בין חיפה למדריד: הדמיון בין מכבי חיפה לאתלטיקו

פידל מאלצ'ה ניגש לכדור. מולו עמד יאן אובלק. ב-21 במרץ עצר השוער הסלובני פנדל של חוסלו מאלאבס בדקה ה-86 ואתלטיקו ניצחה 0:1. שבועיים לאחר מכן מנע אובלק שער גם מלוקאס אוקמפוס מסביליה (שניצחה לבסוף 0:1). כשפידל בעט אתמול את הכדור, ההצלות של אובלק עברו לו בראש. הן היו חייבות לעבור לו בראש. הבעיטה שלו הייתה חזקה, אבל התזמון של אובלק, ששוב זינק לכיוון הנכון, גרם לו לשלוח את הכדור לקורה. שלושה פנדלים בחודש וחצי, שלושתם לא נכנסו. ההחטאות הללו היו שוות לאתלטיקו ארבע נקודות יקרות במאבק האליפות.

שעתיים בלבד אחרי ההחטאה של פידל ניצב נאור סבג מול ג'וש כהן. ארבע פעמים לפניו עמדו העונה בועטי עונשין מול כהן, שלושה מהם החמיצו. גם הפעם הוא הדף. כמו במקרה של אובלק, הבועט הכיר את הרזומה של השוער שעומד מולו. גם הוא, יש לשער, הושפע מהסטטיסטיקה.

כשהיינו ילדים חינכו אותנו שבפנדל "אין שוער טוב, יש בועט גרוע". מאז נעשו אין ספור מחקרים בנושא הזה. כמעט כולם יצאו מנקודת מוצא אחת והגיעו למסקנה אחת: לבועט יש יותר סיכוי לכבוש (נקודת מוצא), אבל החלק של השוער בהחמצות לא מבוטל (מסקנה). ב-2014 פרסם כאן ד"ר אילן תמיר שורה של מחקרים שנגעו לשוערים ולעצירות פנדלים ואיששו את התאוריות לפיהן שוערים הם בהחלט אחד הגורמים להחמצות.

המחקרים לא פיצחו עד הסוף את משחקי המוחות בין השוער לבועט. ב-1930 נכנס החוק לפיו לשוער אסור לזוז על הקו בכלל לפני שהכדור נבעט. 67 שנים עברו לפני שהחוק הזה שונה ושוערים הורשו לזוז מצד לצד. השינוי הזה אפשר להם לעשות כל מיני מניפולציות. אמריקאים הם אנשים שאוהבים סטטסיטיקות והסתברויות, הם מכורים למספרים ולומדים את הטכניקות שמובילות אליהם. ג'וש כהן הוא אמריקאי. הוא טוען ש"היה לו מזל", אבל אין שום סיבה להאמין שהתנועות שלו על הקו, ההימור על הפינה הנכונה וההחמצה שבאה בעקבות המהלכים הללו הם מקריים. הכול פרי תכנון, למידה ושוערות טובה.

במחזור השביעי של העונה נוצחה מכבי חיפה 2:1 על ידי הפועל חיפה. שלושה ימים לאחר מכן, במסגרת המחזור החמישי (זאת לא טעות, בהחלט הייתה עונה מוזרה), הירוקים הפסידו 3:2 להפועל כפר סבא. זאת הייתה הפעם הראשונה והאחרונה העונה שבה מכבי חיפה לא הצליחה להגיב לאיבוד נקודות עם ניצחון במפגש לא ישיר עם מכבי תל אביב. הפעם השנייה והאחרונה עד כה הייתה בסיבוב הראשון של הפלייאוף, עם שתי תוצאות תיקו מול מכבי פתח תקווה והאלופה.

המשחק אתמול באצטדיון שלמה ביטוח הגיע אחרי ה-1:1 הקשה בטרנר, בלי צ'ארון שרי ודולב חזיזה שנגרעו ממנו בגלל כלכלת הצהובים של ברק בכר, שהעדיף להבטיח את נוכחותם במשחק העונה. זו לא הייתה נקודת פתיחה נוחה במיוחד, אבל למכבי חיפה יש הרבה מאוד נשקים. העיקרי והבולט שבהם בחודש האחרון הוא עומר אצילי. הוא היה ברוב הצמתים החשובים. ב-1:1 נגד מכבי תל אביב הוא בישל לבוגדן פלאניץ' את שער היתרון. שבוע לאחר מכן, כשמכבי חיפה בפיגור זמני של ארבע נקודות, הוא הרשית פעמיים לרשת של מ.ס. אשדוד. אתמול בישל ממצבים נייחים (אלא מה) את שני שערי הניצחון.

אצילי, נכון לעכשיו, הוא ההבדל בין אליפות של מכבי חיפה לאליפות של מכבי תל אביב. כשמשאירים בחוץ את הדעה על המעשה הפסול שלו והעובדה שהכול נסלח לו מהר מדי, מגלים שוב שמקצועית אין בארץ הרבה שחקנים כמוהו. מכבי חיפה ספגה בצדק ביקורות מוסריות כשצירפה אותו, אבל זכתה בשחקן שמספק את מה שהיה חסר לה - התעלות ברגעים המכריעים. הקארמה שדובר עליה בזמן שחתם תצטרך לנוח, לפחות בינתיים.

עכשיו הלחץ עובר למכבי תל אביב. האלופה מגיעה לטרנר עם משקולת כבדה על הכתפיים. כל תוצאה מלבד ניצחון תציב אותה במרחק שני משחקים ממכבי חיפה, שכרגע גם נראית טובה ונלהבת ממנה בהרבה. אחרי כל כך הרבה ניסיונות כושלים לנבא את מהלך ההתרחשויות, הגיע הזמן להיזהר ולומר שגם פער של 4 או 5 נקודות ערב המשחק ביניהן לא מבטיח למכבי חיפה אליפות. די בניצחון צהוב בשבוע הבא כדי שההפרש יחזור לנקודה או שתיים ויפתח שוב את המאבק.

מבחינת מכבי חיפה, ניצחון בבלומפילד יהיה מושלם מכל כך הרבה סיבות. אחרי עשור של אימה מול מכבי תל אביב, זה הזמן שלה לסגור סופית והרמטית את החשבון, אלא שזו בדיוק הנקודה: מעבר לפרסטיז'ה, מכבי חיפה ממש לא חייבת לנצח את מכבי תל אביב. עם לוח משחקים קל בהרבה על הנייר (אשדוד בבית, קרית שמונה בחוץ ובאר שבע בבית, לעומת מכבי פתח תקווה ואשדוד בחוץ וקרית שמונה בבית למכבי תל אביב), אפשר לאפסן את הגאווה בארון ולהיות פרקטיים. תיקו ישרת את המוליכה היטב. בכר יודע את זה, הוא היה במצב דומה ב-2016, כשהגיע עם הפועל באר שבע מהמקום הראשון לבלומפילד, הוציא 0:0 והמשיך משם לאליפות.

ב-2007 התארח העיתונאי אורי שרצקי באולפן ליגת האלופות. הוא דיבר על הניסיונות להחזרתה של הפועל ירושלים לידיים טובות ובריאות לאחר שנים של ניהול כושל. היה לו ניצוץ בעיניים, התשוקה בערה, אבל המיזם שלו - רכישת הקבוצה מידי ויקטור יונה ויוסי סאסי - כשל. המהלך הבא היה הקמת קבוצת אוהדים, וגם הוא לא נראה בהתחלה בר ביצוע. עד אז המודל של קבוצת אוהדים בכדורגל לא נוסה בישראל, אף אחד לא באמת הכיר את החיה הזאת.

שרצקי ארגן מאחוריו אוהדים והקים בכל זאת את הפועל קטמון. ההתחלה לא הייתה קלה, היו חיכוכים, בתוך קטמון ומחוצה לה. אחרי יותר מעשור של קונפליקט מול המועדון ההיסטורי שנקרא הפועל ירושלים, סגרה קטמון מעגל, בתהליך דומה לזה של הפועל אוסישקין בכדורסל, ראתה כיצד הקבוצה הישנה מגיעה אל קיצה והפכה בעצמה להפועל ירושלים. 14 שנה לאחר הקמתה היא גם הגיעה לליגת העל.

גילוי נאות: יש הרבה אנשים טובים סביב הפועל ירושלים, אנשי תקשורת שמכירים אותי ואני אותם במשך שנים והם בהחלט מקוטלגים כחברים. ובכל זאת, לא אחסוך מהם את דעתי: מהמועדון הזה, מאז שהוקם, תמיד נשבה התחושה של "אנחנו יותר טובים". מהפעולות ומההצהרות מחוץ למגרש עלה ניחוח כבד של התנשאות וצדקנות. קטמון/ירושלים הייתה לאורך השנים קבוצה מאותרגת גם כששערוריות כמו חשד להטיות משחקים והימורים אפפו אותה, בטח ביחס לקבוצות אחרות בליגות הנמוכות שזכו ליחס פחות מלטף.

אלא שיש להודות שלניחוח ההתנשאות הזה הייתה לא אחת הצדקה, והיא הוכחה אתמול לאו דווקא ישירות בעלייה של הפועל ירושלים עצמה. קטמון פתחה את הדלת לנחיל של קבוצות שעוברות תהליך דומה של אהדה מזוקקת, שלפחות בתחילת הדרך אינה מונעת מאינטרסים זרים. במקביל למשחק העלייה ביום שישי כבשה הפועל אדומים אשדוד שער ניצחון דרמטי מול מכבי קביליו יפו, עוד שתי קבוצות אוהדים. אדומים תפסה את מקומה של קטמון/ירושלים כנציגה בלאומית. החזון של התממש, ולא רק עבור הקבוצה מהבירה.

במקרים רבים האבות המייסדים לא זוכים לראות את פרי עמלם בשל, אבל שרצקי והפועל ירושלים הפכו באורח נדיר לאלה שגם עמדו ראשונים בתור וגם זכו להיכנס לארץ המובטחת.

באופן אירוני, תחושת העליונות הזאת תתבטל דווקא עם השלמת המשימה וההעפלה (שאגב, מרגישה הרבה יותר נכונה כשהיא תחת הכובע של "הפועל ירושלים" ולא "הפועל קטמון"). בליגת העל הפועל ירושלים תהיה שווה בין שוות. היא תימדד על פי תוצאות בלבד ואם לא תשיג אותן, לא תצליח להתבלט מעל מועדונים מתוקשרים ממנה. האם יש לה את הכלים לשרוד ולהיות מתמודדת ראויה בליגה הבכירה? כולם צריכים לקוות שכן, ומי שצריכה לקוות יותר מכולם היא דווקא בית"ר ירושלים.

בניגוד להפועל ירושלים שקיבלה החייאה מחודשת, המותג "בית"ר" דהה לחלוטין. טדי הפך לאצטדיון מאוד קודר, אנטי-מגנט לקהל ולחוויית כדורגל. התהליך הזה החל לפני הקורונה והתעצם במהלכה. דרבי יכול לנער ולטלטל את כל העיר, להחזיר את ההייפ, למלא את האצטדיון, לתת לבית"ר את הניצוץ הישן של ימי אברם לוי. הבידול הפוליטי המסורתי, שטושטש כמעט לחלוטין בחיפה ובתל אביב, עדיין קיים בשתי הקבוצות בירושלים. זה לכשעצמו יספק את הדלק הנדרש. האתגרים המקצועיים - של בית"ר לחזור להיות שחקנית במאבק הצמרת ושל הפועל לשרוד בליגה - יוסיפו הרבה צבע לליגת העל בכלל ולעיר בפרט.

האתגר הגדול של שרצקי והפועל ירושלים הוא להוכיח שהפרויקט הזה יכול ללכת עד הסוף ולהפוך לשחקן קבע בליגה הבכירה. זה לא יהיה פשוט, אבל עם ניהול נכון הפועל ירושלים יכולה להיות הפועל חדרה או הפועל רעננה, שהייתה יציבה ותקעה יתד במשך שבע שנים. בניגוד אליהן, לה יש גם קהל. בכל מקרה, גם אם הפועל ירושלים היא עדיין "קבוצת אוהדים", מעכשיו אסור לה לחשוב כך ויתרה מזאת - אף אחד כבר לא יתייחס אליה כך. מהיום היא "קבוצת כדורגל בליגת העל", על כל המשתמע מכך.

אף אחד לא באמת שם לב להפועל חדרה, פלייאוף תחתון, הרחק ממאבקי הירידה וכו'. לדבר אחד כן כדאי לשים לב - המאזן של מנחם קורצקי. 30 נקודות מ-42 אפשריות מאז שהגיע לקבוצה. זה כמעט בלתי נתפש, במיוחד כשמדובר בקבוצה בסדר הגודל של חדרה. האיש הרוויח ביושר את החוזה לעונה הבאה.