"הטעות לחוף האגם". זה הכינוי שהאמריקאים הדביקו לעיר קליבלנד. באנגלית זה אפילו מתחרז, "The mistake by the lake". כמעט בכל סקר או כתבה שנערכים תחת השם "הערים הגרועות ביותר בארצות הברית", קליבלנד נמצאת בצד הלא נכון של הרשימה, גבוה, בטופ 5, לפעמים אפילו בטופ 3. בסקר שערך מגזין "פורבס" לפני כמה שנים, קליבלנד הוכתרה כעיר האומללה ביותר בארצו של הדוד סם: "זו העיר היחידה בארצות הברית שהייתה בחצי התחתון של הדירוג בכל תשע הקטגוריות שנבחנו. לא סתם היא זכתה לכינוי שלה". המסים גבוהים, האבטלה גואה, הסביבה נחשבת למושחתת ומוכת פשע משהו, אטרקציות בקושי אפשר למצוא (חוץ מהיכל התהילה של הרוק-נ'-רול) ומזג האוויר מחורבן.
ואם כל זה לא מספיק, הרי שאם תשאלו את האמריקאים הם יגידו לכם במהרה שקליבלנד היא עיר מקוללת. בקללת ספורט.
ברחבי ארצות הברית ישנן 15 ערים שונות שמחזיקות לפחות בקבוצה אחת בכל אחת משלוש הליגות הגדולות: פוטבול, בייסבול וכדורסל. מבין כל 15 הערים הללו, קליבלנד היא זו שסובלת מ"בצורת האליפויות" הארוכה ביותר, הרבה יותר ארוכה מכל עיר אחרת. מאז 1964 לא זכו בקליבלנד לערוך מצעד אליפות לאחת משלוש הקבוצות הבכירות שלהן. 51 שנים בסך הכול. עכשיו, דיוויד בלאט, לברון ג'יימס והחבורה הם אלה שהעיר כולה בונה עליהם שסוף כל סוף יסירו את הקללה.
האליפות האחרונה של קליבלנד הייתה שייכת לקבוצת הפוטבול קליבלנד בראונס, המקורית (עוד הסברים, בהמשך). בדצמבר 1964, שנתיים לפני הסופרבול הראשון, הגיעו בולטימור קולטס והקוורטרבק האגדי ג'וני יונייטס להתארח בעיר במשחק הגמר של ליגת ה-NFL, בגרסתה המוקדמת יותר של הליגה. קליבלנד דרסה באותו משחק עם 0:27 וחגגה אליפות. איש לא חלם אז שזו תהיה גם האחרונה.
מאז אותה אליפות, הבראונס שיחקו בסך הכול 47 עונות בעיר מבלי לזכות בתואר (בין 1996 ל-1998 הם לא היו קיימים). קבוצת הבייסבול המקומית, קליבלנד אינדיאנס, זכתה בוורלד סירייס פעמיים בעבר, הפעם האחרונה הייתה ב-1948. מאז האליפות של הבראונס, האינדיאנס שיחקו 50 עונות וגם הם, כאמור, לא זכו בתואר. הקאבלירס, שהוקמו ב-1970 ואף פעם לא לקחו אליפות, סוגרים כעת את עונתם ה-45. בחישוב מהיר, זה יוצא לא פחות מ-142 עונות משותפות, שהחלו עבור האוהדים בקליבלנד עם ציפיות והסתיימו בעוד מפח נפש. לנתון הזה אפשר גם לצרף את קליבלנד בארונס, קבוצת NHL כושלת שהגיעה לעיר ב-1976 ונסגרה כעבור שנתיים.
רוצים דוגמה? במשך שני השלישים הראשונים של עונת הפוטבול האחרונה, הבראונס נראו מצוין והחזיקו במאזן 4:7. אלא שאז, משום מקום, הכול החל להתפרק להם. התופס המצוין שלהם ג'וש גורדון המשיך להיתפס על שימוש בסמים ועל שטויות אחרות והושעה פעם אחר פעם מהליגה ועל המגרש, ההתפרקות המסורתית הגיעה וכללה הפסדים בכל חמשת המשחקים האחרונים, מה שהשאיר את הקבוצה מחוץ לפלייאוף פעם נוספת, הפעם ה-12 ברציפות. מאז שהוקמו מחדש בשלהי המילניום הקודם, הבראונס טרם השיגו ניצחון פלייאוף. בבייסבול, האינדיאנס מדשדשים גם העונה וסדרת הפלייאוף האחרונה בה הם שיחקו הייתה ב-2007. לא פלא שהחזרה של לברון וההגעה לגמר כל כך מרגשים את העיר.
הרצף השני הכי גרוע לערים שמחזיקות בקבוצות מקצועניות ב-NFL, ב-MLB וב-NBA, שייך ל... אוקלנד. האת'לטיקס (אייז) זכו באליפות האחרונה של העיר, אי שם ב-1989. הריידרס לא בעניינים בכלל ועכשיו, גולדן סטייט ווריירס תייצג את אוקלנד בגמר מול קליבלנד, כך שרצף אימים אחד הולך להישבר בשעה טובה. ועדיין, עם כל הכבוד לצרות של אוקלנד, הן לא מתקרבות אפילו לאלה של העיר המקוללת מאוהיו.
מי ש"שם את קליבלנד על המפה", במובן הרע של המילה, הוא העיתונאי ביל סימונס. במשך שנים, בכל הזדמנות שנייה בערך, סימונס טוען בתוקף: "אלוהים שונא את קליבלנד". באחד מטוריו הגדולים ביותר, שזכה לשם "תחשיבו את הקבוצות הללו באופן רשמי בתור מעונות", כלל סימונס את כל שלוש הקבוצות של העיר בעשירייה הראשונה. הקאבלירס היו במקום העשירי והוא כתב עליהם: "שיא השפל היה ההפסד לאורלנדו בגמר המזרח של 2009". את האינדיאנס הציב סימונס במקום החמישי: "הסרטים מייג'ור ליג ומייג'ור ליג 2 שעוסקים בקבוצה היו כל כך הרבה פעמים בטלוויזיה עד שאנשים באמת מאמינים שצ'רלי שין זכה ב-MVP של הוורלד סירייס ב-1994". הבראונס "זכו" במקום הרביעי: "אני לא מאמין שהבראונס רק במקום הרביעי. באמת יש קבוצות יותר מעונות מהם?".
בטור נוסף, שעלה בדצמבר האחרון ב"גרנטלנד", בשיאו של המשבר הגדול שעבר על בלאט והקבוצה שלו, סימונס כתב: "הקאבס, עם לברון, פתחו מצוין את העונה וכך גם הבראונס. אבל זו קליבלנד וכמובן ששום דבר טוב לא מחזיק בה יותר מדי זמן. האם הקאבס קיבלו את לברון חזרה אחרי שהוא כבר הגיע לשיא שלו כשחקן? האם הוא מתחיל להתעייף ולרדת ברמה? הוא עדיין גדול, אבל כרגע הוא לא ענק". ברוח דומה, קירן דארסי, בכתבה ב"עמוד 2", עמוד המגזין המוכר של ESPN, הכתיר לפני שנים את קליבלנד כ"עיר המעונה ביותר בארצות הברית".
בספטמבר 2013, המגזין GQ הרכיב רשימה של "20 הפרנצ'ייזים הגרועים בתולדות הספורט". הרשימה עצמה הייתה די מטופשת אומנם, אבל אל המקום הראשון נכנסו "כל הפרנצ'ייזים שיש בקליבלנד". וכשאין הצלחות, פונים לכוח עליון ובמקרה של קליבלנד, כאמור, מדברים על קללות. המפורסמת מכולן היא "קללת צ'יף ווהאו". מדובר בציור של צ'יף אינדיאני המשמש כלוגו של קליבלנד אינדיאנס מאז 1932. אלא שמה שהתאים לתקופה שבין מלחמות העולם, לא מתאים לעולם הפוליטיקלי קורקט של ימינו.
הלוגו של הצ'יף' הוביל לאינספור מחאות ברחבי ארצות הברית מצד ה"נייטיב אמריקנס", האינדיאנים שמאסו בדרך הגזענית בה הם מוצגים בחברה. ב-1993 הלוגו כמעט שונה, אולם ברגע האחרון הוחלט להשאירו ועל פי חלק מתושבי קליבלנד, אותו צ'יף עומד מאחורי הקללה הספורטיבית שמוטלת על העיר. העיתונאי המקומי טרי פלוטו מה"קליבלנד פליין דילר" הציג לפני כשני עשורים את הגרסה שלו לקללה אחרת, שגם היא נוגעת לאינדיאנס. פלוטו כתב על "קללת רוקי קולטיבו", הנסמכת על הטרייד הכושל ששלח ב-1960 את כוכב הקבוצה, "דה רוק" ליריבה השנואה דטרויט.
אז האם באמת "אלוהים שונא את קליבלנד"? באתר הסטטיסטיקות המופלא "FiveThirtyEight" ניסה ניל פיין, תחת הכותרת "אלוהים לא שונא את קליבלנד", להסביר כמה דברים לאחר שהבראונס בחרו בדראפט הפוטבול הקודם את הקוורטרבק הבעייתי ג'וני מנזל (שאכן הצדיק את כל החששות ממנו בעונתו הראשונה בליגה). "רוב ההחלטות המסוכנות יותר שנלקחות על ידי קבוצות ספורט נבדקות בצורה מבודדת, אבל כשזה קורה עם קבוצה מקליבלנד, זה מפורש כחלק מסימפטום הקטסטרופה הספורטיבית המתמשכת של העיר", כתב פיין, "חברי ביל סימונס טוען את מה שהוא טוען, אבל ההסתברות של חצי מאה בלי אליפות היא לא בלתי הגיונית. קליבלנד לא בהכרח מקוללת, פשוט לא היה לה מזל, או יכולת, לאורך השנים". פיין הציג נוסחה מסובכת ולפיה טען שקיים סיכוי של כמעט שלושה אחוזים שעיר מסוימת, עם שלוש קבוצות בענפים הגדולים, לא תזכה באליפות במשך חצי מאה.
נייט סילבר, המלך של אותו אתר סטטיסטיקות, הציג בדצמבר האחרון כתבה תחת הכותרת: "הסיכויים של כל קבוצת NBA לזכות באליפות עד 2019". שוב, מבלי להיכנס לחישובים המסובכים של איש התחזיות של אמריקה, הוא הראה שבסיום העונה שעברה, לקאבלירס היה סיכוי של 0.07 אחוז בלבד לזכות באליפות בחמש השנים הקרובות (מקום 20 מבין קבוצות הליגה). אוקלהומה סיטי למשל, הייתה ראשונה בפער עצום על היריבות, עם 0.84 אחוזי סיכוי. אלא שלברון שינה את כל התמונה ועל פי סילבר, הקפיץ את קליבלנד למקום השלישי באחוזי ההסתברות, אחרי גולדן סטייט והקליפרס ועם 0.37 אחוזי סיכוי: "לקאבס יש בסיס צעיר סביב לברון, אבל הם עדיין לא נראים יותר טובים מהיריבות, כמו שמיאמי של לברון נראתה", כתב אז סילבר.
עכשיו, לברון יכול לעשות את הדבר שבשבילו הוא נשך שפתיים, סגר את הכאסח עם הבעלים דן גילברט והאוהדים וחזר בקיץ לקאבס. הוא יכול להביא אליפות לצפון-מזרח אוהיו. אם דיוויד בלאט יהיה חלק מאותה אליפות, אף אחד בקליבלנד, ובארצות הברית בכלל, כבר לא יזכור את הקשיים שעבר המאמן לאורך העונה. השם שלו, כמו של כל אחד מאנשי הקאבלירס, ייכנס לספרי הזהב של העיר.
עד שקליבלנד תזכה באליפות כלשהי, הנה הרגעים הגרועים ביותר שעברו על קבוצות הספורט של העיר לאורך השנים וגרמו להיווצרותה של "הקללה":
4 בינואר 1981: Red Right 88
חצי גמר ה-AFC של ליגת הפוטבול. הבראונס אירחו את אוקלנד ריידרס (כן, שוב אוקלנד) במינוס 16 מעלות לאחד ממשחקי הפוטבול הקפואים אי פעם. הרמה, בהשפעת התנאים הקשים, הייתה לא משהו. 49 שניות לסיום, האורחים הובילו 12:14 וקליבלנד הגיעה עד לקו ה-13 יארד שלהם. הבראונס החליטו לעשות ניסיון אחד נוסף להשיג טאצ'דאון, לפני שיבעטו שער שדה, שכמעט בוודאות היה מנצח עבורם את המשחק. המאמן, סם רוטיג'ליאנו, ביקש מהקוורטרבק שלו בריאן סייפ לבצע מהלך מסירה בשם Red Right 88 והודיע לו שאם אף אחד לא פנוי: "תזרוק את הכדור לשורה הראשונה ביציע ונבעט". סייפ ניסה למסור לאוזי ניוסאם, שהמתין באנדזון, אולם מייק דייויס חטף את הכדור באוויר ואוקלנד ניצחה והמשיכה כל הדרך לזכייה באליפות.
11 בינואר 1987: The Drive
גמר ה-AFC בליגת הפוטבול. קליבלנד, בביתה, הובילה 13:20 על דנבר של ג'ון אלווי הגדול והייתה רחוקה חמש וחצי דקות מהעפלה לסופרבול. אלווי, שקיבל את הכדור על קו שני היארדים שלו, הוביל את הברונקוס למה שרבים מחשיבים כדרייב המושלם בתולדות ה-NFL והצליח להשוות את המשחק עם 39 שניות על השעון, תוך שהוא עובר את כל המגרש. בהארכה, דנבר כבר ניצחה והשאירה את קליבלנד המומה ובוכייה.
17 בינואר 1988: The Fumble
שנה חלפה ושתי הקבוצות, הבראונס והברונקוס, נפגשו בדיוק באותו מעמד, הפעם בדנבר. המארחים הובילו 31:38 לקראת הסיום, כאשר קליבלנד יצאה קדימה בניסיון אחרון להשוות. עם דקה ו-12 שניות על השעון, קיבל את הכדור הרץ של קליבלנד, ארנסט ביינר, שהחל לרוץ אל תוך האנדזון. שני יארדים בלבד לפני שביינר השיג את השוויון, שחקן ההגנה של דנבר, ג'רמייה קאסטיל, הצליח להפיל לו את הכדור מהיד. הברונקוס השתלטו על הפאמבל ובפעם השנייה ברציפות, העפילו בדרמטיות לסופרבול. בגמר ה-AFC של 1990, קליבלנד שוב הפסידה לדנבר ועד היום היא אחת מארבע הקבוצות היחידות ב-NFL שמעולם לא שיחקה בסופרבול.
7 במאי 1989: The Shot
קליבלנד סיימה את עונת ה-NBA במאזן 25:57 מצוין ועם המקום השלישי במזרח. בכל ששת המפגשים מול הבולס בעונה הסדירה, היא ניצחה. אבל שיקגו, עם מייקל ג'ורדן הצעיר, התייצבה לפלייאוף נשכנית מתמיד. סדרת הסיבוב הראשון בין הקבוצות הגיעה למשחק חמישי ומכריע. שש שניות לסיום, MJ העלה את שיקגו האורחת ליתרון 98:99. קליבלנד לקחה פסק זמן וקרייג אילו קלע מהצד השני, עם שלוש שניות על השעון. הכדור ההאחרון הלך למייקל, שהסתדר עם הדאבל טים, ביצע הטעייה אגדית באוויר וצלף עם הבאזר מעל אילו כדי לסיים עם 44 נקודות ולקחת את הבולס לשלב הבא. הבולס של ג'ורדן זרקו את קליבלנד בסך הכול לא פחות מחמש פעמים מהפלייאוף לאורך השנים.
6 בנובמבר 1995: The Move
הבראונס המקוריים החלו לשחק בקליבלנד ב-1946 ובמהרה הפכו לאחת הקבוצות הטובות ביותר ב-NFL. תחת המאמן האגדי פול בראון, אשר על שמו נקראת הקבוצה, הם זכו בשבע אליפויות מתוך עשר העונות הראשונות שלהם, אולם במהלך עונת 1995, לאחר שלל מחלוקות סביב השימוש באצטדיון המקומי בעיר, החליט הבעלים ארט מודל שהוא לוקח את הקבוצה ומעביר אותה לבולטימור. ההחלטה, כמובן, התקבלה בזעם אדיר בקרב תושבי העיר, שעד היום לא סלחו למודל. לפני כשנה, אחד מהם אף צילם את עצמו מטיל מימיו על קברו של הבעלים המנוח. ב-1999 הוקמה קבוצה חדשה בקליבלנד, גם היא תחת השם "בראונס", אולם ההצלחה לא שוחזרה. מיום הקמתה ועד היום, קליבלנד בראונס השתמשה ב-20 קוורטרבקים פותחים, הכי הרבה מבין כל קבוצות ה-NFL בתקופה הזו. לא נראה שזה הולך להשתנות בקרוב.
27 באוקטובר 1997: The Blown Save
שנתיים קודם לכן, האינדיאנס הגיעו לוורלד סירייס והפסידו בשישה משחקים לאטלנטה, שזכתה באליפות היחידה שלה מתוך 17 הפעמים בהן העפילה לפלייאוף מאז 1991 ועד היום. בוורלד סירייס של 97', מול פלורידה שהוקמה רק חמש שנים קודם לכן, קליבלנד הייתה פייבוריטית ברורה, אבל נאלצה לחזור שלוש פעמים מפיגור וכפתה משחק שביעי ומכריע, בפלורידה. האינדיאנס פתחו טוב והובילו 0:2, המקומיים צימקו והמשחק הגיע לאינינג האחרון. קליבלנד שלחה את הקלוזר שלה, חוסה מסה, לסגור את המשחק ולהביא אליפות, אבל הוא כשל במשימתו, ספג ריצה משווה והמשחק הלך לאקסטרה אינינגים. באינינג ה-11, אחרי טעות בהגנת קליבלנד, הבסיסים התמלאו ואדגר רנטרייה חבט כדור שחמק ליד הכפפה של המגיש צ'ארלס נאגי והכריע לטובת פלורידה את אחת האליפויות המותחות בתולדות הליגה.
הטעות
והאינינג האחרון
21 באוקטובר 2007: The Comeback
האינדיאנס כבר ראו לנגד עיניהם את הוורלד סירייס. הם הובסו במשחק הראשון מול בוסטון בסדרת הגמר של האמריקן ליג, אולם ניצחו את המשחק השני בחוץ, חזרו הביתה ורשמו עוד צמד ניצחונות כדי לעלות ל-1:3 מבטיח. אלא שאז, לפתע, חלה קריסה לא מובנת ובוסטון דהרה לשלושה ניצחונות רצופים, השלימה מהפך גדול, ניצחה 3:4 את הסדרה ועלתה לוורלד סירייס, שם זכתה באליפות. שלושת המשחקים האחרונים בסדרה הסתיימו עם מאזן ריצות כולל של 5:30 לרד סוקס.
8 ביולי 2010: The Decision
לברון הוביל את קליבלנד לכמה עונות אדירות. 50 ניצחונות והעפלה היסטורית לגמר ה-NBA ב-2007, שם הקבוצה חטפה סוויפ כואב מסן אנטוניו, 66 ניצחונות והפסד אכזרי וסנסציוני לאורלנדו בגמר המזרח של 2009 ואולי גרוע מכל, 61 ניצחונות והתבזות ביתית עם הפסד ב-32 הפרש לבוסטון במשחק חמש של חצי גמר המזרח ב-2010. זה היה, עד העונה, משחק הבית האחרון של לברון בקליבלנד ומשחק הבית האחרון של קליבלנד בפלייאוף. הכול בגלל "ההחלטה". לברון סיים אז את החוזה בקליבלנד והפך לשחקן חופשי. אחרי שלל התלבטויות, הוא עשה את טעות חייו וארגן לעצמו תכנית של שעה ורבע ב-ESPN, בשיאה הכריז שהוא "לוקח את כישוריו לסאות' ביץ' ומצטרף למיאמי". הקינג חטף שלל ביקורת על הדרך בה הודיע על הדברים ונקלע לסכסוך עמוק עם אנשי המועדון ואוהדי הקאבס, ששרפו את החולצות שלו וראו את קבוצתם קובעת שיא NBA שלילי עם 26 הפסדים רצופים בעונה שלאחר מכן. אולי עכשיו הכול ייעלם סופית.