בעוד 20 שנה בערך, כשהילד שלי ואני נקום באמצע הלילה לראות משחק NBA וסיאטל (כן, עד אז תהיה שוב קבוצה בסיאטל) תשבור את שיא האסיסטים של גולדן סטייט הנוכחיים, הילד שלי בטח ישאל אותי איך לעזאזל הווריורס הצליחו לחבר את סטף קרי, קווין דוראנט, קליי תומפסון ודריימונד גרין תחת תקרת שכר אחת. איך זה יכול להיות שדווקא ב-NBA, ארגון הספורט הסוציאליסטי יחסית שמנסה לחתור לשוויוניות עם מס מותרות וזכויות בירד, קרה שארבעה כוכבים בסדר גודל כזה התחברו יחדיו ויצרו את אחת הקבוצות הגדולות בהיסטוריה?
לגבי קרי, תומפסון וגרין ההסבר יהיה יחסית פשוט. הווריירס בחרו אותם בדראפט והחתימו אותם על הארכות חוזים רגע לפני שהם פרצו והפכו לשחקנים ששווים חוזה מקסימום. לגבי דוראנט, לעומת זאת, ההסבר יהיה קצת יותר מורכב. הוא יכלול תיאור מפורט על הקפיצה האסטרונומית בתקרת השכר באותו קיץ שדוראנט סיים חוזה באוקלהומה סיטי, שחזור שלב אחר שלב של סדרת גמר המערב בין הת'אנדר לווריירס ב-2016, בדגש על משחק 6 ומשחק 41 הנקודות של תומפסון ומעבר על הפציעות של כוכבי הת'אנדר בשנים שקדמו למעבר (שמנעו מהקבוצה לזכות בתואר, מה שאולי היה משאיר את דוראנט). ואז אני אגיד לו שכל מה שאמרתי לפני לא באמת משנה, כי האירוע שבאמת הוביל לחיבור ההיסטורי הזה הוא הטרייד על ג'יימס הארדן.
הטרייד שהעביר את הארדן מאוקלהומה סיטי ליוסטון כבר הפך לסוג של מיתולוגיה, לאירוע שבעקבותיו השושלת ארוכת השנים שהייתה אמורה להיבנות באוקלהומה סיטי חדלה מלהתקיים. היו, כאמור, נסיבות מקלות נוספות, אבל בסוף איך שלא הופכים את זה, הטרייד הזה היה קו פרשת המים מבחינת הת'אנדר ומבחינת הליגה כולה. אחריו, הת'אנדר לא חזרו לגמר הליגה וכנראה שהם גם לא יחזרו לשם בעתיד הקרוב. דווקא עכשיו, כששלושת הכוכבים של אותה שושלת-שלא-הייתה משחקים בקבוצות שונות ושלושתם פייבוריטים לזכייה בתואר ה-MVP של העונה הרגילה, זה זמן טוב לבדוק מה בדיוק קרה שם? איך הכל השתבש? איך נמנעה מאיתנו אותה שושלת?
עוד בנושא:
חומות של תקווה: חזרה לאליפות המפתיעה של דטרויט ב-2004
ניצחון הרוח: חזרה ל"חוקי ג'ורדן" של הבאד בויז בסוף שנות ה-80
רק אלוהים יודע: השושלת האבודה של אורלנדו מג'יק בשנות ה-90
ערב דראפט 2009 סם פרסטי, הג'נרל מנג'ר של אוקלהומה סיטי, ידע טוב מאוד שיש לו בסיס אדיר לשנים הבאות. הוא ידע שיש לו שני כוכבים בפוטנציה בדמות ווסטברוק ודוראנט. ווסטברוק בדיוק סיים עונת רוקי אמביוולנטית משהו שבה הראה את יחסי האהבה-שנאה שלו עם עמדת הרכז שליד דוראנט אבל גם הראה המון אקספלוסיביות ומהלכים עוצמתיים שנתרגל לראות ממנו בעתיד. דוראנט סיים את עונתו השנייה בליגה עם ממוצעים של 25.3 נקודות, 6.5 ריבאונדים, 47.6% מהשדה ו-42.2% מהשלוש ונראה כמו הדבר הגדול הבא. פרסטי ידע שהבחירה שלו בדראפט 2009 חייבת להיות תואמת ליכולות של הסופרסטארים הצעירים שלו, והוא שם את עינו על הארדן.
באותה תקופה הארדן עדיין היה עם זקן בר מצווה ועוד לא כל כך ידעו איך לאכול אותו. בצעירותו הוא היה השחקן המוביל בקבוצות שלו, וגם במכללת אריזונה הוא היה הגו-טו-גאי של הקבוצה, אבל היה ניכר מאוד שהוא שחקן קבוצתי. בעונתו השנייה באריזונה באחד המשחקים מול מכללת אורגון הוא קלע 36 נקודות ב-21 זריקות ובמשחק הבא, מול אורגון סטייט, הוא קיבל דאבל-טים בכל פעם שנגע בכדור. הארדן מצא את השחקן הפנוי כל פעם ואריזונה ניצחה את המשחק. "אחרי המשחק הזה הוא חגג כמו כל אחד אחר", אמר המאמן שלו באריזונה, הרב סנדק, "זה בכלל לא שינה לו שהוא בקושי קלע".
עבור פרסטי, הארדן נראה כמו שילוב מושלם לצד ווסטברוק ודוראנט. בזמן שפרסטי עשה עליו סקאוטינג הוא אמר כי "זה ברור שהוא לא צריך את הכדור כל הזמן. הוא יכול להיות אפקטיבי איתו ובלעדיו". ואם האינטואיציה של פרסטי לא הייתה מספיקה, אז הגיע האימייל שהארדן שלח אליו.
כמה שבועות לפני הדראפט הארדן שלח לפרסטי אי-מייל שבו הוא הסביר לו למה הוא יהיה מושלם לת'אנדר. בראיון לגרנטלנד ב-2012 פרסטי הרחיב על אותו מייל מפורסם. "הוא הבהיר במייל שהוא מבין את האתוס של הארגון, שהוא מבין את הדינמיקה של הקבוצה, שזו לא תהיה סיטואציה טיפוסית עבור שחקן שייבחר כל כך גבוה. במקום להיות מודאג מכך, זה נתן לו מוטיבציה". המייל הזה שכנע את פרסטי שהארדן לא מחפש להיות כוכב בודד, שהוא הבחור הנכון למשימה. לבסוף הוא הוביל אותו לבחור את המזוקן בבחירה השלישית של הדראפט.
בשתי העונות הראשונות של הארדן בת'אנדר היה ברור שהוא עוד לא חלק מרכזי מהקבוצה. למרות שהת'אנדר הרשימו מאוד בשתי העונות הללו (הודחו מול הלייקרס בסיבוב הראשון של הפלייאוף ב-2010 ומול המאבס בגמר המערב ב-2011. שתי הקבוצות הללו המשיכו לקחת אליפות באותן עונות) הארדן לא היה דמות משמעותית בסיפור. בעונת הסופמור שלו הוא אפילו לא נבחר למשחק הרוקיז באול-סטאר ורק לאחר שטייריק אוונס נפצע הוא נקרא להחליפו. המספרים שלו היו נחמדים (בעונתו השנייה היו לו ממוצעים 12.2 נקודות, 3.1 ריבאונדים ו-2.1 אסיסטים) אבל לא יוצאי דופן והוא עלה מהספסל כשהוא ממשיך לחסות בצלם של ווסטברוק, דוראנט וסרג' איבקה.
כל זה השתנה בעונתו השלישית, 2011/12. הארדן המשיך לעלות מהספסל אבל הפך להיות השחקן השישי הכי מפחיד בליגה. הזקן הפך לסימן הכר, הפרסומות והחסויות הגיעו והארדן הפך לכוכב ולאחד השחקנים הפופולריים בליגה. הוא סיים את העונה הרגילה עם 16.8 נקודות ב-49.1% מהשדה, 39% מהשלוש, 4.1 ריבאונדים ו-3.7 אסיסטים. הזכייה שלו בתואר השחקן השישי של העונה הייתה מובנת מאליה. עם זאת, בפלייאוף הוא הראה שיש לו הילוך נוסף.
בסדרת גמר המערב מול הספרס הת'אנדר נקלעו לפיגור 2:0 מול פופוביץ' וחבריו, אלא שמאותו רגע הת'אנדר השתלטו על הסדרה. הארדן סיים אותה עם 18.5 נקודות ב-49.6% מהשדה, 2.3 שלשות ב-53.7%, 5.5 ריבאונדים ו-3.7 אסיסטים. הוא היה הג'וקר של סקוט ברוקס באותה סדרה ולספרס לא הייתה תשובה אליו. במשחק 5, בסן אנטוניו, הוא קלע 12 נקודות ברבע האחרון כולל שלשה ענקית על הפרצוף של קוואי לאונרד בחצי הדקה האחרונה שהבטיחה את הניצחון. "זו אולי הייתה זריקת השנה" אמר סטיב קר, שהיה הפרשן של אותו משחק, וגם היריבים לא חסכו במחמאות. "קשה לא להיות אופטימי לגבי הקבוצה הזו", אמר מאנו ג'ינובילי לאחר הסדרה, "יש להם כל כך הרבה כישרון, כל כך הרבה אתלטיות, ויש להם הנהלה מעולה".
הת'אנדר המשיכו לגמר מול מיאמי וניצחו את המשחק הראשון, אבל אז החלו סדקים באידיליה. במשחק הראשון הארדן שיחק רק 22 דקות, פחות מדרק פישר וקנדריק פרקינס. לפי הדיווחים, הארדן לא אהב את מספר הדקות שקיבל ופישר ופרקינס היו צריכים להרגיע אותו בחדר ההלבשה לאחר המשחק. דיווחים נוספים הגיעו על כך שהארדן נהג לצאת לבלות במהלך סדרת הגמר במיאמי עד השעות הקטנות של הלילה, והיכולת שלו בסדרה לא עזרה להרגיע את הרוחות. הת'אנדר נראו כמו קבוצה ששלושת הכוכבים הכי גדולים שלה מתחת לגיל 23, הפסידו בחמישה משחקים ויצאו לחופשת הקיץ.
ואז הכל התחיל להסתבך.
כדי להבין את התסבוכת במלואה יש צורך לצלול ולהבין כמה פרטים, שהם אמנם טכניים אך מאוד משמעותיים: באותו קיץ, לאחר עונתו השלישית, הארדן היה זכאי להארכת חוזה עם הת'אנדר. אם לא היה חותם על הארכת חוזה עד ה-31 באוקטובר היה הופך לשחקן חופשי מוגבל בקיץ שלאחר מכן. כמו כן, החוזה המקסימלי שהארדן יכול היה לקבל מהת'אנדר באותה נקודה היה 60 מיליון דולר לארבע עונות. זה גם מה שהוא דרש. בנוסף, הת'אנדר באותה נקודת זמן כבר החתימו את דוראנט (17 מיליון לעונה), ווסטברוק (13.7 מיליון לעונה) ואיבקה (12 מיליון לעונה) להארכות חוזה שמנמנות והיה להם את קנדריק פרקינס ב-7.8 מיליון לעונה. ביחד עם החוזים לת'אבו ספולושה וניק קוליסון הת'אנדר היו עוברים את תקרת המס אם היו נותנים להארדן את חוזה המקסימום שביקש. לטענתם, עבור פרנצ'ייז משוק קטן, זו הייתה התאבדות כלכלית.
אם הארדן היה הופך לשחקן חופשי מוגבל בקיץ שלאחר מכן, הקונצנזוס היה שהוא יקבל חוזה מקסימום מאיזושהי קבוצה, כך שהת'אנדר יהיו חייבים לתת לו את החוזה שהוא רוצה במוקדם או במאוחר או שהם יאבדו אותו תמורת כלום. הת'אנדר הציעו להארדן בהתחלה 52 מיליון דולר לארבע עונות. הארדן סירב, בין היתר משום שדרש טרייד קיקר (סעיף שמקפיץ את השכר שלו במקרה שהת'אנדר יעבירו אותו בטרייד בהמשך).
ביום שבת, ה-27 באוקטובר, ארבעה ימים לפני הדדליין, הצדדים נפגשו שוב. הארדן הגיע אחרי הופעה מוצלחת בנבחרת ארה"ב באולימפיאדת לונדון, מה שהוסיף עוד קצת אגו למדורה. סם פרסטי, מנגד, כבר חשב כמה צעדים קדימה. לפי דיווח של אדריאן ווז'רנובסקי, פרסטי דיבר עם יוסטון על טרייד כבר ביום שישי, ה-26 באוקטובר. פרסטי האמין שהוא יאבד כוח מיקוח אם הוא יבצע טרייד על הארדן אחרי הדדליין של ה-31 באוקטובר, כי לאחריו הקבוצה שתקבל את הארדן לא תוכל להחתים אותו על הארכת חוזה. באותה פגישה פרסטי נתן להארדן את ההצעה הסופית של הת'אנדר, 54 מיליון דולר לארבע שנים, אבל הפצצה האמיתית הייתה האולטימטום. הוא אמר להארדן שהוא צריך לתת לו תשובה תוך שעה.
הארדן היה מאוכזב מהאולטימטום. בראיון שהעניק לווז'רנובסקי לאחר הטרייד הוא הסביר את הלך הרוח שלו לאחר אותה פגישה. "אמרתי לעצמי - אחרי כל מה שעברנו, אתה נותן לי שעה? זאת הייתה ההחלטה הכי גדולה של החיים שלי, רציתי ללכת הביתה ולהתפלל על זה. זה כאב". כשווז'רנובסקי שאל אותו אם זה היה משנה את ההחלטה שלו אם היו נותנים לו יום ולא שעה הוא ענה "מי יודע? עוד יום, מי יודע מה עוד יום היה עושה?".
השעה חלפה לה ללא תשובה מצד הארדן ופרסטי לחץ על כפתור המפלט. הארדן נשלח ליוסטון בתמורה לקווין מרטין, ג'רמי לאמב ושתי בחירות דראפט בסיבוב הראשון (שיהפכו לסטיבן אדאמס ומיטש מקגארי). ההיסטוריה שינתה את מסלולה, וביל סימונס זמן קצר לאחר מכן כתב את השורות הבאות: "זו הפעם הראשונה שקונטנדרית ב-NBA סיכנה את ההזדמנות לזכות בכמה וכמה אליפויות מסיבות כלכליות בלבד. זה מעולם לא קרה. אוקלהומה סיטי עוד תבכה על היום שבו היא עשתה טרייד על ג'יימס הארדן".
הטרייד על הארדן מעורר המון רגשות. מצד אחד, קשה לדמיין איך ווסטברוק, דוראנט והארדן היו מסתדרים ביחד עם כדור אחד בלבד. מצד שני, קשה להבין איך פרסטי והת'אנדר ויתרו על האופציה להחזיק את שלושתם בגלל כמה מיליוני דולרים (בטח כשהליגה נמצאת בתור זהב כלכלי וכל הכרטיסים למשחקים של הת'אנדר נמכרו מראש לכל העונה). מצד שלישי, אפשר להבין את הארדן שרצה לפרוש כנפיים, להוביל קבוצה לבד ("לעולם לא הייתי מקבל הזדמנות להראות כמה אני כישרוני באוקלהומה סיטי", אמר הארדן לווז'רנובסקי לאחר הטרייד) ולקבל חוזה גדול יותר (יוסטון מיד החתימה אותו על חוזה לחמש עונות בסך 80 מיליון דולר, ובטקסס אין מסים). מצד רביעי, אף אחד לא ידע שהארדן יהיה כל כך טוב, בטח אחרי סדרת הגמר מול מיאמי.
יש כל כך הרבה אספקטים לטרייד הזה, אבל הסיפור מתחיל ונגמר בכך שפרסטי, דווקא פרסטי, לא העריך נכון את הכישרון שיש לו ביד. הוא האמין שעדיין יש לו את השחקן הזה ששלח את האימייל לפני הדראפט ושמוכן להקריב מעצמו לטובת הקבוצה ולטובת האליפויות שבדרך, ולכן הוא הרשה לעצמו לא לתת לו חוזה מקסימום או לתת לו אולטימטום של שעה. בפועל, כללי המשחק השתנו. הארדן לא רצה להיות השחקן השישי שמרוויח הכי הרבה בליגה, הוא רצה להיות כוכב. הוא לא רצה להמשיך להקריב דקות ומזומנים. הוא הרגיש שהוא הקריב מספיק, ופרסטי פספס את זה, וגם לאחר שהחליט לבצע את הטרייד, הוא לא העריך נכון את הפוטנציאל של הארדן וקיבל חבילת טרייד רעה בתמורה, עם כל הכבוד לסטיבן אדאמס.
מוסר ההשכל ממעשיית הארדן הוא ששושלות ב-NBA הן נזילות מאוד. ראינו את זה עם אורלנדו בשנות ה-90 ועכשיו עם הת'אנדר. גם אם היה לקבוצה כלשהי מזל בלוטרי, אין לה בעלות על האליפויות בעשור הקרוב. פנייה אחת לא נכונה והכל משתבש ובדרך כלל, הפנייה הזו קשורה לכסף. כך היה באורלנדו שלא נתנה לשאקיל חוזה מקסימום על ההתחלה, כך היה עם הת'אנדר שניסו להתקמצן על הארדן.
האם קבוצות הליגה למדו את הלקח? האם בפעם הבאה שלאיזושהי קבוצה תהיה הזדמנות לבנות משהו מיוחד היא לא תיפול בקטע הפיננסי? כבר בקיץ הקרוב נזכה לראות. גולדן סטייט עומדת בפני צומת מאוד מעניין עם החוזה החדש של סטף קרי ואופציית היציאה של קווין דוראנט, וגם מינסוטה תתחיל להרגיש את החום של תקרת המס עם הארכות החוזה המתקרבות של אנדרו וויגינס וזאק לאבין. ב-NBA, לפעמים, הדברים המעניינים באמת קורים מחוץ לפרקט.
