הסופרסטארים של הליגה הרבה לפני האליפות הראשונה שלו עם הבולס ב-1991. למעשה, הוא איים על ההגמוניה של הכוכבים הגדולים בליגה כבר בעונת הרוקי שלו.

        ג'ורדן חרך את הפרקט מהרגע הראשון שלו בליגה ולכן נבחר למשחק האולסטאר כבר בעונתו הראשונה (רק 8 שחקנים עשו זאת מאז 1985, בלייק גריפין היה האחרון), אלא שבאותו סוף שבוע החלו לצוץ שמועות שהוא מתנהג בשחצנות ובהתנשאות, כשהשיא הגיע בדיווח (שקרי כנראה) שג'ורדן לא התייחס לאייזיאה תומאס במלון כאשר שניהם עלו במעלית יחד. האגדה מספרת שתומאס החליט ללמד אותו לקח. במשחק האולסטאר תומאס ושאר כוכבי המזרח הקפיאו, לכאורה, את ג'ורדן ולא מסרו לו את הכדור גם כשהיה חופשי. ג'ורדן עצמו לא התרגש מכך יותר מדי. בראיון לאחר המשחק הוא אמר כי "זה היה משחק האולסטאר הראשון שלי, הייתי מאוד הססן", אולם יריית הפתיחה ליריבות בין ג'ורדן לתומאס נורתה לאוויר.

        שלוש שנים מאוחר יותר, בפלייאוף 1988, ג'ורדן והבולס נפגשו עם תומאס הפיסטונס בחצי גמר המזרח. ג'ורדן בדיוק סיים את אחת העונות הרגילות המופלאות בהיסטוריה, עם 35.0 נקודות ב-53.5% מהשדה (ו-13.2% מהשלוש. זה פשוט היה ספורט אחר אז), 5.5 ריבאונדים, 5.9 אסיסטים, 3.2 חטיפות ו-1.6 חסימות. הוא הוביל את הליגה בנקודות בעונה הזו, זכה ב-MVP של העונה הרגילה וגם בתואר שחקן ההגנה של העונה (רק האקים אולג'וואן שחזר את ההישג הזה מאז). הוא היה נראה מוכן להתפוצץ גם על הפלייאוף, אבל הפיסטונס היו מוכנים גם הם.

        הבוכנות לא היו מוכנים לתת לג'ורדן לנצח אותם וקיבלו החלטה מודעת להוציא לו את הכדור מהיד ולתת לשחקנים המשלימים של הבולס לנצח אותם. אם ג'ורדן יצליח איכשהו להגיע אל הסל, הם יהיו מוכנים להוריד אותו. בקשיחות. אלו היו הימים שלפני השימוש בהילוכים החוזרים, הימים שלפני שהשופטים בודקים כל שריקה, ימים שלפני העבירות הבלתי ספורטיביות. הכל היה מותר. והפיסטונס השתמשו בכלים שהיו שלהם. הם לא הודו בכך בזמנו, אבל הם קראו לזה Jordan Rules (חוקי ג'ורדן). השיטה הייתה כל כך סודית, שאייזאה תומאס העיד ש"החוקים האלה חשאיים כמו הפטנט של קוקה-קולה".

        כששאק ופני הארדווי התבזבזו: השושלת האבודה של אורלנדו בשנות ה-90

        מייקל ג'ורדן מול דטרויט פיסטונס, 1988 (GettyImages)
        הכל, רק שלא יגיע לסל. ג'ורדן (צילום: GettyImages)

        רק ב-2007, שנים אחרי, מאמן הבאד בויז דאז צ'אק דיילי הסביר בראיון ל'ספורטס אילוסטרייטד' את עיקרי השיטה. "אם מייקל היה במרכז המגרש, הכרחנו אותו ללכת שמאלה ואז עשינו עליו דאבל-טים. אם הוא כבר היה בכנף שמאל, ישר שלחנו אליו דאבל-טים. אם הוא היה בכנף ימין, הלכנו על דאבל-טים יותר איטי. הוא היה יכול לפגוע בך מכל מקום על הפרקט – לעזאזל, הוא היה יכול לפגוע בך מדוכן הנקניקיות מחוץ למגרש – אבל רצינו לגוון את ההגנה שהוא רואה מולו".

        דיילי המשיך והסביר את הרעיון מאחורי השיטה. "החוק הנוסף היה שבכל פעם שהוא הצליח להשתחרר ולהגיע לסל, היית צריך לפרק אותו (Nail Him, לפי דיילי – י.ע). אם הוא הגיע אחרי חסימה, תפרק אותו. לא רצינו להיות מלוכלכים - אני יודע שחלק מהאנשים חושבים שהיינו כאלה – אבל היינו חייבים ליצור מגע ולהיות פיזיים איתו".

        ב-1988 השיטה הזו עבדה. הפיסטונס הצליחו להוריד את כמות הזריקות של ג'ורדן ל-21.6 בממוצע למשחק בסדרה (לעומת 24.4 בעונה הרגילה) ב-49.1% בלבד (לעומת 53.5% בעונה הרגילה). הצוות המסייע שלו עדיין לא היה שם. סקוטי פיפן והוראס גראנט עדיין לא היו סקוטי פיפן והוראס גראנט, והבולס נכנעו אחרי חמישה משחקים.

        שנים לאחר מכן, בראיון חגיגי לכבוד יום הולדתו ה-50, ג'ורדן נשאל על האתגר שהפיסטונס הציבו לו, והאם ה-Jordan Rules היו מכשול פיזי או מנטלי? "זה היה שניהם", ענה. "הייתי גמור מהפיזיות שהייתה תוך כדי המשחק, ולא הייתה לי את היכולת להתחרות איתם. זה היה הרגע שבו באמת התחלתי להתחזק פיזית ולבנות את הגוף שלי, כדי להתכונן לפיזיות הזו. מאותו קיץ הפכתי להיות חזק יותר בכל עונה, כי זה הפך להיות חשוב בדיוק כמו כל דבר אחר".

        : שחקני דטרויט פיסטונס אייזאה תומאס, ג'ו דומארס, מעל מייקל ג'ורדן (AP)
        מה שלא הורג מחשל. ג'ורדן מול אייזיאה תומאס וג'ו דומארס (צילום: AP)

        בשתי העונות הבאות הבולס שוב פגשו את הפיסטונס בפלייאוף, הפעם בגמר המזרח. הפיסטונס אמנם ניצחו את שני המפגשים הללו, אבל אפשר היה לראות שהבולס מתקרבים לבאד בויז. ב-1990 הבולס גררו את הפיסטונס לשבעה משחקים, אולם במשחק השביעי סקוטי פיפן סבל ממיגרנות. כמובן שבלתי אפשרי להפריד בין המשחק הקשוח של הפיסטונס לכאבי הראש של פיפן. אמנם הוא שיחק 42 דקות באותו משחק, אבל הוא לא היה אפקטיבי וקלע רק 2 נקודות ב-1 מ-10 מהשדה. זו הייתה ההשפעה של ה-Jordan Rules. הם לא השפיעו רק על ג'ורדן עצמו, אלא גם על הצוות המסייע שלו, ובאותה עונה, זה היה מספיק בשביל דטרויט כדי לסגור את הסדרה ולהמשיך לגמר, שם הם טיפלו בפורטלנד וזכו באליפות שנייה ברציפות.

        רק ב-1991, במפגש הרביעי ברציפות בין הפיסטונס לבולס בפלייאוף (והשלישי בגמר האזורי) הבולס סוף סוף הצליחו לגרש את השדים. השיטה של צ'אק דיילי וחניכיו לא עבדה יותר, גם כי ג'ורדן כבר התחזק ויכל היה לעמוד באתגר וגם כי השחקנים שמסביבו, אלו שהפיסטונס בנו על כך שלא ינצחו אותם, עשו את העבודה. פיפן קלע 22 נקודות בממוצע בסדרה, הוראס גראנט הוסיף 13.5 נקודות ב-69% מהשדה והבולס כבר היו יותר מדי טובים עבור הפיסטונס והדיחו אותם בסוויפ. למרות התצוגה של הבולס, מה שכולם זוכרים זה הירידה מהפרקט של הפיסטונס 7.9 שניות לסיום, מבלי שהם לחצו את ידם של המנצחים.

        "זה היה משביע רצון", ג'ורדן אמר. "ניצחנו אותם כל כך חזק, שהם אפילו לא רצו ללחוץ את היד שלנו. סוף סוף עברנו את המשוכה הזו, ומאז לא הסתכלנו אחורה". למי שלא זוכר, הבולס המשיכו לזכות באליפות באותה עונה ובעוד חמש מתוך שבע האליפויות הבאות. העשור הזה היה שייך להם.

        מאמן דטרויט פיסטונס צ'אק דיילי, 1990 (AP)
        השיטה הפסיקה לעבוד. צ'אק דיילי ב-1991 (צילום: AP)

        ליריבות הזו, ל-Jordan Rules, הייתה השפעה אדירה על הליגה והשפעה לא פחות גדולה על האקסיומות שמקובעות אצל חובבי הכדורסל באשר הם. מבחינת הליגה, האובר-אגרסיביות של הפיסטונס המריצה את קברניטי ה-NBA להכניס את העבירה הבלתי ספורטיבית בתחילת שנות ה-90 ולהוביל גישה הרבה פחות סלחנית כלפי עבירות פיזיות, שהיו הלחם והחמאה של הבאד בויז באותן שנים.

        מבחינת התפיסות שהתקבעו בעולם הכדורסל בעקבות התופעה הזו, מעבר לכך שהפיסטונס נתפסו כנבלים, גם לאור האלימות שהפגינו על הפרקט וגם לאור העובדה שסירבו להפגין כבוד לבולס אחרי הסוויפ, אחת התפיסות החשובות ביותר שהתקבעו בעקבות ה-Jordan Rules היא שאי אפשר לקחת אליפות עם כוכב אחד. הפיסטונס למעשה סללו את הדרך לשאר הליגה והראו איך מונעים מקבוצה שיש לה סופרסטאר בודד לנצח אותך. היום ראסל ווסטברוק לא יוביל את אוקלהומה סיטי לאליפות וכנראה שגם ג'יימס הארדן לא יצליח לדחוף את הרוקטס לתואר, לא מעט בעקבות הגישה שהפיסטונס השתמשו בה מול ג'ורדן והבולס, שהוציאה את הכדור מהיד של הסופרסטאר והכריחה את שחקני המשנה להתעלות.

        ראסל ווסטברוק אוקלהומה סיטי ת'אנדר (AP)
        כוכב אחד לא יכול לבד. ווסטברוק (צילום: AP)

        אבל כנראה שהתרומה הכי גדולה של ה-Jordan Rules להיסטוריה של הכדורסל היא בהאדרתו של ג'ורדן כשחקן הכי טוב בתולדות המשחק. הסרטים "האביר האפל" ו"באטמן" הם לכאורה סרטים על אותו סיפור. שניהם מספרים סיפור על ברוס וויין ועל האלטר-אגו שלו, באטמן, אבל הם למעשה שני סרטים שונים לגמרי. האתגרים שעמדו בפני כריסטופר נולן בעת יצירת "האביר האפל" הם שונים בתכלית מאלו שעמדו בפני טים ברטון בעת יצירת הסרט "באטמן" ב-1989. העולם היה שונה, הטכנולוגיה הייתה שונה והכלים שהיו לענף הקולנוע היו שונים, וכתוצאה מכך אי אפשר באמת להשוות בין הסרטים הללו.

        ההשוואה בין "האביר האפל" ל"באטמן" דומה מאוד להשוואה בין מייקל ג'ורדן לכל שחקן אחר בהיסטוריה של הליגה. הכדורסל היה פשוט שונה בתקופה ההיא, והפיסטונס הציבו לג'ורדן אתגר פיזי ומנטלי, שבחסות השינויים שהליגה עשתה בניינטיז אף שחקן אחר לא יתמודד מולם אף פעם. וג'ורדן עמד באתגר הזה. זו אחת הסיבות שכנראה אף שחקן אף פעם לא ינצח אותו בדיון האינטרנטי הסוער "מי השחקן הכי טוב בהיסטוריה?", כי ג'ורדן עבר שלב שאף שחקן אחר לא עבר ולא יעבור, וקשה מאוד למחוק את הרגע הזה מהזכרון הקולקטיבי שלנו. גם אם לברון ג'יימס רוצה, הוא לא יוכל לעמוד באתגר הזה כי הליגה לא תסכים לברוטליות שכזו, וזה חלק מהקסם של ג'ורדן. מעבר לשש האליפויות, לסלים האקרובטיים ולמספרים הדמיוניים שלו, העובדה שהוא צלח את הבאד בויז עומדת לזכותו והיא אחת הסיבות המרכזיות שאי אפשר באמת להשוות אותו לאף שחקן אחר.

        מייקל ג'ורדן, 1992 (AP)
        אף אחד לא עבר מכשול כזה, חוץ ממנו (צילום: AP)

        האזינו לפודקאסט ה-NBA של יוסי כהן ואליאב נבנצל: על קליי תומפסון והתקרה של יוסטון