מכבי תל אביב השנייה: האליפות הנוכחית של הצהובים גדולה יותר מקודמתה

1. לפעמים זה מרגיש שסיפור העונה בליגת העל נכתב על ידי תסריטאי. נקרא לו ולדימיר. אחלה ולדימיר. הוא לא מדבר הרבה, אלא נותן לגאונות שלו להתפרץ בכתיבה. ואו-הו, הוא חתיכת ממזר מבריק. מתוחכם, סוגר מעגלים, מפתיע אותך עם טוויסט, שולף גיבורים לא צפויים וכל הזמן נותן לך לחשוב. משאיר אותך דרוך. בלי אוויר. בטקסטים שלו, גם הצפוי הוא לא כמו שהוא נראה. כשאתה רואה את הסדרה שלו, כדאי שתהיה מרוכז, אחי. אולי אפילו תן צפייה שנייה לפרק. יש מצב שתשים לב לפרטים שפספסת.

נגיד הפרק של אתמול, ראית? מכבי תל אביב אלופה. צפוי וראוי. אבל מה תגיד על התפירה. אליפות בדרבי. אחד בלקמן מושמץ בשער ראשון העונה. נחמד, אבל קל מדי. ואז עוד אחד טיבי. טיבי! הרג את הדמות שלו בעונה הקודמת, החזיר אותה, והעצים אותה עם גול אליפות. לא יכולת שלא להזיל איזה דמעה יחד איתו. אחרי כל מה שהוא עבר. בטח מלמלת משהו כמו: "מגיע לו. מגיע לו". פייר, מרגש. הפי אנד לדמות חבולה.

ואז, כשחשבת שהפרק נגמר, ואתה מנסה להבין עם עצמך מה אתה מרגיש, באה הסצנה הסופית. שכטר קובר את הפועל וקופץ על המאמן. תמונת ניצחון שלא תצא לך מהראש ותלך איתה לישון בלילה. שלישייה במשחק בינוני. דרבי רביעי על האפס. אליפות. פיצוץ של רגשות - ממובן מאליו, לחיוך, לבכי, להתרגשות, להר געש. והכל בפרק אחד. פינאלה מושלם. עשית את זה בגדול, ולדימיר. שוב. איך אתה אוהב פרקים שמתחילים רגוע ומשאירים אותנו בלי מילים.

ולאדן איביץ' מאמן העונה. תסריטאי העונה. אם יחליט לעזוב, אולי הוא צריך לשקול משרה ב-LA.

2. בקרדיטים של סוף הפרק הזכירו למי שכבר הספיק לשכוח שבין העושים במלאכה בעונה הזאת, היו גם אלירן עטר, ארון שוינפלד ושני המושעים שאסור לנקוב בשמם. כל הארבעה תרמו - מי יותר ומי פחות - לאליפות, אבל האזכור הזניח שלהם בשולי החגיגות רק מעצים את הגיבורים האמיתיים של העונה. האליפות השנייה של איביץ' היא האליפות של מכבי תל אביב השנייה.

האליפות של דניאל טננבאום, שוער שני אלמוני שרשם שיא עולמי בלתי נתפס. האליפות של ז'איר אמאדור, ששנה שלמה ניסה לברוח מפה. האליפות של טיבי, של אנדרה ז'רלאדש, ששנה אחרי שנה ספורטינג ליסבון מתזזת בהשאלות. האליפות של אייל גולסה, שחזר מהכפור ובעיקר האליפות של יונתן כהן ודן גלזר - שני שחקני בית, שיצאו להשאלות וצמחו מתוכן, חזרו בחסות הפייר פליי והפכו, בהתאמה, למוציא לפועל ולשחקן העונה.

זו הייתה אליפות באיירן מינכנית כזאת. ידועה מראש - עם קבוצה שגם כשהיא מקרטעת היא מעל הליגה מבחינת העוצמות שלה. שכטר - בספק מחמאה, ספק עקיצה - טען ש"מכבי חיפה עשתה עונה ענקית". זה תמצית הסיפור. מכבי חיפה צברה עד עכשיו 69 נקודות, בדרך להיות הסגנית השנייה הטובה ביותר פוסט עידן הקיזוז אחרי מכבי תל אביב ב-2016. זה לא הספיק לה לדגדג את התואר. הפער - בעיקר המנטלי - בין השתיים בלתי נתפס. בערך כמו הפער בין באיירן לדורטמונד.

בשורה התחתונה, כל אחד צריך לשאול את עצמו מה הוא יזכור מהעונה הזאת, אם נגיד ייקלע לחידון טריוויה בבר בעוד 20 שנה. חוץ מהקורונה הארורה, התשובה ברורה - השיאים. 27 משחקים עם שער נקי. 0.24 שערי חובה למשחק. סיבוב ללא ספיגה. 0:11 בדרבי (נתון שצריך להדפיס על חולצה ולמכור). שיא ליגה ברצף משחקי חוץ ללא הפסד. בדרך לשיא ליגה באחוזי הצלחה, ואולי במספר נקודות. על איכות והנאה אפשר להתווכח, אבל אלו פרמטרים שלא ישרדו את מבחן הזמן והזיכרון. השיאים יישארו עד שיקום מי שישבור אותם.

האליפות של מכבי תל אביב השנייה גדולה יותר משל הראשונה. רמת היריבות לא רלוונטית, המבחן הוא רמת הדומיננטיות. מכבי תל אביב השנייה היא קבוצה בלתי ניתנת להכנעה ותווית "אינבינסיבל" תעשה איתה צדק. תכניס אותה בגאון לרשימת הקבוצות הגדולות בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי. נתניה ועוד 15. מכבי חיפה 94. גם-הקורונה-לא-עצרה-אותם-2020. הנה עוד רעיון לחולצה.

3. בראשית, ברא ג'ורדי קרויף, את מכבי תל אביב. ומכבי, הייתה תוהו ובוהו, וחושך, על פני תהום; ורוח מספר 8 האגדי, מרחפת על פני המים. ויאמר קרויף, יהי אור: ויהי אור... ויהי ערב, ויהי בוקר יום אחד. ביום השני הוא ברא את ערן זהבי. ביום השלישי ברא את הטרבל. ביום הרביעי בנה את הפועל באר שבע, על היום החמישי אין מה לדבר ואז ביום השישי, וירא קרויף את כל אשר עשה, והנה טוב מאוד; ויהי ערב ויהי בוקר, יום השישי.

הטענה שההצלחה של איביץ' השכיחה את עידן קרויף לא מתקבלת. קרויף היה ויהיה הארכיטקט שבנה את המועדון. איביץ' הגיע בתקופה קשה וידע להשתמש במשאבים הקיימים כדי להרוויח ביושר את תואר המאמן הכי משפיע ובוודאי הכי מצליח של הצהובים בעידן הנוכחי. איביץ' יכול בצדק להרגיש על גג העולם. ועדיין, משהו חסר לו. דחיפה קטנה. הכרה בינלאומית.

ההישג של איביץ' אולי יוצא מגדר הרגיל במונחים מקומיים, אבל לא עושה רושם בזירה הבינלאומית. מה לעשות, אנחנו אוהבים את הליגה שלנו, אבל בואו, מחוץ לבועה היא קצת פחות מעניינת. גם איביץ' יודע שכדי לעשות קפיצה מישראל לליגות הגבוהות הוא צריך הישג מיוחד במפעל אירופי או קשר ישיר למישהו מספיק חזק. אחרת, האופציה הבאה היא לחפש לשחזר את ההצלחה בליגת ביניים גדולה מישראל. במילים אחרות, כרגע הוא לא מספיק מוכר.

איביץ' התחמק בראיון הטלוויזיוני מתשובה לגבי עתידו. לרגע, אתה מקבל תחושה שהוא נפרד ואז שוב נזרק לאוויר מסר לא חד משמעי. אפשר להבין את המצב שלו. הוא בגיל מעולה להתקדם, אבל ברזומה חסרות תכונות שמושכות מועדונים בליגות הבכירות. למשל, להוציא חצי עונה לא מוצלחת בגרמניה, הוא לא שיחק ברמות הגבוהות באמת. בנוסף, הוא "רק" סרבי. זה שם אותו במקום נמוך יותר או פחות נחשב ברשימה מעמיתיו הספרדים, הפורטוגלים והגרמנים למשל.

קחו לדוגמא סרבי אחר - סלבישה יוקאנוביץ'. כשחקן, הוא היה שם גדול וזה הקל עליו לקבל הזדמנות באנגליה דווקא אחרי רצף פחות מוצלח כמאמן. למכבי תל אביב הוא בא למשימה נקודתית - להגיע לליגת האלופות ולהמשיך הלאה. שימו את יוקאנוביץ' מול איביץ' מול אוהד מכבי תל אביב ותקבלו בחירה קלה. במי מהם יבחר האוהד הממוצע באנגליה או בספרד? הוא כנראה ישאל מי זה איביץ'.

למעשה, כל המאמנים שהתקדמו ממכבי תל אביב בעידן קרויף עשו זאת כי הצליחו במשימה נקודתית ו/או קשרו את גורלם בגורל בן משפחת האצולה של הכדורגל העולמי. רוצה לומר שבלי ג'ורדי ובלי השתתפות בשלב בתים, מכבי תל אביב איבדה לא מעט מהעניין סביבה בחוגים הנחשבים. עכשיו היא כמו דוגמנית אלמונית אחרי פרידה מכדורגלן.

גם מבחינת מכבי תל אביב, השתתפות בשלב בתים היא חובה. זה חשוב כלכלית, תדמיתית ומקצועית. למרות שני הקיצים הקודמים, אין ספק שאיביץ' הוא האיש להמשיך את המסע. מבחינת איביץ' עצמו, זו דילמת ראש לשועלים, זנב לאריות קלאסית. טיימינג זה הכל בכדורגל, במיוחד כשצריך לדעת מתי לעזוב ולחפש אתגר חדש. אם איביץ' רוצה להיות יותר מוכר מחוץ למשולש סרביה-יוון-ישראל, זה כנראה הזמן הנכון מבחינתו לחפש ליגת מקפצה אמיתית.