צפו בתקציר המשחק
בשנים האחרונות ה-NBA עוברת שינוי סגנוני די קיצוני. מי שזוכר את הכדורסל של שנות ה-90 בטח זוכר כדורסל מאוד פיזי, שמתבסס ברובו על יכולת אישית. קשת השלוש היתה חסרת חשיבות באותם ימים (בשנת 1997 מיאמי הובילה את הליגה עם 7.2 זריקות משלוש בממוצע למשחק, היום אותה כמות היתה מציבה אותה במקום ה-28 בליגה) ומקבלי ההחלטות בליגה היו אובססיביים בחיפוש אחר מייקל ג'ורדן הבא, אותו שחקן שבעזרת יכולת אישית פנטסטית ואישיות חסרת פשרות יוביל את הקבוצה שלהם לתואר.
היום הכדורסל נראה אחרת לגמרי. מהפכת השלשות כמובן שינתה את פני הליגה, אבל גם שינויים בחוקי ההגנה הביאו לשינוי מהותי בדרך בה הכדורסל משוחק וכל הרעיון של מהו מהלך יעיל השתנה דרמטית ב-20 השנה האחרונות. היום מהלך של בידוד, מה שהיה המהלך הכי פופולרי בשנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000, נחשב למהלך נחות ביחס לפיק-אנד-רול או זריקת קאץ'-אנד-שוט. עדיין כולם מחפשים אחרי מייקל ג'ורדן הבא, אבל אין ספק כי הכדורסל השתנה.
למה הוא השתנה? ומתי הוא השתנה? קשה מאוד לזקק את השינוי הזה לרגע אחד ספציפי. השינוי הזה הוא סערה מושלמת של הרבה מאוד מרכיבים, כשאחד המשמעותיים שבהם הוא התפרצות הסטטיסטיקות המתקדמות ששדרגו את יכולת הניתוח וההבנה שלנו לגבי המשחק, אולם גם הסטטיסטיקות הכי מתקדמות בעולם חייבות איזשהו זרז אנושי. משהו היה חייב לקרות כדי שראשי ה-NBA יכירו בכך שהם צריכים להשתמש בנתונים הללו.
כתבות קודמות בסדרה:
השנים לא מחקו את הבושה: חזרה לסדרת גמר המערב ב-2002
בכייה לדורות: הרגע בו אוקלהומה סיטי הגדולה התפרקה מנכסיה
חומות של תקווה: חזרה לאליפות המפתיעה של דטרויט ב-2004
ניצחון הרוח: חזרה ל"חוקי ג'ורדן" של הבאד בויז בסוף שנות ה-80
רק אלוהים יודע: השושלת האבודה של אורלנדו מג'יק בשנות ה-90
בספר "קיצור תולדות האנושות" יובל נח-הררי מתאר את המהפכה המדעית ששינתה את פני העולם ב-500 השנה האחרונות, והוא מדבר שם על המרכיב הכי חשוב שהוביל למהפכה הזו - ההכרה בבורות של המין האנושי. ברגע שהאנושות הבינה שהיא לא יודעת הכל, ושלמעשה יש לה עוד הרבה מאוד מה ללמוד, המהפכה המדעית יצאה לדרך. לפי נח-הררי, אם הם לא היו מכירים בבורותם, ככל הנראה גלילאו גליליי לא היה חושב בכלל על צורתה של השמש ואייזיק ניוטון לא היה מהרהר בכוחו של כוח הכבידה.
מה היה הרגע שבו עולם ה-NBA הכיר בבורותו? מתי הליגה שמתיימרת להיות הטובה בעולם הבינה שבעצם היא לא יודעת הכל? אפשר לדבר על גולדן סטייט הנוכחית, הספרס של 2014 או על פיניקס של אמצע העשור הקודם כמבשרי המהפכה, אבל למעשה הרגע המכונן האמיתי במהפכה הסגנונית שעובר עולם הכדורסל בעשור ומשהו האחרונים בכלל לא התרחש בארה"ב, הוא התרחש באולימפיאדת אתונה ב-2004.
אולימפיאדת ברצלונה ב-1992 היתה האולימפיאדה הראשונה שבה שחקנים מקצועניים הורשו לשחק בטורניר הכדורסל ונבחרת ארה"ב ניצלה את המאורע כדי לשלוח את התותחים הכבדים ביותר שלה. ג'ורדן, מג'יק, בירד, בארקלי וחבריהם כונו הדרים-טים וההופעה שלהם היתה באמת חלומית. הדרים-טים רקדה כל הדרך אל התואר כשהיא מנצחת בהפרש ממוצע של 44 נקודות בזמן ששחקני היריבות מנסים להשיג חתימות ממג'יק וג'ורדן תוך כדי המשחקים. הפער בין ארה"ב לשאר העולם היה עצום.
אלא שלאט לאט הפער הזה החל להיסגר. באולימפיאדת 2000 מיודענו שארונס יאסיקביצ'יוס היה רחוק שלשה אחת מלהדיח את ארה"ב הגדולה בחצי הגמר, אבל השלשה שלו הלכה החוצה והאמריקאים המשיכו לזכייה בתואר. ב-2002, באליפות העולם באינדיאנפוליס, ארה"ב שלחה הרכב משני ולא מנוסה (פול פירס היה השחקן הבכיר, רייף לפרנץ וג'יי וויליאמס היו גם כן חלק מאותה נבחרת) ושם הם נחלו את ההפסדים הראשונים של נבחרת ארה"ב מאז 1992. האמריקאים תירצו את ההפסדים הללו בכך שהם שלחו נבחרת חלשה ושאם כל התותחים של הליגה (אף אחד מחמישיית ה-NBA הראשונה לא הופיע לטורניר) היו מופיעים, הפיאסקו הזה לא היה קורה.
אחד ההפסדים של ארה"ב בטורניר ב-2002 היה לנבחרת ארגנטינה, במה שהיתה אחת ההופעות הראשונות של דור הזהב הארגנטינאי. מאנו ג'ינובילי, לואיס סקולה, אנדרס נוצ'יוני וקרלוס דלפינו הראו באותו טורניר שהשד לא נורא, אבל בכל זאת הם יצאו מאוכזבים בעקבות ההפסד בגמר ליוגוסלביה. לאחר אותו משחק הם ישבו במסעדה באינדיאנפוליס עם ילדיהם ונשותיהם בערב שהפך מערב מריר בתחילתו לחגיגה בסופו. אר.סי ביופורד, הג'נרל מנג'ר של הספרס, היה באותה מסעדה באותו לילה. "זאת הייתה האווירה הקבוצתית הכי טובה שראיתי בחיים שלי", הוא אמר על אותו ערב.
נבחרת ארגנטינה הייתה האנטיתזה לנבחרת ארה"ב. בעוד הסגנון האמריקאי היה מבוסס על כישרון אינדיבידואלי ומשחק סוליסטי, הארגנטינאים שיחקו כדורסל קבוצתי שוטף. בעוד ארה"ב היתה מרכיבה נבחרות בצורה אקלקטית בכל קיץ, נבחרת ארגנטינה רצה במשך שנים ויצרה המשכיות. בעוד האמריקאים היו רגילים לתהילה ולגדודי מעריצים בכל מקום שאליו הגיעו, הארגנטינאים עברו דרך חתחתים בדרך לצמרת. באחד ממשחקי האימון שלהם שנערך במקסיקו סיטי, האיגוד הארגנטינאי ניסה לחסוך על השחקנים שלו ושלח אותם בכל כך הרבה קונקשנים שלקח להם 33 שעות להגיע מבואנוס איירס למקסיקו סיטי. למעשה, לקח להם 32 שעות ו-40 דקות, אבל ג'ינובילי וחבריו התעקשו שנהג האוטובוס יעשה סיבוב של 20 דקות סביב מקסיקו סיטי כדי להגיע למספר עגול, והתפוצצו מצחוק כל הדרך. "היו לנו מאות סיפורים כאלו", אמר לואיס סקולה בראיון ל-ESPN, "זה מה שהפך אותנו למי שהיינו כקבוצה".
הניגודיות בין ארה"ב לארגנטינה הגיעה לשיא ב-2004. ארה"ב אמנם שלחה סגל יותר מרשים מזה שהגיע ב-2002 (טים דאנקן, אלן אייברסון, סטפון מארבורי והצעירים המוכשרים לברון ג'יימס, דווין וייד, אמארה סטודמאייר וכרמלו אנתוני), אבל נראה היה שהחיבור לא שם. כבר במחנה האימונים נרשמה תקרית בין מארבורי ללארי בראון, מאמן הנבחרת. מארבורי התלונן בתקשורת על ההתעקשות של בראון על כך שהם ישחקו "בדרך הנכונה" במקום פשוט לתת להם לשחק. בראון שמע על כך ובצעד חסר תקדים דרש לנפות את מארבורי מהנבחרת. מארבורי לא נופה בסופו של דבר, אבל זה היה סימן לבאות. שחקני הנבחרת, שעבור רובם זו היתה הופעה בינלאומית ראשונה, התלוננו על קשיי הסתגלות לחוקים של פיב"א ואפילו לדברים הבסיסיים ביותר. "ניסינו להתרגל לכדור של פיב"א, הוא היה כל כך חלקלק", אמר בזמנו דוויין וייד, "באימונים הרגשנו כמו ילדים שנותנים להם כדור בפעם הראשונה, הכדור עף לאנשים מהידיים".
מנגד, ארגנטינה הגיעה עם מוטיבציה אדירה אחרי ההפסד בגמר ב-2002 ועם אותה נבחרת. 10 מתוך 12 השחקנים שהיו ב-2002 הופיעו גם ב-2004. אצל ארה"ב לא היה שחקן אחד שהופיע בשני הטורנירים. מאנו ג'ינובילי סיכם זאת היטב בראיון ל-GQ. "שאר העולם הולך ומשתפר. ארה"ב הולכת ומשתעממת".
היו עוד הרבה סיפורים על בילויים של כרמלו ואמארה אל תוך הלילה, על כך ששון מריון נסע באחד הימים לבדוק נדל"ן באתונה, אבל מעבר לבעיות מחוץ למגרש, לארה"ב היו בעיות על הפרקט. כבר בשלב הבתים הם ספגו שני הפסדים (לפורטו ריקו ולליטא) ועלו לרבע הגמר רק במשחק האחרון ומהמקום הרביעי אחרי ניצחון על אנגולה. דווקא ברבע הגמר, מול ספרד הבלתי מנוצחת, האמריקאים שיחקו מצוין וניצחו 94:102 בזכות 31 נקודות של מארבורי.
בצד הארגנטינאי גם לא הכל הלך חלק. הארגנטינאים הפסידו גם לאיטליה וגם לספרד בשלב הבתים ועלו רק מהמקום השלישי, אבל ברבע הגמר הם נראו טוב מאוד מול יוון והמשיכו לחצי הגמר מול ארה"ב. המשחק הזה הוא מה שהביא לרעידת אדמה בעולם הכדורסל. לאורך כל המשחק ארגנטינה פשוט היתה טובה יותר מארה"ב. הכדורסל הקבוצתי של הארגנטינאים, תופעת הלוואי החיובית כתוצאה מההמשכיות של הנבחרת בכחול-לבן, היה הרסני הרבה יותר מהכדורסל היחידני של האמריקאים, לא משנה כמה כישרון היה להם. ארגנטינה הובילה לאורך רוב דקות המשחק ובהפרש דו-ספרתי ברבע האחרון. ג'ינובילי הוביל את הדרך עם 29 נקודות וניהול משחק אדיר ובשניות הסיום, כאשר הקהל הארגנטינאי נכנס לטירוף כשהבין שהנבחרת שלו בדרך לסנסציה הגדולה ביותר בהיסטוריה של האולימפיאדה, לואיס סקולה דפק דאנק מהדהד שסיפק את סימן הקריאה של המשחק ההיסטורי הזה. ארגנטינה ניצחה 81:89, והניצחון לא הוטל לרגע בספק.
"ארגנטינה פירקה את ארה"ב עם חסימות וחיתוכים ובק-דורים, זה אפילו לא היה תחרותי. ארגנטינה ניגבה את הרצפה איתם", אמר כריס שרידן, כתב Sheridanhoops שסיקר את נבחרת ארה"ב באולימפיאדה. מייק ברין, השדר הנהדר של ESPN, סיכם זאת כך. "משחק הכדורסל עדיין בשיאו כאשר כל חמשת השחקנים משחקים ביחד, ולארה"ב לא היו מספיק רגעים כאלה. אצל ארגנטינה זה הרגיש שכל חמשת השחקנים הם שרשרת של בן אדם אחד".
ארגנטינה המשיכה עם המומנטום עד לזכייה בזהב בגמר מול איטליה. ארה"ב נאלצה להסתפק בארד. ההפסד הזה היה קו פרשת המים מבחינת היחס של ארה"ב לדרים-טים. "ידענו שאנחנו חייבים להרוס הכל ולבנות מחדש", אמר כרמלו אנתוני בשנה שעברה כשנשאל על אותה נבחרת. בעקבות אותו הפסד התפתחה מערכת חדשה. ג'רי קולאנג'לו מונה לג'נרל מנג'ר של הנבחרת, תפקיד שלא היה קיים עד 2004, והטמיע תהליך שבו שחקנים צעירים באים להשתפשף באימונים, הסגל נשאר יחסית קבוע והכי חשוב, הכוכבים הגדולים לא מבריזים.
באולימפיאדת 2008 קובי בריאנט וג'ייסון קיד הופיעו, וגם לברון, וייד וכרמלו חזרו, חזקים ובוגרים הרבה יותר, כדי לכפר על ההפסד ב-2004 (באותה אולימפיאדה לברון, וייד וכריס בוש רקמו את האיחוד שלהם ב-2010, אז אפשר להודות לארגנטינה גם על זה). ב-2012 כבר שלושה שחקנים מתוך החמישייה הראשונה של ה-NBA (לברון, דוראנט וקובי) הופיעו לאולימפיאדה לנבחרת שנקראה ה-Redeem Team.
"אני חושב שזה יהיה קצת שחצני להגיד שאנחנו היינו המודל לחיקוי של נבחרת ארה"ב", אמר ג'ינובילי בראיון ליאהו ב-2012, "אבל אני גאה מאוד במה שהשגנו, ואתה באמת רואה שקבוצות שומרות על בסיס של שחקנים שמשחקים ביחד".
יכול מאוד להיות שאם שאק וקובי וטרייסי מקגריידי היו מתייצבים לאתונה האמריקאים היו זוכים בזהב בקלות, אבל בדיעבד, למרות ההפסד לאלביסלסטה, לא נראה לי שהם מתחרטים. ההפסד הזה שינה את הדרך בה אמריקה רואה את הכדורסל העולמי. הוא לא הביא רק לשינוי בהתנהלות של הנבחרת האולימפית ובתהליך הסינון של השחקנים, כפי שג'ינובילי ציין, אלא הוא הביא גם לשינוי סגנוני אמיתי גם ב-NBA.
יכול להיות שזה צירוף מקרים שכמות השחקנים הבינלאומיים בליגה זינקה משמעותית אחרי אותו הפסד או שמאמן כמו מייק ד'אנטוני, שאת מרבית הקריירה שלו בילה באיטליה וספג את תרבות הכדורסל האירופית, קיבל הזדמנות ראשונה לאמן קבוצה לפי החזון שלו רק אחרי אותו הפסד, אבל זו נראית יותר כמו מגמה. ההפסד לדור הזהב של נבחרת ארגנטינה היה הקטליזטור המשמעותי ביותר, הוא היה הרגע בו הכדורסל האמריקאי הכיר בבורות שלו, ומהמקום הזה הוא יצא למהפכה ששינתה אותו והפכה אותו לכדורסל הפנטסטי שאנחנו מכירים כיום.
