הרבה יותר מפרס ניחומים: סיכום גמר הגביע

כשיונתן כהן הבקיע את שער השיוויון למכבי תל אביב, יהונתן כהן, ההוא עם הה"א, הזכיר בשידור שלפני 33 שנה אבא שלו כבש לרשת הפועל תל אביב בגמר הגביע, בדרך לניצחון 1:2. מעבר לעובדה שהגול של מיקי כהן היה טיל לחיבורים והשער הנוכחי יותר הזכיר את תמונת הבלבלה המפורסמת של כיפת ברזל, היה עוד הבדל פיקנטי בין השניים: הגול של מיקי מנע דאבל מהפועל תל אביב. הגול של יונתן מנע אנטי-דאבל ממכבי.

היא הייתה בסרט הזה ב-2016, כשאיבדה את האליפות במחזור האחרון ושלושה ימים לאחר מכן נושלה גם מתואר מחזיקת הגביע. זה כאב אז, וזה נראה בדרך לכאוב גם אמש. עמרי אלטמן, הנמסיס שאולי שינה את המסלול של עונה שלמה עם התיקו במחזור האחרון לפני הפלייאוף, שוב עקץ והימם את הצהובים. עד הדקה ה-60 בערך זה נראה כמו שידור חוזר לגמר ההוא נגד מכבי חיפה. ואז הגיע הגול של כהן ופרם את הפלונטר.

לאורך השנים, במיוחד בכאלה שבסופן לקחה אליפות, מכבי תל אביב ניסתה להכניס את הכישלונות בגביע לפרופורציות, לספר לעצמה שזה לא כל כך נורא, כי בסופו של דבר האליפות היא שקובעת. זה די נכון, אגב, אלא שיש הבדל בין תואר שמשמש פרס משלים לבין כזה שמהווה פיצוי וקינוח מתוק על אכזבה. סגנית האלופה הייתה חייבת את זה לעצמה. הפסד לא בא בחשבון, אבל היא כמעט הכניסה אותו לתפריט. מכבי תל אביב, למרות הניצחון, שיחקה בצורה חסרת אחריות. אפילו בדקה ה-125, אפילו בעשרה שחקנים, הפועל תל אביב כמעט כבשה את השוויון. זה היה שיקוף למכבי תל אביב של העונה, קבוצה עם חוסן מנטאלי נמוך בהרבה משנים קודמות. הפעם המזל היה לצידה, וגם הצדק, יש לומר.

פטריק ואן לוון כמעט שילם מחיר כבד על ההרכב שבחר להעלות אמש. טל בן חיים, שהחל את העונה בצורה קטסטרופלית, השתפר והיה חלק מהקאמבק למאבק האליפות, חזר לנקודת המוצא - כבד, עייף, קבלת החלטות רעה, רגע לאחר שהאופציה עליו מומשה. על הספסל ישבו מתן חוזז, כהן ודן ביטון. בזה אחר זה ההולנדי השליך אותם למגרש. הראשון לא שינה כלום, השני כבש את השער היקר, אבל השלישי, דווקא הוא, היה האיש שהביא את השינוי. עם ביטון נכנסו למכבי תל אביב אנרגיות מחודשות, סופסוף פליימייקר שמרווח את המשחק בקישור ומפעיל את האגפים.

ביטון הוא אניגמה. שחקן עם יכולות טכניות גבוהות שברוב שלבי העונה נדחק לשולי הספסל ולא נספר על ידי ואן לוון. הרבה פעמים בצדק, יש לומר. היכולות ההגנתיות שלו לא התאימו, הוא לא מסתדר עם קבוצות שמצופפות משחק, אבל הכישרון עדיין שם וגם הפוטנציאל להיות חלק ממכבי תל אביב. שני השערים בשבת, גם אם במשחק שבדיעבד היה חסר חשיבות, ושינוי המומנטום אתמול יגרמו, כפי הנראה, לראשי המועדון לעבוד חזק מול לודוגורץ על עונה נוספת שלו בצהוב.

אחת הבעיות הגדולות של ארז פפיר היא הקמצנות בהוצאת כרטיסים. בכל הקשור לצהובים, פפיר ידוע כ-Late bloomer. הוא לא ממהר לשלוף, נותן לעבירות קשות לחלוף מולו. ייתכן שהוא מאמין ששליפה מהירה מדי תצית את המשחק, אבל ההפך הוא הנכון. דרך האיפוק פפיר פשוט מפעיל את הסיר ומחמם אותו לאט, בלי להרגיש שהוא מגיע לסף רתיחה. הוא מאבד שליטה על המשחק - ובסוף זה מתפוצץ. הצהוב הראשון נשלף בדקה ה-65, כשלפחות ארבעה היו צריכים לצאת כבר במחצית הראשונה. אחר כך, כאילו כדי ליצור איזון מלאכותי, היד לא הפסיקה להישלח לכיס.

ואז הגיעה השריקה הכה מופרכת לפנדל ואחריה אי השריקה לעבירה (של אדום, לא פחות) וגול, השתלשלות אירועים שרק עם המון מזל לא גרמה לפיצוץ המשחק.

זו הייתה שנה איומה לאיגוד השופטים. הרבה מאוד מחזורים לוו בשערוריות ובפסיקות שגרמו להרמת גבה, עד כדי כך שהתחילו שם לברור את הדוחות השבועיים (אנחנו עדיין מחכים לסיבה הרשמית לפסילת השער של עידו שחר מהפועל חיפה נגד מכבי תל אביב, סיבה שמעולם לא סופקה לנו). ההופעה של פפיר הייתה פשוט פינאלה מאוד לא מחמיא לעונה רעה.

המסע של הפועל תל אביב העונה עובר דרך שלושה דרבים. בראשון היא לא נראתה כמו קבוצת כדורגל, הובסה 4:0 וחלחלה בה ההבנה שאם לא יגיע חיזוק תגיע הירידה. בשני היא הוציאה תיקו הרואי ממכבי, נישלה אותה מהפסגה ונכנסה עם הרבה ביטחון לפלייאוף התחתון. בשלישי, במשך יותר מ-70 דקות היא נתנה קרב של שווה בין שוות לסגנית האלופה. זו הייתה קבוצה קלינגרית לעילא ולעילא - נלחמת, לא מפחדת, לא מתפשרת.

רבים מאוהדי הפועל תל אביב לא אוהבים את קלינגר. מאמנים עם עבר במכבי (איוניר, למשל) הם חשודים מידיים. עבור אחרים זה היה מקצועי, הם חושבים שאפשר היה לעשות יותר עם הקבוצה הזאת. בעיניי, זה חלום באספמיה. הפועל תל אביב של העונה הגיעה למיקסום היכולות שלה, בטח ובטח עם חומר השחקנים האיום שהרכיב את הסגל בסיבוב הראשון. הקרדיט מגיע לקלינגר, שלא נכנע גם בשעות הכי קשות.

לחוסר ההתפשרות של המאמן יש גם צד שני, ואותו ראינו אחרי פסילת השער של שי אייזן. סביר להניח שאחרי שקם הבוקר ונרגע, הוא הבין שטעה. לא היה מקום לפרשנות בסיפור הזה - הייתה עבירה על פרץ, היא הייתה שווה אדום וכתוצאה מכך לא היה גול. כנראה שקלינגר ידע את זה בזמן אמת, אחרת לא היה מנסה למנוע בברוטליות מפפיר ללכת למצלמה. זו הייתה שרשרת של רגעים מבישים. למרבה האירוניה, ייתכן שדווקא התנועות המגונות לשער 11 חיזק את מעמדו של המאמן בעיני יושבי היציעים האדומים. אחרי הכול, זה הרגע שבו הנאמנות שלו למחנה שלהם הוכחה מעל כל צל של ספק.

קלינגר מחוץ למגרש הוא אדם הגון ופתוח. הוא לעולם לא יתנשא עליך. ההיכרות שלנו לא מעמיקה, אבל היא קיימת ומכבדת. ועדיין, על מה שקרה במשחק הזה אני חושב שהוא צריך להיענש במלוא החומרה. אין לזה הצדקה. אנחנו יכולים להגיד שכדורגל הוא משחק של אמוציות וכו', אבל כל כך הרבה דברים פסולים היו שם, שהתנצלות מידית תהיה רק צעד ראשון במסע שיקום ארוך מנקודת השפל הזאת.

מילה טובה מגיעה לשחקני הפועל תל אביב שהגיעו לטקס המדליות. המפלט הקל היה להיסחף עם הזרם ולהחרים אותו. רק לפני פחות משבוע שחקני מכבי ראשון לציון ירדו מהפרקט לאחר ההפסד בגמר הגביע בכדורסל. ברמה האמוציונלית, הייתה להם, לכאורה, הצדקה לרדת מהמגרש. אני לא יודע למי מגיע הקרדיט לכך שהטקס התנהל בצורה מכובדת, אבל בשורה התחתונה, עם כל הסערה שמסביב, לפחות בסיום הם לא ביזו את המעמד.

ואין שחקן בארץ שמשתמש ברשתות החברתיות טוב יותר ממאור בוזגלו.

בכל ערב אחר ידיעה על ארווין קומאן לבית"ר ירושלים הייתה עולה לכותרת הראשית. משום מה, בבית"ר בחרו להוציא את ההודעה בזמן הדרבי. כך או אחרת, הניסוי הזה מעניין. אלי אוחנה וקומאן חברים ותיקים עוד מהימים במכלן. הרעיון להביא אותו מפתיע ומעיד על חשיבה מחוץ לקופסה. אין טוב מאוחנה כדי להרגיש את הדופק הבית"רי. קובי רפואה וחיים סילבס לא היו מייצרים אמון בקרב האוהדים. קומאן הוא משב רוח אחר. רזומה האימון שלו לא מרשים, אבל בשלב ראשון הוא יחליק לקהל בגרון. זה לכשעצמו הישג מצוין אחרי עונה כל כך גרועה.