"בסופו של דבר, דנבר לא יכולה היתה לוותר על הפוטנציאל שלו. היו שחשבו שיש לו עוד 3 שנים להתפתח; אני לא חושב כך - את אותו הדבר אמרנו על פאו גאסול רק בעונה שעברה. היסודות שלו כל כך טובים, שהוא יסתדר בעמדת הסמול פורוורד; לאחר שיוסיף משקל ושרירים, הוא יוכל להיות פאוור פורוורד קטלני. בעוד 5 שנים הוא יוכל להיות קווין גארנט של הדראפט הזה"
(צ'אד פורד, פרשן ESPN, על ניקולוז צקיטישווילי, מאי 2002)
הימים, תחילת שנות ה-2000. דאלאס מאבריקס מציגה לעולם שחקן צעיר ותוסס מגרמניה בשם דירק נוביצקי. שנתיים לאחר שנבחר בדראפט ושיחק ברוסיה, אנדריי קירילנקו מגיע ליוטה ונבחר לחמישיית הרוקיז של העונה כאחד משלושה אירופים צעירים, לצד פאו גאסול הספרדי וטוני פארקר הצרפתי. עשור לאחר שהדרים-טים כבשה את אירופה, ה-NBA מתחילה להבין ששחקנים מעבר לאוקיאנוס האטלנטי הם הטרנד הלוהט של הרגע. כולם רוצים איזה נוביצקי או גאסול או קירילנקו לסגל שלהם.
דראפט 2002 כבר מביא לליגה את יאו מינג במקום הראשון, ושוק של מיליארד וחצי איש מקבל אליל חדש. 20 דקות אחריו, דנבר עולה על גל ה"יורו-הייפ" - ההתלהבות המוגזמת משחקנים אירופים - ונכווית בגדול. תוך חודש וחצי בעונת 2002/03, יקלע קווין גארנט יותר נקודות ממה שהשרוך הגיאורגי יצבור בכל הקריירה שלו בדנבר. הוא עוד הועבר בין כמה קבוצות לפני שסיים את קריירת ה-NBA שלו בשנת 2006.
"הבחירה בצקיטישווילי היתה מעין תגובה לנוביצקי שנבחר ב-1998 והפך לכוכב, ולעונת הרוקי הנהדרת של פאו גאסול", נזכר השבוע כריס תומאסון, שסיקר את דנבר במשך רוב אותו עשור עבור ה"רוקי מאונטיין ניוז", בשיחה עם וואלה! ספורט. "הנאגטס לא היו ממש מודאגים מכך שסקיטה בקושי שיחק ב-2001/02 והיה בן 19. המנג'ר קיקי ואנדוויי הודה בדיעבד שהוא לא ראה אותו משחק בכלל. היתה להם קבוצה צעירה, אז פשוט זרקו אותו לפרקט. כשהוא לא הצליח, הביטחון שלו נפגע ומעולם לא השתקם. מן הסתם, הם פישלו בגדול".
מאז 2002 זרמו המון אירופים לליגה. חלקם הצליחו בגדול, זכו באליפויות ובתארים אישיים כמו דירק, פארקר, פאו ואחיו מארק גאסול. הם נבחרים לאולסטאר ולחמישיות העונה, אבל עדיין נראה שלפעמים השחקנים שמגיעים מאירופה סובלים מנחיתות, לפחות בדעת הקהל, לעומת מקביליהם האמריקאים. אלה האחרונים זוכים לליווי צמוד וסרטוני יוטיוב, לפעמים כבר מגיל 14-15; מקבלים במה בתוכניות מובילות כדי להודיע לאיזו אוניברסיטה ילכו; וכשמוותרים עליהם לטובת שחקן אירופי, האוהדים לא תמיד מקבלים את זה יפה.
ואז הגיע לוקה, הסנסציה מסלובניה.
"אני לא סומך על מסגרות בינלאומית. אין לי כלום נגד שחקנים בינלאומיים, אני פשוט לא יודע איזה סוג של תחרות יש שם. בגיל 18 הוא היה MVP? כנראה שהוא שיחק נגד מתחרים ברמה מחורבנת. אף אחד בגיל 18 לא אמור לשלוט מול אנשים בוגרים, לא אכפת לי כמה גרועים הם"
(צ'ארלס בארקלי, פרשן TNT, בפודקאסט של סקוט פולארד, יוני 2018)
סל הניצחון וההצגה המטורפת של לוקה דונצ'יץ' במשחק 4 נגד הקליפרס השבוע שינו עוד יותר את השיח, ובין היתר גרמו למטח עלבונות נוסף ברשתות החברתיות כלפי פיניקס וסקרמנטו - אחת עם איגור קוקושקוב, מאמנו של לוקה בנבחרת סלובניה, והשנייה עם מנג'ר בדמותו של ולאדה דיבאץ שהיה מיודד עם אחיו של לוקה - שהחליטו לוותר על דונצ'יץ' בדראפט 2018. בשעות ובימים שאחרי, גם רץ ברשתות סרטון שבו גלריית פרשנים אמריקאים מכובדים מטילים בספק את יכולתו של דונצ'יץ לככב ב-NBA, וטוענים שלא יצליח להתמודד עם הפיזיות בליגה.
"בעבר היתה טענה ששחקנים שבאים מאירופה אולי כישרוניים אבל לא קשוחים", אומר לנו דייויד בלאט, לשעבר מאמן קליבלנד קבאלירס ויועץ להנהלת ניו יורק ניקס. "השנים האחרונות הוכיחו שגם זה לא כל כך נכון. בהרבה חברות שונות בעולם יש כל מיני סוגי הכללות, שעם הזמן או הניסיון לא ממש מוכיחות את עצמן". "מבחינה פיזית האמריקאים עדיין עדיפים, אבל האירופים הולכים ומתפתחים וזה חלק חשוב בסיפור", מוסיף המאמן הסלובני גשפר פוטוצ'ניק, לשעבר בבני הרצליה, "מעבר לזה, יש לשחקנים אירופים יסודות טובים, הרבה ידע והבנת כדורסל. בסוף היום אתה צריך להיות שחקן שלם".
ימי ה"יורוהייפ" היו הזויים ומשעשעים או טראגיים ספורטיבית, תלוי באיזה צד הייתם. דארקו מיליצ'יץ' נבחר בדראפט 2003 על ידי דטרויט, לפני דוויין ווייד, כריס בוש וכרמלו אנתוני. ב-2005 בחרה אורלנדו בלוטרי בפראן ואסקס הספרדי שבכלל לא רצה להגיע לליגה, והקליפרס הסתערו על ירוסלב קורולב שרשם קצת יותר מנקודה למשחק בקריירה בת שתי עונות. ב-2006 טורונטו בחרה במקום הראשון את אנדראה ברניאני שעשה קריירה לא רעה, אבל לא בהשוואה לציפיות ממנו כבחירה מספר 1; הרכות של האיטלקי רק אישררה את הסטריאוטיפים שהזכיר בלאט.
"האופטימיות לגבי האירופים התחלפה בסקפטיות", משחזר ג'ייסון פיליפי, מומחה סקאוטינג בינלאומי שעבד למעלה מעשור ב-NBA, בין היתר בפורטלנד ודטרויט. "הפשלות הללו יצרו הרבה חוסר אמון. גם כיום, כרבע משחקני הליגה הם בינלאומיים, אבל רק חלקם הקטן הם גם הכוכבים בקבוצות שלהם, אלה שעושים את ההבדל". אותו משבר אמון, על פי בלאט, היה מבחינת קבוצות רבות תירוץ לקבל רגליים קרות ולוותר על אירופים: "הסכנה לפשל עם בחירת דראפט קיימת גם לגבי שחקנים אמריקאים. אין שום דבר מובטח".
אז למה גם כיום, כשרבע מסגלי האולסטאר מורכב משחקנים בינלאומיים, בארקלי ודומיו ממשיכים להפגין סקפטיות כלפי כשרונות מאירופה? "חלקם שחקני עבר, שבתקופתם לא היו הרבה שחקנים אירופים או שהם לא היו טובים כמו היום" מסביר פיליפי, "וחלקם מדברים על שחקנים שהם בכלל לא צפו במשחקים שלהם. ..טוב, אולי אני נותן להם תירוץ".
אל תפספס
"היכולת שלו היתה טובה, אבל היינו צריכים הוכחה / לא ראינו אותו משחק מול מיזורי"
(מתוך "הללוקה", שיר המחווה של The Ringer ללוקה דונצ'יץ')
ההבדל העיקרי בין ימי היורו-הייפ לבין התקופה הנוכחית היא בנגישות ובזמינות, לא רק של המידע אלא גם בגישה לשחקנים עצמם. "כיום, אם ג'נרל מנג'ר בוחר שחקן אירופי בסיבוב הראשון, זה בדרך כלל אחרי שהוא הכיר אותו אישית וסומך עליו", אומר פיליפי. "בכלל, ה-NBA כשמסתכלים על מקבלי ההחלטות היא ליגה עם ראש מאוד פתוח. למאמנים ומנג'רים בדרך כלל אין בעיה לבחור שחקן אירופי. מאוד נוח להם איתם. הפחד מגיע מדעת הקהל. הרבה יותר קל לקבוצות אירופיות להמר על שחקן כזה במקום ה-25 או ה-32 מאשר במקום השמיני, למשל. אם תיקח שחקן אירופי במקום גבוה ותוך 3 שנים הוא מחוץ לליגה - יכול להיות שיפטרו אותך.
"קח למשל את ולאדי דיבאץ. זוכרים לו את הטעות בעניין לוקה - אני לא יודע מה קרה שם, אולי הבעלים התערב - אבל משמעותי לא פחות היה הסיפור עם יורגוס פפאיאניס". הסנטר היווני נבחר במקום ה-13 בדראפט 2016, הועבר לקבוצה של דיבאץ, קלע 160 נקודות בסך הכל בקריירת NBA קצרה ועגומה, ובשתי העונות האחרונות כבר משחק תפקיד שולי יחסית בפנאתינייקוס. פיליפי: "חשבתי שפפאיאניס יהיה טוב יותר. לא אולסטאר מן הסתם, אבל לא האמנתי שהוא יהיה מחוץ לליגה אחרי שנתיים".
ויש עוד הבדל, שראינו גם בדמיון בין סגנון המשחק של אבדיה לזה של שחקנים רבים מהליגה באמריקה: המשחק ב-NBA השתנה וקרוב יותר ליורוליג, כאשר תחלופת השחקנים עם אירופה הולכת ונעשית גבוהה יותר והמעבר מאירופה לאמריקה הופך לטבעי וחלק יותר. בליגת המכללות, בינתיים, גם הכוכבים הגדולים נשארים לרוב רק עונה אחת, וסגנון המשחק דווקא הולך ומתרחק מזה של הליגה המקצוענית.
"ב-NBA המשחק עבר יותר לשחקני החוץ, והדגש הוא על יסודות, יצירתיות ומסירה, יותר מאשר על אתלטיות ופיזיות", מסביר פיליפי, ובלאט מוסיף: "הנגישות המיידית היא לשחקנים מהחצר האחורית שלך, מכאן ההעדפה למכללות - אבל מה ששחקן עובר ביורוליג זו הכנה טובה יותר מאשר במכללות. שם אתה משחק נגד מבוגרים". פוטוצ'ניק נותן את אותה נקודת מבט מהצד השני: "המשחק ביורוליג הולך ונעשה דומה יותר ל-NBA; הכדורסל האירופי עושה צעדים גדולים בכיוון בתקופה האחרונה, רק ששם אין חישובים והתחשבנויות - כולם משחקים כל הזמן, ברמה נהדרת, עם יותר אנרגיה מאשר במשחקי NBA".
אל תפספס
"ניסינו להגיד לכם…"
(חשבון הטוויטר של היורוליג, הלילה שבין שני לשלישי)
הימים, תחילת שנות ה-2020. דאלאס מאבריקס מציגה לעולם שחקן צעיר ותוסס מסלובניה בשם לוקה דונצ'יץ'. רודי גובר מיוטה נבחר פעמיים ברציפות כשחקן ההגנה של העונה ובסך הכל שלושה מששת השחקנים האחרונים שלקחו את התואר הם אירופים, לצד מארק גאסול הספרדי ויאניס אנטטוקומפו היווני, הזוכה הטרי ביותר. שלושה עשורים לאחר שהדרים-טים כבשה את אירופה, שחקנים מעבר לאוקיאנוס הם לא הטרנד הלוהט של הרגע - הם כבר מזמן בשר מבשרה של ה-NBA, הולכים וכובשים עוד חלקות, עוד פרסים, עוד טריטוריות שבעבר היו שמורות רק לאמריקאים. יאניס, למשל, צפוי להפוך לשחקן השלישי בלבד בהיסטוריה שייבחר גם לשחקן ההגנה וגם ל-MVP באותה עונה, לצד מייקל ג'ורדן והאקים אולאג'ואן.
המופע של לוקה, העונה ובעיקר במשחק 4 נגד הקליפרס, נשמע היטב במשרדיהן של הקבוצות שכבר שמו עין על אבדיה, קיליאן הייס או תיאו מאלדון הצרפתים. רק שלוקה לא יכול ליצור "יורו-הייפ" חדש, ולא רק בגלל תחושת השייכות והביטחון של השחקנים שכבר נמצאים בליגה, אלא גם בעיקר שכיום הקבוצות מכירות הרבה יותר טוב, בדרך כלל, את השחקנים שהן עומדות לבחור - לטוב ולרע. זה כבר לא "הייפ", כשמדובר בבחירה רציונלית לגמרי. "ב-NBA מזמן הבינו שהשחקן האירופי מאוד רצוי אצלם", אומר בלאט. המקרה של ואנדוויי וצקיטישוילי - מנג'ר שבוחר בשחקן שלא צפה בו כלל - לא יחזור. בטח לא בקבוצה שבוחרת באחד המקומות הראשונים בדראפט.
עם זאת, הסיטואציה הייחודית, בה שחקן אירופי הופך למועמד ל-MVP בשנתו השנייה, כן יכולה להזיז את המחט עוד קצת לטובת הכשרונות שמעבר לאוקיינוס. "זה עשוי להעלות את תחושת הנוחות עבור קבוצה, מכיוון שגם דעת הקהל תשתנה", אומר פיליפי. פוטוצ'ניק מוסיף: "כל שחקן אירופי שמצליח, עושה עוד צעד קטן עבור הדורות שאחריו". ואכן, מספיק להריץ בגוגל את שמו של דני אבדיה בצירוף שמן של הקבוצות שבוחרות במקומות הגבוהים בדראפט, כדי לקרוא בלוגרים שמנתחים את המשחק שלו לעומק וכותבים על ההתאמה האפשרית לקבוצה שלהם.
פיליפי, שעל טביעת העין שלו סמכו לא מעט מקבלי החלטות ב-NBA במשך יותר מעשור, כן מוצא זווית מסוימת להשוואה. "דני יהיה טוב בכל מקום שאליו יילך. הוא יהיה טוב ברמה של שחקן חמישייה לאורך הקריירה. הוא לא משחק באותה עמדה כמו לוקה ולא יהיה עם הכדור בידיים כמו לוקה, אבל יש קווי דמיון בין שניהם בחוש למשחק, בדברים שמעבר לסטטיסטיקה".
הקבוצה שתבחר את אבדיה, מי שזו לא תהיה, כנראה כבר שלחה סקאוטים לצפות בו, דיברה עם אנשי מקצוע סביבו, ותדע בדיוק את מי היא מקבלת - ממוטת ידיים, דרך אחוז שומן מעודכן, ועד כל פרט אופי שיעניין אותם. עדיין, מבחינת דעת הקהל האפקט דווקא יכול להיות הפוך - והציפיות מאבדיה או משחקנים אירופים אחרים ללכת בעקבותיו של דונצ'יץ' עלולות להיות מוגזמות. "זה בהחלט יכול לקרות", מסכם פוטוצ'ניק, "אבל זו תהיה השוואה לא הוגנת. צריך לתת לדני זמן לפתח את הכישרון שלו. לוקה דונצ'יץ' זה שחקן של פעם ב-100 שנה".