בווידאו: הפגנות בארצות הברית בעקבות רצח ג'ורג' פלויד
המהפכה החלה בגרמניה, ויש בזה סמליות מסוימת, גם אם הסיבה לכך נעוצה בעובדה הפשוטה כי זו הליגה הבכירה היחידה שכבר שבה לפעילות בימי קורונה. עוד מעט יחזרו גם הליגות האחרות, ויש יסוד סביר להניח שהתופעה תלך ותתרחב. הראשונים אמרו את דברם בקול ברור, וסללו את הדרך. אחרים יבואו בעקבותיהם. זה בלתי נמנע. החוקים ישתנו.
את החוקים שינו הצעירים. ארבעה שחקנים הפגינו מה שמוגדר כ"הזדהות עם ג'ורג' פלויד", אך בפועל מבטא אמירה רחבה בהרבה. ווסטון מקני, האמריקני של שאלקה, היה הראשון - כי משחק קבוצתו שובץ בשבת - וענד את הסרט עם הכרזה. אחריו הגיע אתמול מרכוס טוראם, החלוץ הצרפתי של מנשנגלדבאך, אשר כרע ברך בסגנון קולין קאפרניק. מיד לאחר מכן עלה לבמה ג'יידון סאנצ'ו האנגלי, כוכב העל העולה של דורטמונד, שהוריד בהפגנתיות את החולצה אחרי שכבש את השער הראשון מתוך שלישיה פרטית וחשף את הכיתוב. עמיתו לבורוסיה, אשרף חכימי - מגן ספרדי ממוצא מרוקאי, המושאל מריאל מדריד - הראה לאחר מכן כיתוב זהה על חולצתו. למעשה, גם כתב היד היה זהה, כלומר סאנצ'ו עזר לו ככל הנראה במלאכה לפני המשחק בפדרבורן. ובינתיים, צייץ שלשום גם קיליאן אמבפה שורה אחת: JusticeForGeorge#.
טוראם בן 22, מקני, חכימי ואמבפה בני 21, סאנצ'ו חגג לא מכבר יום הולדת 20. הם הדור החדש, וזה בהחלט סימם לבאות. הדור הזה לא רוצה להכיר בכללים הנוקשים שהתקבלו משום מה בהבנה ו/או בהכנעה על ידי הכדורגלנים מהדורות הקודמים. הם רוצים לנצל את הכוח שלהם, כפי שספורטאים בארצות הברית מוכנים להשתמש בכוח שלהם. הם מבינים שדעתם יכולה להשפיע מהותית על העולם בסוגיות עקרוניות ומוסריות. הם לא מוכנים שיסגרו להם את הפה כי "אסור לערבב פוליטיקה וכדורגל".
כי הרי מדובר בצביעות, או יותר נכון בשקר גס. הכדורגל והפוליטיקה מתערבבים כל הזמן, אך זה קורה בכיוון אחד. לפוליטיקאים - החל מראשי מדינות דמוקרטיות לכאורה וכלה בדיקטטורים רצחניים - תמיד מותר היה להשתמש בכדורגל על מנת לקדם את עצמם ואת האג'נדה שלהם. הם מגיעים למשחקים מרכזיים, מצטלמים עם כוכבים שלא בהכרח רוצים בחברתם, קונים מועדונים (ממילאן של סילביו ברלוסקוני באיטליה ועד זניט של ולדימיר פוטין ברוסיה באמצעות הקונצרן הממשלתי גזפרום), נותנים חסות לתחרויות הגדולות (שוב כדאי להזכיר את גזפרום), ואפילו קונים קבוצות במדינות זרות (כמו ממשלת קטאר שהפכה את פריז סן ז'רמן לנכס הפרטי שלה). כל זה תקין כביכול, אבל לכדורגלנים אסור להגיב. בחוזים שלהם כתוב שהם צריכים רק להתרוצץ על הדשא ולהצטלם בפרסומות מסחריות.
הכדורגל והפוליטיקה מתערבבים כל הזמן, גם כי פיפ"א וההתאחדויות האיזוריות כולל אופ"א הם גופים פוליטיים מושחתים. משטרים ופוליטיקאים יכולים לקנות הכל בכסף - כולל אירוח מונדיאל, אליפות אירופה, או גמר הליגה האירופית שנערך בעונה שעברה בבאקו. הכדורגל והפוליטיקה מתערבבים כל הזמן, גם כי הגופים האלה נדרשים לקבל החלטות פוליטיות נטו, כמו הפרדת הקבוצות הרוסיות והאוקראיניות בהגרלות בשנים אלה, או בהדחת נבחרת יוגוסלביה מיורו 92' אליו העפילה באופן ספורטיבי כעונש לפוליטיקאים היוגוסלביים בזמן מלחמה.
את הסקירה הזו צריך לקצר, כי אפשר לכתוב ספרים עבי כרס על התופעה. ואם פוליטיקאים משתמשים במשחק ובכדורגלנים, לעתים למטרות אפלות ושפלות, למה אסור לכדורגלנים להשתמש בבמה שלהם כדי לבטא את רגשותיהם ושאיפותיהם כבני אדם, ולא רק כספורטאים? אפשר לטעון כי האיסור הזה נחוץ כי יש אלפים רבים של כדורגלנים, ואם כל אחד מהם יחליט להביע עמדה פוליטית - לא בהכרח פופולרית - העסק ידרדר במהרה לכאוס. באופן עקרוני, הסכנה הזו אכן קיימת. היא אפילו מוחשית, ולכן נדרשים איזונים ובלמים כלשהם. דרושות תקנות. לא קל להגות אותן, ולא קל ליישם אותן. כל יותר פשוט לסתום לכולם את הפה. ואולם, סתימת פיות מוחלטת פירושה עיוות מחפיר לכיוון השני, בין היתר כי דווקא הכדורגלנים והספורטאים יכולים לעתים תכופות לבטא את רצון העם טובה יותר מפוליטיקאים.
ייתכן כי משבר קורונה סייע לכדורגלנים להפנים עוד יותר את כוחם הציבורי. ראשית, רובם נדרשו לקיצוצי שכר מתוך מה שהוגדר כ"סולידריות חברתית". שנית, מחזירים את הליגות לפעילות בזמן מגיפה לא רק כדי להציל את המועדונים כלכלית, אלא כי הכדורגל הוא מצרך חיוני עבור האנשים. יש שחוששים לבריאותם, אבל הם נדרשים לשוב לעבודה, בדומה לרוב האנשים במדינתם. במקביל, הם רואים את ההתנהלות המופקרת של הפוליטיקאים שאמורים לנהל את המשבר, וזה לא תורם לשקט הנפשי שלהם. רבים מרגישים צורך להתבטא, וכדורגלנים מסוימים באנגליה, למשל, הביעו ביקורת נוקבת על התוכנית להחזיר הכדורגל לשגרה. אפשר להתווכח איתם. ייתכן שהם טועים, ואין כאן אמת מוחלטת. ואולם, דבר אחד בטוח - זו הפעם הראשונה בה כדורלגנים יוצאים בגלוי נגד החלטות הממשלה וההתאחדות בנושא שאינו זר לפוליטיקה, בלשון המעטה. כדורגלנים סבורים שדעתם חשובה. מתי מותר לשחק? איפה מותר לשחק? בשביל מה צריך לשחק?
ואם הם יכולים להביע עמדה על סוגיות שקשורות אליהם אישית, למה לא לעשות זאת גם בסוגיות גלובליות יותר? הרי בשורה התחתונה, גם הן משפיעות אישית על כולם, כולל הכדורגלנים. רצח ג'ורג' פלויד והשלכותיו חשובים יותר מהקורונה, ונוגעים בעצבים חשופים הרבה יותר. הרצח ממסגר את הגזענות כבעיה ממסדית. בדרך כלל, מחאות נגד גזענות במגרשי כדורגל קשורים להתנהגות של אוהדים ספציפיים, ולרשויות קל להגדיר אותם כ"קומץ". בפועל, כמובן, הסוגיה דורשת טיפול מעמיק הרבה יותר ברמה הפוליטית הגלובלית - וכאן הכדורגלנים מרגישים שהם יכולים להיכנס לתמונה, לעזור לדמויות כמו לברון ג'יימס וקאפרניק.
הקהל איתם, והמועדונים יודעים היטב באיזה צד כדאי להם להיות. למעשה, הם שמחים להיות בצד הזה. בורוסיה דורטמונד צייצה בגאווה את התמונה של סאנצ'ו, עם הכיתוב BlackLivesMatter#. בורוסיה מנשנגלדבאך צייצה אף היא בגאווה את תמונתו של טוראם כורע ברך. המאמן מרקו רוזה הביע בו תמיכה בלתי מסוייגת. יש כאן איתות ברור לשבירת הכללים הישנים שעבר זמנם. כדורגל כן צריך להשפיע על פוליטיקה כי לפעמים אין ברירה אחרת.
וזה לא צפוי להסתיים כאן, כי הנושאים המוסריים ממש לא מסתיימים בגזענות. כדורגלנים צעירים בעלי מודעות חברתית עשויים לשאול את עצמם כיצד הם יכולים לשפר את העולם. אמבפה עשוי לשאול את עצמו אם הגיוני לצייץ נגד גזענות ולקבל במקביל שכר של מיליונים ממשלת קטאר. כוכבים במעמדו יכולים להבין כי במאמצים משותפים הם יכולים להשפיע על ההכרעות שמתקבלות בפיפ"א ואופ"א. לצורך העניין, אם כוכבים מובילים רבים יצהירו כי יחרימו את המונדיאל בקטאר, התמיכה הציבורית בהם תהיה עצומה. גם בנושאים אלה הם עשויים למצוא את המועדונים מתייצבים לצידם. ללא השחקנים וללא המועדונים, אין לפיפ"א ולאופ"א זכות קיום. אם הכדורגלנים יגידו את דברים, המושחתים ייאלצו להתיישר ולהתפשר.
תארו לעצמכם מה היה קורה לו היו שחקני ארסנל מסרבים לנסוע לבאקו במאי האחרון כאשר התברר כי חברם הנריך מחיטריאן לא יכול להצטרף אליהם מחשש לחייו. עולם הכדורגל כולו היה מזדהה איתם, ובראשם אוהדי התותחנים, וגם אוהדי צ'לסי. מעבר לשחיתות של אופ"א ותשלומים מתחת לשולחן, לא היתה שום סיבה לקיים את הגמר בבירת מדינה בעייתית כמו אזרבייג'אן, שלא לדבר על האיצטדיון הביזארי בו נמצאים היציעים במרחק קילומטרים מהדשא. כדורגלנים יכולים לקבל החלטה להחרים אירועים מסוג זה. כוכבי המועדונים הגדולים באיטליה ובספרד יכולים לקבל החלטה להחרים תחרויות סופר-קאפ במפרץ הפרסי. ואם, נכון לעכשיו, החוזים מונעים מהם לעשות זאת מבחינה משפטית, ייתכן כי כוכבים צעירים כמו סאנצ'ו ידרשו להכניס סעיפים מתאימים בחוזיהם החדשים כתנאי לחתימתם. זו עשויה להיות התפתחות מרתקת במגוון סוגיות, ואם נדמה לכם שהדבר בלתי אפשרי - כדאי להיזכר כי גם חוקי בוסמן נראו בלתי אפשריים בתחילת שנות ה-90'.
סאנצ'ו, אמבפה, טוראם וחכימי הם העתיד. ביחד, ככוח מאוחד, הם מסוגלים לשכתב את ההיסטוריה ולחולל מהפכה. ייתכן שאנחנו חוזים כעת בתחילת תהליך עוצמתי שישנה את חוקי המשחק. זה לא תמיד יהיה לטובה, ולהתערבות כדורגלנים בסוגיות פוליטיות עלולות להיות השפעות שליליות רבות ומגוונות. גם לחוקי בוסמן יש השפעות שליליות רבות ומגוונות, אבל הם כאן. את הכוכבים הצעירים אי אפשר יהיה להשתיק. כי הכדורגל שייך להם ולאוהדים, הרבה לפני הפוליטיקאים.
עקבו אחרי יוכין בפייסבוק