דייויד גריפין, הג'נרל מנג'ר של קליבלנד קאבלירס, מסתובב במתקן האימונים הצנוע של הקאבס באינדיפנדנס, פרבר המרוחק כרבע שעת נסיעה ממרכז העיר, עם חיוך ענקי, חציו אמיתי וחציו מזויף,. השעה היא 12:00 בצהריים וברקע עורכים השחקנים שלו אימון קליעות קל. רבים מהם ג'יימס ג'ונס, טימופיי מוזגוב, ג'יי.אר סמית' ואחרים החתים גריפין בעצמו, הגם שהוא מחזיק בתפקיד רק ב-16 החודשים האחרונים.
העיתונאים שגריפין מחייך אליהם ולוחץ את ידיהם המושטות לא נתנו לו ולקאבס אפילו יום אחד של חסד. גרוע מכך: הם לעגו להחלטות מסוימות שקיבל, פקפקו בשיקול הדעת שלו וטענו, במלים יפות, שאין לו מושג מהחיים שלו. אבל עכשיו אפילו כוכבי תקשורת גדולים כמו כריס ברוסארד ובריאן ווינדהורסט מ-ESPN, שאכלו לו את הכבד העונה, הגיעו עד לאינדפנדנס כדי להעביר בשידור ישיר את רשמיהם לקראת משחק מספר 3 של גמר ה-NBA שייערך בערב.
זו נקמה מתוקה, אך לא די בה. גריפין, שכמו שהוא ג'נטלמן הוא אדם ישר, מודה שאינו יכול לשכוח ואינו יכול לסלוח לאותם עיתונאים.
עוד על משחק 3 בגמר ה-NBA
קליבלנד גברה 91:96 על גולדן סטייט ועלתה ל-1:2 בגמר
סיכום המשחק: התגובות, המספרים ומיטב הממים
סדרת הגמר הכי מרשימה של כוכב NBA? משדר באולפן וואלה
הווריירס המבוהלים קורסים תחת הלחץ: אסף רביץ מנתח
בלאט מגמד את הווריירס: מד הכוח של אורן יוסיפוביץ
למזכרת: אלבום תמונות ממשחק 3 בגמר ה-NBA
"אנשים כאן רצו שאני ודיוויד בלאט ניכשל", אומר גריפין בגילוי לב נדיר ובלעדי לוואלה ספורט. "למה? כי כל דבר חדש מפחיד אותם. התקשורת חשבה שהמינוי של בלאט הוא יותר מדי 'מחוץ לקופסא' מכדי שהוא באמת יעבוד, והם רצו שבלאט יפוטר כדי שכולם יראו שהם צדקו. בלאט לעולם לא 'השתחווה' כלפי ה-NBA, לא אמר שהיא איזה ביג דיל או התנצל על זה שהוא מאמן רוקי. לכן אנשים חשבו שהוא מתנשא, או שהוא בנאדם מנותק שלא מבין את גודל המשימה, אבל בפועל הוא פשוט לא פחד. העיתונאים ציפו שיפגין עצבנות אבל הוא לא מצמץ".
- אתה מרגיש שקיימת בליגה שנאת זרים?
"ברנז'ת המאמנים לא תמיד מאמצת מאמנים זרים, כמו שברנז'ת הג'נרל מנג'רים בליגה לא מאמצת חבר'ה חדשים. אנשים 'האשימו' אותנו בכך שאנחנו חדשים".
- הם כתבו שגם לברון לא סופר את בלאט.
"כי הם לא באים לאימונים. הם רוצים לייצא 'קליקים' בשביל הכנסות עבור האתרים שלהם. אני ראיתי מה קורה באימונים שלנו בכל יום ובחדר ההלבשה. אני רואה אילו התאמות נעשות במחציות המשחקים. תראה, לברון הוא גאון כדורסל, כנראה השחקן הכי חכם בליגה. הוא רוצה להצליח ורוצה לזכות באליפויות. בלאט היה צריך להסביר לו איך הוא רוצה שיעבוד על המגרש. זה לוקח זמן. הטובות הקבוצות בליגה משחקות יחד לפחות 3-4 שנים. בגולדן סטייט המאמן אולי חדש אבל, פאזל השחקנים ישן. אנחנו הקבוצה היחידה שגם הסגל שלה וגם צוות האימון שלה חדש. ותראה איפה אנחנו נמצאים".
- אתה יודע שהעיתונאים אומרים שלברון, על דרך הצמצום, לפחות לא "עזר" לבלאט מעולם, במובן הזה שהוא יכול היה להפסיק את כל השמועות והלחשושים ברגע אם היה אומר משהו, אבל הוא לא עשה אפילו את הצעד הקטן הזה לכיוון בלאט, מה שחיזק את ההערכות שלברון אכן לא נמצא עם בלאט על אותו דף.
"ראיתי את מערכת היחסים שלהם גדלה ומפתחת על המגרש ומחוצה לו. קח למשל את ההערה של לברון אחרי המשחק החמישי בסדרה מול שיקגו. שמעתי מה אמרו על התגובה של לברון, שסיפר שהמאמן תכנן תרגיל והוא לא הסכים לבצע אותו. למען האמת, זה פשוט לא היה ביג דיל. סטיב נאש היה עושה דברים כאלה. צ'ארלס בארקלי יצא ואמר שהוא עשה את זה הרבה פעמים. אבל למה המשיכו לפרש את זה בצורה שלילית? כי זה מעניין. כי נגטיביות מוכרת יותר עיתונים בארצות הברית מאשר האמת. נקודה. אם זה סיפור שכולם שמחים, זה לא סקסי ולא אטרקטיבי לעיתונאים. עושים את זה מעניין כשהופכים את השפה לשלילית יותר".
- אם בלאט יזכה באליפות, אתה חושב שלפחות אז הוא יקבל קרדיט?
כנראה שלא. אבל לא נראה לי שאכפת לו. אם המטרה שלך היא לזכות באליפות הניצחון עצמו הוא מספיק. דיוויד לא קיבל אפילו מועמדות למאמן העונה. אנחנו לא זכינו בתואר 'מנהל העונה'. אמרו עליי ועל דיוויד בערך אותם דברים. אבל לנו זה לא משנה. רק משנה לנו האם ננצח את המשחק האחרון שלנו, או נפסיד. כי אם אתה מנצח, הקרדיט לא רלוונטי ממילא".
- איך אתה רואה את העתיד של בלאט במועדון?
"אני חושב שהוא עשה עבודה מדהימה. גם בתקופות הקשות ראינו קבוצה שמשחקת חזק, ושרוצה לנצח. מבחינתי, בשום שלב של העונה לא הייתה שאלה לגבי המשך דרכו של דיוויד בקבוצה. היה ברור שהוא נשאר. מי שראה אותנו הופכים בתקופה מסוימת לקבוצה שרצה 3:32, מנצחת בסוויפ את אטלנטה בלי קווין לאב וקיירי, ועוד ועוד, מבין שדיוויד הוא מיוחד ביכולת שלו לגרום לחלקי הפאזל לעבוד ביחד. רק הוא יכריע לגבי העתיד שלו בקבוצה. אם הוא יעלה על המטוס חזרה אחרי חופשת הקיץ, הכל בסדר. אני הייתי מצפה שישלים את החוזה שלו, לכל הפחות (בלאט חתום בקבוצה לשלוש שנים נוספות, א.ג.). אבל אתה יודע, העסק הזה הוא כמו לגדל משפחה. אתה לא יודע לאן זה יכול להתפתח. מצד שני, אין לי סיבה להאמין שבלאט לא יסיים את החוזה".
כבר מהחלון של המטוס אפשר לקלוט שקליבלנד מבאסת. שורות אינסופיות של בתים פרבריים, כמעט זהים ועצים. הרבה עצים. שדה התעופה שומם; בחנויות הנוחות מוכרים שוקולדים, סוכריות וחולצות של לברון ג'יימס.
במיוחד בימים הללו כולם מדברים, פחות או יותר, רק על דבר אחד: כדורסל. המלל אינסופי. בטלוויזיה, ברדיו, באינטרנט, בעיתונים כל זווית אפשרית שקשורה למשחק אפילו בעקיפי-עקיפין נטחנת עד דק. ברדיו האזנתי לדיון רציני שסבב את השאלה מי היא הדמות שצריכה לשיר את ההמנון לפני משחק 4. הפור, ככל הנראה, נפל על הזמר אשר.
בימי משחקי בית של הקאבס, לא כל שכן בימי משחקים במסגרת הפלייאוף, וכמובן בימים היסטוריים של סדרת גמר NBA שמגיעה לקליבלנד בפעם השנייה בלבד בהיסטוריה, ברחובות השוממים בדרך כלל ישנה אווירה של קרנבל. אלפי אנשים מסתובבים ברחובות עם חולצות וכובעים של הקאבס. החנויות והבארים מכוסים בשלטי "אול אין", הסלוגן שמלווה את הקאבס בפלייאוף. בשעות הצהריים המאוחרות מתחילים הבארים שסובבים את ה"קוויקן לואנס ארינה" להתמלא באוהדים שלא שפר עליהם מזלם או שידם אינה משגת כרטיס, שמחירו של הגרוע ביותר לקראת המשחק אמש היה למעלה מאלף דולרים בשוק השחור.
בימים כתיקונם קליבלנד היא עיר משמימה. בדאון טאון קליבלנד, היכן שממוקם ה"קיו ארינה", לא מתגורר אף אחד. כולם נמצאים בפרברים ומגיעים למרכז רק כדי לעבוד או לבלות. אפילו מזג האוויר אינו מאיר פנים. ביום שני, לאחר הניצחון הגדול במשחק מספר 2 שהתקיים באוקלנד ביום ראשון, היו הרחובות ריקים כמעט לגמרי. בצהריים התחיל לרדת גשם והיה אפור אבל לא קר. מזג האוויר היה פושר כמו העיר. היה אפרורי בחוץ אף שאנו באמצע חודש יוני.
השיממון הזה של עיר אפרורית, שמורכבת ברובה מעובדי צווארון כחול ושסבלה בעשורים האחרונים ממכות כלכליות שדיללו את אוכלוסייתה בלמעלה מ-50%, והחידלון הכללי של קליבלנד בתחומי הספורט השונים לעיר קבוצות בליגת הפוטבול, הבייסבול והכדורסל, אבל הפעם האחרונה בה זכתה מי מהן באליפות הייתה ב-1964 הפכו את קליבלנד למושא לבדיחות ברחבי ארצות הברית. אחד מכינויי הגנאי הרבים שלה הוא "The mistake by the lake" הטעות שעל-יד האגם בגלל אגם אירי התוחם את העיר.
על רקע הזה צריך להבין את תופעת לברון ג'יימס. לברון הוא הדבר הכי גדול שיצא מקליבלנד בחצי-המאה האחרונה לפחות (למרות שהוא למעשה יליד אקרון, עיר בת 200 אלף תושבים שסמוכה לקליבלנד). אבסולוטית הוא כנראה הכדורסלן הגדול בהיסטוריה, אבל יחסית לקליבלנד האפרורית, המדוכאת והכושלת, זוהרו של לברון מועצם עוד יותר.
בקליבלנד לברון הוא תעשייה של איש אחד. הוא הדמות הגדולה, המפורסמת והנערצת ביותר בעיר. העזיבה שלו למיאמי לפני ארבע שנים, בהודעה שניתנה בספיישל טלוויזיוני בשידור ישיר ("The Decision") נחשבת לאחד האירועים הטראומטיים בתולדות העיר. כשחזר לקאבס ביולי האחרון עיתונים כלכליים בקליבלנד העריכו שלברון יכניס לכלכלה המקומית למעלה מחצי מיליארד דולר לשנה. את קופת הקבוצה הוא אמור היה להעשיר בלמעלה מ-100 מיליון דולר ההפרש שבין כמות הכרטיסים שנמכרה בממוצע (17,300) והמחיר הממוצע (47 דולר) בהם נמכר כל כרטיס למשחקי הבית של הקאבס בעונה שעברה, לעומת כמות כרטיסים (20,500, תפוסה מלאה) והמחיר הממוצע (כ-200 דולר) העונה. זה הופך את הקאבס לקבוצה עם מחיר הכרטיס הממוצע הגבוה ביותר בליגה, אחרי שבעונה האחרונה עמדה במקום הרביעי מהסוף. בנוסף, מכירות המרצ'נדייז של הקבוצה העונה הכפילו את עצמן כמעט פי שבעה ביחס לעונה שעברה.
אבל לא רק הקבוצה עצמה נהנית כלכלית מהנכס ששמו לברון. העובדה שמגיעים הרבה יותר אוהדים למשחקים, חלקם "תיירי ספורט" שנוחתים בקליבלנד במיוחד כדי לראות את המלך ג'יימס בפעולה, העלו בעשרות אחוזים את תפוסת המלונות בעיר השנה. גם הברים ואזורי הבילוי בעיר, ובפרט האזורים סביב האולם הביתי, נהנים מעדנה אחרי שנים חלשות מאוד.
בכל משחק ביתי של הקאבס מארגנים בברים "ערבי צפייה" עם הנחות ומבצעים על אוכל ואלכוהול. כולם מתמלאים. מדובר על 41 ערבים במהלך העונה הרגילה, ועוד כעשרה בתקופת הפלייאוף: למעלה מ-50 ערבים בהם הברים בתפוסה מלאה, בזכות הקאבס ולברון. גם המסעדות חוגגות. אנשים יוצאים לאכול לפני או אחרי המשחקים, וכדי למצוא מקום במסעדה טובה בקליבלנד ביום משחק עליך להזמין מקום ימים ארוכים מראש. כמובן, יותר תפוסה במלונות ובמקומות הבילוי משמעותו יותר מקומות עבודה. בשורה התחתונה, כל יום של משחק, לפי ההערכות בארצות הברית, מייצר בקליבלנד פעילות כלכלית בשווי של 15 מיליון דולר. וזה מעשיר את קופת העיר ביותר מסים, שמושקעים חזרה בעיר.
ההמחשה הכלכלית המהירה הזו נועדה כדי לסבר את האוזן באשר למשמעות של לברון בקליבלנד, שהיא חורגת בהרבה מספורט. לברון הוא כמובן הדמות המסוקרת ביותר בעיר. בהיותו כזה, כל עניין שקשור בו מנופח למימדי ענק. לפני פתיחת סדרת הגמר, למשל, פורסם בכלי התקשורת המקומיים שלברון חילק לכל שחקני קליבלנד שעונים של חברת "אפל" במתנה. כעת נטען שלברון לא שילם בעצמו על השעונים, אלא שהם ניתנו לו ע"י "אפל" כדי שיחולקו לשחקנים.
לברון עצמו, כשסיפק לתקשורת הצהרה בעניין, אמר במעורפל שהוא "אוהב לחלוק את הדברים שיש לו עם חבריו לקבוצה" משמע, לא טען ששילם עבור השעונים אך גם לא סיפר שרכש אותם במתנה. "פרשת השעונים", ככל שהיא חסרת-משמעות, סוקרה גם היא בהרחבה. כי היא קשורה ללברון, כמובן. הבית של לברון באקרון נחשב למוקד עלייה לרגל. אנשים נוסעים עד לשם רק כדי להסתכל עליו מבחוץ. זו תופעה שלא הייתה ידועה קודם בתחום הספורט. גם לא בהכרח בענפים אחרים. אולי רק באבי רוד של הביטלס.
מערכת היחסים של לברון עם בלאט מעניינת את התקשורת לא בגלל בלאט אלא בגלל שהיא מערבת את לברון. כאמור, לברון הוא השמש. היתר הם, במקרה הטוב, כוכבי שביט קטנים.
רוב כלי התקשורת עדיין לא יודעים איך לאכול את בלאט. מצד שני, כל מערכת יחסים של לברון מעניינת. התקשורת בקליבלנד עסקה העונה לא פחות בסוגיית יחסיו של לברון עם קווין לאב. היו ציוצים בטוויטר, ורמיזות, ועקיצות, והעיתונאים קפצו על כולן כמוצאי שלל רב.
רוב הציבור בקליבלנד אוהב את בלאט, ניתן להתרשם. אבל הוא פחות מעסיק אותם אפילו מאשר קיירי אירווינג. ה-NBA היא ליגה של שחקנים משום שספורט באמריקה הוא בידור. שחקנים הם בדרנים. מאמנים לא. כאן טמון ההבדל. התקשורת הישראלית ציטטה כל כתבה שעסקה ביחסים בין לברון לבלאט כי בלאט עבור התקשורת הישראלית הוא כמו לברון עבור התקשורת בקליבלנד. זאת אומרת, מנופח. כך שעבור הקורא הישראלי סיפור לברון-בלאט עבר ניפוח כפול: ניפוח ראשון בארה"ב, משום שמדובר בלברון; ניפוח שני בישראל, משום שמדובר בבלאט.
לכן העיתונאים האמריקאים צוחקים מאחורי הגב על העיתונאים שלנו, שכמיטב הפרובינציאליות הישראלית מנתבים כמעט כל שאלה כך שתהיה קשורה לבלאט באופן זה-או-אחרת. "בוא נגיד את זה ככה", אומר אחד העיתונאים המקומיים, "עם מאמן אחר במקום בלאט, אפשר להאמין שהקבוצה הייתה מגיעה לאותו מקום שהיא נמצאת בו היום. אבל בלי לברון בטוח שזה לא היה אפשרי".
"צריך להבין, לברון הוא הדבר הכי קרוב שהיה לנו במשך שנים למאמן-שחקן", אומר כריס היינס, שמכסה את הקאבס עבור הקליבלנד פליין דילר. "הוא מאמן על המגרש, מחוץ למגרש, מתכנן תרגילים, משנה תרגילים שהמאמן משרטט. הוא דמות חזקה מאוד. "אנשים לא קונים את הדיבורים של בלאט על כל התארים שהוא זכה בהם", ממשיך היינס. "'שם' זה לא ה-NBA. כאן זאת רמה אחרת של כדורסל, ומאמן צריך להרוויח את הכבוד שלו. קליבלנד מועמדת לאליפות? עם סגל כזה, כל מאמן שלא היה לוקח אותה רחוק היה סופג אש מהתקשורת. יש כאן סגל עם כישרון עצום. שחקן כמו לברון, לא משנה איפה הוא משחק ועם מי, הקבוצה שלו תמיד תיחשב מועמדת לאליפות. בהתחלה בלאט לא היה בנקודה שבה הוא היה יכול לדרוש כבוד מהתקשורת. אני חושב שעכשיו הסיטואציה אחרת. אם קליבלנד תזכה, בלי קיירי ולאב, יצטרכו לתת לבלאט קרדיט על חיבור הקבוצה והאסטרטגיה שהוא הקנה לה. מערכת היחסים עם לברון? הוא יודע טוב מאוד מה כותבים עליו ועל בלאט. היו לו אינספור הזדמנויות להכחיש. הוא לא הכחיש. אבל מצד שני, לברון אף פעם לא עושה משהו שהוא לא חייב לעשות. אולי הוא לא הרגיש שהוא חייב את זה לבלאט, ובכך שלח לבלאט מסר שהוא יצטרך לעבוד קשה כדי לקבל את ההכרה שלו".
במחצית המשחק השלישי פגשתי במסדרון את ריק קרלייל, מאמנה המוערך של דאלאס. "בלאט עושה עבודה פנטסטית", הוא אמר. "עבר הרבה מכשולים. הוא מקצוען שהוכיח שהוא מאמן נהדר, אחד הגדולים בעולם, אפילו לפני שהגיע לכאן". קרלייל העניק במחצית איזה פרס ואז נעלם מהאזור. זו לא החגיגה שלו. כרגע זו מסתמנת כמו החגיגה של לברון.
ובלאט?
"לברון חזר לכאן כדי להיות מוגדר באופן סופי כשחקן הגדול ביותר אי-פעם", אומר דייב מקמאנמין, שמכסה את הקבאלירס עבור ESPN. מקמנאמין הגיע לעיר בקיץ, אחרי חמש שנים בהן סיקר את הלייקרס. כשהצהובים-סגולים מעיר המלאכים ירדו מגדולתם ולברון הכריז על חזרתו לקליבלנד כדי להעביר את הקאבס את הדרך ההפוכה, מנמושה לאימפריה בהתהוות, מקמנאמין קיבל הצעה לחזור לסקר קבוצה גדולה ולקח אותה בשתי ידיים. הוא זר בעיר וחשב שה"זרות" הזו תחבר אותו לבלאט. אבל זה לא קרה.
"יש משהו בבלאט שמרגיש קצת לא מחובר, בכל מיני רמות", הוא אומר. "בלאט חושב שאם קליבלנד תזכה באליפות יציבו פסל שלו מחוץ למגרש ויגידו שהוא המאמן הגדול מכולם. הבעיה היא שעל לברון באמת כולם מסכימים שהוא אולי מספר 1, אבל לגבי בלאט, רק הוא חושב את זה על עצמו. הוא צריך לעבור עוד הרבה ולהוכיח לנו שהוא באמת כזה גדול".
בלאט לעולם לא יהיה גדול באמריקה כמו לברון ג'יימס. אבל במסיבת העיתונאים אחרי הניצחון שקירב את קליבלנד מרחק שני ניצחונות מאליפות הוא קיבל מילה טובה מלברון, שאפילו הזכיר את שמו המפורש פעמיים. בקליבלנד זה שווה כמעט כמו לזכות בתואר.
ohad@walla.net.il