תאומי המגדל המקוריים: צפו במיטב המהלכים של אולג'ואן וסמפסון
ה-NBA כבר רצה בגרסתה הנוכחית (מאז האיחוד עם ה-ABA) למעלה מ-40 שנה. יש הרבה מאוד היסטוריה לליגה הזו וככל שתוחלת החיים של הליגה הולכת וגדלה, הניסיון והידע הקולקטיבי משתפרים. שהליגה מתבגרת, יש יותר סדר, יש יותר ניהול, והאירועים שמתחוללים בליגה, גם אם הם משמעותיים, הם אירועים על הרצף ההיסטורי ולא אירועים שמשנים את ההיסטוריה מקצה לקצה.
זו הסיבה שכל כך מרתק לחזור לתקופת הילדות של הליגה, אי שם בתחילת שנות ה-80. בזיכרון שלנו אלו היו השנים של מג'יק ובירד, הלייקרס והסלטיקס. למי שיש זיכרון ממש טוב קופץ גם איזה מוזס מאלון או הבד-בויז, אבל למעשה היתה עוד קבוצה בעשור הזה ששווה להתעכב עליה. קבוצה ששינתה, לאו דווקא בכוונה, את הליגה בהמון אספקטים שונים. קבוצה שגרמה להמצאת שיטת הלוטרי בדראפט, קבוצה ששברה קונספציות לגבי עמדות במגרש, קבוצה שאיימה לתפוס את מקומם של הלייקרס והסלטיקס, קבוצה, שבסופו של דבר, שילמה גם את המחיר על הסדר והניהול החדש ב-NBA. יוסטון רוקטס היתה הקבוצה הזו.
עוד בנושא:
טיפשים עם הפסקה: הלקח שארצות הברית למדה מארגנטינה המיתולוגית
השנים לא מחקו את הבושה: חזרה לסדרת גמר המערב ב-NBA ב-2002
בכייה לדורות: כך אוקלהומה סיטי ת'אנדר איבדה את הארדן והתפרקה מנכסיה
חומות של תקווה: חזרה לאליפות המפתיעה של דטרויט פיסטונס ב-2004
ניצחון הרוח: חזרה ל"חוקי ג'ורדן" של הבאד בויז בסוף שנות ה-80
רק אלוהים יודע: התפרקות השושלת של שאק ופני הארדווי באורלנדו
בשנת 1980 החלה לרוץ שמועה ברחבי ארה"ב שמסתובב לו בחור במכללת וירג'יניה בגובה 224 ס"מ שיודע לכדרר, לחסום, לרוץ ולמסור. קראו לו רלף סמפסון, וכל הג'נרל מנג'רים ב-NBA רצו לשים את הידיים שלהם עליו. רד אאורבך, המאמן האגדי של הסלטיקס, הגיע אליו הביתה בקיץ 1980, אחרי העונה הראשונה שלו בקולג'ים וניסה לשכנע אותו להירשם לדראפט, כדי שהסלטיקס יבחרו אותו בבחירה הראשונה, מה שהיה מאחד אותו עם לארי בירד. לאחר שסמפסון לא נרשם לדראפט, אאורבך המיר את הבחירה הזו ברוברט פאריש ובבחירה שתהפוך לקווין מקהייל, ויצר את הביג ת'רי. שנתיים לאחר מכן, כאשר סמפסון עדיין בקולג' וחוכך בדעתו אם להירשם לדראפט 1982, הלייקרס יזמו טרייד בין ארבע קבוצות שיעביר את קארים עבדול-ג'אבאר לניקס בתמורה לאחת הבחירות הראשונות, מתוך רצון להנחית את סמפסון שימלא את החלל שקארים ישאיר מאחוריו. סמפסון החליט להשלים את ארבע השנים שלו בווירג'יניה, ובכך שלא הצטרף ל-NBA מוקדם יותר למעשה עזר לבנות, או לא להרוס, את שתיים מהקבוצות הגדולות בהיסטוריה.
שנה אחר מכן, ב-1983, סמפסון סוף סוף נרשם לדראפט והוא היה הפרס הגדול שכולם חלמו עליו, ועבור שני פרנצ'ייזים, אינדיאנה ויוסטון, החלום עמד להפוך למציאות. זהות הקבוצה שתבחר ראשונה, או יותר נכון זו שתבחר בסמפסון, שבדיוק סיים את אחת מקריירות המכללות המרשימות ביותר בהיסטוריה (עם שלוש זכיות ברצף בתואר כדורסלן השנה במכללות ע"ש ג'יימס נייסמית'), עמדה להיות מוכרעת. איך? בהטלת מטבע. מוזר? תחליטו אתם.
הרוקטס זכו בגורל וסמפסון השתלב מהר מאוד בטקסס. כבר בעונה הראשונה שלו הוא היה דומיננטי מאוד, העמיד ממוצעים של 21 נקודות ב-52.3% מהשדה, 11.1 ריבאונדים ו-2.4 חסימות. הוא נבחר לרוקי העונה ולמשחק האולסטאר, והוא נראה כמו הסנטר העתידי. זה שיודע גם למסור וגם לקלוע בפוסט וגם לנעול את הצבע. הוא היה שחקן מיוחד. "רציתי להיות הגארד הראשון בגובה למעלה מ-2.10 מטר", אמר על עצמו בזמנו סמפסון. ריי פטרסון, הג'נרל מנג'ר של הרוקטס באותה תקופה, אמר עליו כי "סמפסון לא רק הולך להיות שחקן השנה, הוא הולך להיות שחקן המאה". על אף כל הבאזז, הרוקטס ידעו שהקבוצה שלהם עדיין לא מספיק טובה, ולמרות פתיחה לא רעה עם מאזן 20:26, הם החלו להפסיד משחקים בכמויות סם הינקיות. הרוקטס הפסידו 14 מתוך 17 המשחקים האחרונים שלהם ואת כל חמשת המשחקים האחרונים של העונה ומצאו את עצמם שוב בטקס הטלת המטבע הביזארי עם סיכוי לזכות בבחירה הראשונה, ושוב, הגורל חייך אליהם.
בכל רחבי הליגה צצו טענות כלפי הרוקטס על כך שהם ביצעו טנקינג כדי לזכות בבחירה הראשונה, אפילו הקומישינר דייויד סטרן אמר כי "גם אם קבוצות לא ניסו להפסיד בכוונה, התפיסה הזו קיימת". זו היתה השנה האחרונה שההכרעה התקבלה בהטלת מטבע, וזה קרה בעיקר בגלל הרוקטס. מאותה שנה הליגה עברה לשיטת הלוטרי, שאמנם לא פתרה את בעיית הטנקינג, אבל הקטינה את הסיכויים של הקבוצות עם המאזן הגרוע ביותר לזכות בבחירה הראשונה.
לגבי הדראפט עצמו, למרות מייקל ג'ורדן וסם בואי וצ'ארלס בארקלי, האקים אולג'וואן היה הבחירה המובנת מאליה עם הבחירה הראשונה. חכמת המשחק שלו ביחד עם האתלטיות שלו והגודל שלו והעובדה שהוא שיחק באוניברסיטת יוסטון הפכו את הבחירה הזו לקלה עבור הרוקטס, וכך נולדו להם תאומי המגדל המקוריים.
לכאורה, שני סנטרים שמשחקים יחד לא אמורים להשלים אחד את השני, אבל סמפסון ואולג'וואן עשו בדיוק את זה. סמפסון קיבל את מה שרצה ושיחק קצת יותר מחוץ לצבע, מה שהבליט עוד יותר את סט הכישורים הייחודי שלו, בעוד האקים שלט בפוסט. צמד הגבוהים של הרוקטס היה דומיננטי בעונת 1984/85 ושאר קבוצות הליגה הלכו בעקבותיהם וניסו לחקות את הגודל של הרוקטס. הניקס ניסו לעשות גרסה משלהם לתאומי המגדל עם פטריק יואינג וביל קרטרייט, הלייקרס גם חשבו לעשות סופר-סייז להרכב שלהם עם טרייד של ג'יימס וורת'י וביירון סקוט בתמורה למארק אגווייר ורוי טארפלי (עד שג'רי ווסט הטיל וטו) ובאופן כללי, זה היה עידן הזהב עבור ביגמנים. בדראפט 1985 17 סנטרים נבחרו בסיבוב הראשון. בדראפט 1986, ארבע מתוך שבע הבחירות הראשונות היו ביגמנים. תאומי המגדל שברו את כל המוסכמות שהיו לפניהם.
"זה היה ביג-דיל", אמר ג'ק מקולום, הכתב האגדי של ספורטס אילוסטרייטד, "ה-NBA היא לא ליגה שאוהבת שינויים. יצאת למגרש והיה לך סנטר ומישהו אחר היה צריך להיות הפורוורד. זאת הפעם הראשונה שאני זוכר שמישהו עשה משהו שונה". קרל דוסון, עוזר המאמן של הרוקטס, אמר כי "הם התאימו מעולה ביחד. למעשה, רלף אפילו היה טוב יותר כשהוא יצא מחוץ לצבע".
לצד אולג'וואן וסמפסון שיחקו גם הצעירים המוכשרים רודני מקריי, לואיס לויד ומיטשל וויגינס (אבא-של). יחד איתם שיחקו גם ג'ון לוקאס (כשהוא לא היה בגמילה) ורוברט ריד הוותיק. על המהקהלה ניצח ביל פיץ', המאמן התובעני שהוביל את הסלטיקס לאליפות ב-1981 וב-1996 נבחר לאחד מעשרת המאמנים הגדולים ב-NBA. לפתע, עם תאומי המגדל (שניהם נבחרו לאולסטאר בעונת 1984/85) והחבר'ה הצעירים שמסביבם, הוא יכול היה לראות את עצמו נוגע שוב בתהילה. הרוקטס ניצחו 48 משחקים באותה עונה וסיימו עם המאזן השלישי בטיבו במערב, אבל בסיבוב הראשון הפסידו 3:2 ליוטה ויצאו לחופשת קיץ מוקדמת.
עונת 1985/86 היתה העונה שבה כל הכישרון התחבר. האקים היה בלתי ניתן לעצירה עם 23.5 נקודות ו-11.5 ריבאונדים. סמפסון תרם 18.9 ו-11.1 משלו. יחד הם רשמו 5 חסימות בממוצע למשחק. הצבע של יוסטון היה נעול, ולצד תאומי המגדל הצעירים ג'ון לוקאס היה הווטרן שסיפק את המנהיגות. לוקאס תרם 15.5 נקודות ו-8.8 אסיסטים כל ערב, אבל הוא נלחם כל הזמן בשדים של סמים ואלכוהול ולקראת סיום העונה הרגילה פיץ' חתך אותו כדי שיוכל להתמודד עם הגמילה. לרוקטס היה חור בעמדת הרכז, אבל הכישרון שלהם היה כל כך גדול שזה לא השפיע. הם סיימו את העונה במאזן 31:51, במקום השני במערב אחרי הלייקרס.
אחרי שצלחו את סקרמנטו ודנבר, הרוקטס קיבלו את ההזדמנות הראשונה שלהם בפלייאוף מול האלופה המכהנת, וזו היתה הצהרת כוונות. לאחר שהפסידו את המשחק הראשון, הרוקטס ניצחו את ארבעת המשחקים הבאים, כולל משחק 5 בחוץ, שכלל הרחקה של אולג'וואן אחרי שכמעט הוריד אגרוף למיץ' קופצ'אק וסל ניצחון מופרע של סמפסון בשנייה האחרונה שהותיר את ג'ק ניקולסון וכל יושבי הפורום המומים. הרוקטס הצעירים הדיחו את הלייקרס בחמישה משחקים ועלו לגמר הליגה מול הסלטיקס. הם לא רק היו העתיד, הם כבר היו ההווה. ביל הייזלר, כתב הלוס אנג'לס טיימס, ציין ש"בשורה התחתונה, תאומי המגדל הפחידו לגמרי את הלייקרס ואת שאר ה-NBA".
בגמר מול הסלטיקס, הרוקטס נתנו פייט משובח. לסלטיקס, עם פאריש, מקהייל וביל וולטון שעלה מהספסל, היה מצ'-אפ לא רע עם האקים וסמפסון. במשחק 4 ביוסטון, במצב 1:2 לסלטיקס, וולטון סיפק כמה מהלכי קלאץ' שהכריעו את המשחק ונתנו לסלטיקס יתרון משמעותי. במשחק 5 הרוקטס אמנם ניצחו, אבל סמפסון הורחק לאחר שנכנס לתגרה עם שחקן הסלטיקס ג'רי סיסטינג. במשחק 6 בחזרה בבוסטון הקהל המקומי התעמר בסמפסון והוא לא הצליח להתמודד עם זה. הוא סיים עם 8 נקודות בלבד, ומנגד לארי בירד רקד על המגרש עם טריפל דאבל. זו היתה הגרסה הטובה ביותר של הסלטיקס בשנות ה-80, לדעת לא מעט פרשנים זו הייתה הקבוצה הטובה ביותר שדרכה על פרקט. הם היו מנוסים יותר מהרוקטס ומנגד, החיסרון של לוקאס בעמדת הרכז החל להיות מורגש, כך שלא היתה בושה בכך שהרוקטס הפסידו בשישה משחקים. הם עדיין היו צעירים ויפים, עם שני כוכבים בשיא הקריירה, בגילאים 26 ו-23. "כשהסדרה נגמרה הרגשנו שאנחנו הולכים לחזור לשם בחמש, שש, שבע השנים הקרובות", אמר לואיס לויד בראיון לגרנטלנד ב-2012.
בפועל, זו הייתה הפעם האחרונה שהקבוצה הזו, בגרסה ההיא, תגיע לגמר.
מה קרה? איך הכל השתבש? בשביל להבין את זה צריך להבין את האווירה סביב הליגה בשנות ה-80. צריכת סמים ואלכוהול היו בזמנו דבר שבשגרה ולאן שלא היו מגיעים, שחקני הליגה היו מתקבלים במטר של מעריצים ושקיקיות קטנות של קוקאין, וזה לא היה ייחודי רק ל-NBA. לפי מאמר של הניו-יורק טיימס ב-1987, "מאז 1980, למעלה מ-100 שחקני פוטבול, כדורסל ובייסבול מקצוענים הודו בשימוש בקוקאין". התופעה הגיעה לשיאה השלילי במותו הטראגי של לן ביאס, הבחירה השנייה בדראפט 1987, שלא הספיק לדרוך על הפרקט המקצועני לפני שמת ממנת יתר.
עוד לפני כן, בעונת 1986/87, דייויד סטרן החליט למגר את התופעה. חוקים חדשים נחקקו נגד שימוש בסמים, האכיפה גברה והענישה הוחמרה. מישהו היה צריך להיות השעיר לעזאזל שיהווה דוגמא לכל שאר העולם, ואלו היו וויגינס ולויד שנכשלו בבדיקת סמים והושעו לשנתיים. לויד בטוח עד היום שהפלילו אותו, ורוברט ריד משוכנע שה-NBA רצתה לפרק את הרוקטס בכוונה כי "הם רצו את בירד ומג'יק. הם ידעו שללייקרס אין סיכוי לנצח אותנו". ההשעיה הזו בהחלט החלה את ההתפרקות של הרוקטס. וויגינס ולויד מילאו את עמדת השוטינג גארד של הקבוצה, וכעת לקבוצה היה בור בעמדה הזו, ואם זה לא הספיק, אז הגיעה הפציעה של סמפסון.
ב-24 במרץ 1986 במשחק מול בוסטון סמפסון קפץ לריבאונד התקפה ונחת בצורה מכוערת על גבו. "זה היה רגע מצמרר", אמר בוב ריאן, כתב של הבוסטון גלוב. סמפסון דיווח על שיתוק רגעי ברגלו הימנית והיה חשש שהוא שבר את גבו, אולם הבדיקות חזרו שליליות. סמפסון חזר לשחק תקופה קצרה לאחר מכן, אבל הכאבים ברגל המשיכו והוא החל לפצות על כך ברגלו השמאלית, וזה הוביל לבעיות בברכיים. סמפסון פשוט לא היה אותו שחקן מאותו רגע.
"הוא היה יכול לרוץ, אבל לא לעצור ולהסתובב. שינויי הכיוון היו קשים בשבילו. זה שינה את כל המשחק שלו", אמר קרל דוסון, עוזר המאמן דאז. הרוקטס הודחו בסיבוב השני של הפלייאוף ובתחילת עונת 1987/88 סמפסון הועבר בטרייד לגולדן סטייט. לאט לאט הקבוצה המבטיחה ההיא התפרקה מנכסיה. סמפסון עוד המשיך לשחק עד 1992 אבל הוא כבר לא היה אפקטיבי ופרש בגיל 32 אחרי תשע עונות בלבד ב-NBA. הקריירה שלו היתה כל כך קצרה, אבל כל כך מבריקה, והוא לעד יזכר כאחד השחקנים הכי מפוספסים ביותר בהיסטוריה של הליגה. יוסטון שלו ושל אולג'וואן תיזכר, לצד אורלנדו של הניינטיז ואוקלהומה סיטי של העשור הנוכחי, כאחת הקבוצות הכי מפוספסות בהיסטוריה של הליגה.
אולג'וואן עוד הצליח לזכות בשני תארים כמעט עשור לאחר מכן, עם כדורסל שונה בתכלית שהתבסס הרבה יותר על קליעה מבחוץ. הוא היה השחקן היחיד מיוסטון של 1986 ששרד. אולי שתי האליפויות הללו הם הסיבה שאנחנו לא מבכים כל כך את האובדן המהיר של הרוקטס ושל תאומי המגדל המקוריים, כי לפחות אחד מהם הצליח לגאול את עצמו כמעט עשור לאחר מכן. האם היינו מתייחסים לאורלנדו של הניינטיז כאל טרגדיה ספורטיבית אם פני הארדוויי היה זוכה באליפות ב-2002? מי יודע, אבל מה שכן בטוח הוא שהרוקטס של האייטיז שינו את הליגה. הם גרמו לליגה להבין שעמדות זה פאסה ושכישרון, לא משנה איך קוראים לו ואיזו עמדה הוא אמור לשחק, מתעלה על הכל. הם גרמו לליגה לשנות את חוקי הלוטרי, והם היו אלה שספגו את המכה הכי גדולה מההתמסדות של הליגה ומהמעבר מעידן של סקס סמים ולן ביאס לעידן של ליגה שדואגת לאיכות הסביבה.
מה היה קורה אם סמפסון לא היה נפצע? אם וויגינס ולויד לא היו נתפסים? האם הלייקרס היו זוכים בשני תארים רצופים ב-87 ו-88? האם אולג'וואן היה מסיים את הקריירה שלו עם יותר משתי אליפויות? איך שלא מסתכלים על זה, הרוקטס של 1986 היו קבוצה מרתקת שעלתה לגדולה מהר והתפרקה לגורמים מהר עוד יותר. הם השושלת האבודה של שנות ה-80, ועם איך שהעשור ההוא השפיע על הליגה בהמשך, אולי הם השושלת האבודה הגדולה מכולן.