רעש לבן: כך הריבים של קילאן אמבפה סוללים את דרכו לריאל מדריד

בווידאו: יורגן קלופ מסביר מדוע לא יגיע למשחק מול שרוסברי הערב

המחזה בשבת בערב היה אבסורדי עד כדי טירוף. פריס סן ז'רמן הובילה 0:5 על מונפלייה האומללה שנותרה בנחיתות מספרית עוד בתחילת ההתמודדות, קיליאן אמבפה כבר הבקיע את השער שלו, הדקות האחרונות איבדו כל ערך ספורטיבי, ולוח המשחקים בהמשך החודש תובעני למדי. אין דבר הגיוני יותר מאשר להחליף את הכוכב, להעניק לו מנוחה לקראת הבאות ולמנוע פציעה מיותרת. ובכל זאת, אמבפה כעס. הוא זעם - ובחר לתת לכל העולם לדבר עליו.

בירידה מהמגרש בדקה ה-68, סירב החלוץ ללחוץ את ידו של תומאס טוכל. הוא ניסה להתעלם ממנו, והמאמן נאלץ לתפוס את חניכו פיזית לשיחה אשר נראתה למתבונן מבחוץ הזויה. למה בכלל צריך להעניק הסברים למצב כה טריוויאלי? אמבפה לא היה מעוניין להקשיב, התעקש להשתחרר מידיו של טוכל, ולבסוף זרק לעברו כמה מילים, ברח להתיישב על הספסל ולא קיבל בהפגנתיות את המעיל שהוגש לו. כל שפת הגוף שלו שידרה תסכול, והוא קיבל את מבוקשו. הוא הפך לנושא חם מאוד בתקשורת הפריסאית בימים האחרונים.

ממבט ראשון, התנהגות זו אינה הגיונית. היא לא מתיישבת עם המותג שמנסה לכאורה לבנות לעצמו אמבפה. מאז פרץ בסערה כנער פלא בעונת האליפות המדהימה של מונאקו, הוא נתפס כדמות חיובית - המודל האולטימטיבי לחיקוי, המצליחן המושלם. החלוץ שידר ביטחון עצמי אינסופי, וקיבל את כל ההישגים בטבעיות, כאילו אין בהם שום דבר יוצא דופן. המקום הראשון לפני סן ז'רמן, הכיבושים בכל שלב בדרך לחצי גמר ליגת האלופות, המעבר המתוקשר לעיר האורות, המקום הבטוח בהרכב הנבחרת בגיל 18, הזכייה במונדיאל בגיל 19 כולל מופע בלתי נשכח מול ארגנטינה בשמינית הגמר וכיבוש בגמר עצמו... כל זה הופיע איכשהו ביומנו של הסקורר כבר מזמן. "הקריירה שלי מתוכננת", הוא הצהיר.

ובעודו כובש את העולם במהירות מסחררת, דאג אמבפה לטפח את התדמית עם שורה ארוכה של מעשים טובים. הוא התנהגל כאדם בוגר הרבה יותר מגילו, ולשיאו מבחינת המותג הגיע כאשר תרם לצדקה את כל הכסף שקיבל מההתאחדות על ההשתפות בגביע העולם, עד הסנט האחרון. "אני לא רוצה שישלמו לי על כך שאני מייצג את המדינה", הוא טען, והשבחים זרמו מכל עבר. גם בהמשך תרם החלוץ סכומים נכבדים למטרות נעלות, כולל למשל 60 אלף ליורו למימון החיפושים אחרי מטוסו של אמיליאנו סאלה לפני שנה. המסר כאן ברור - לאמבפה יש מודעות חברתית עמוקה, והוא שונה בכך מרוב הכדורגלנים.

המופע הילדותי המגוחך בשבת לחלוטין לא הולם את המסר הזה. הוא מנוגד לכאורה באופן ישיר לערכי המותג שבנה לעצמו אמבפה. ואולם, זה לא היה המקרה הראשון. אמבפה מתרעם העונה כמעט על כל חילוף, ובדצמבר לא אהב אפילו כאשר טוכל הוציא אותו מהמגרש בזמן פציעות, נגד אותה מונפלייה. שבוע קודם לכן, החילוף בדקה ה-78 מול נאנט לא עבר בשקט, ובאוקטובר כעס אמבפה על כך שנותר מחוץ להרבה במפגש מול ברוז' בליגת האלופות - אז הוא נכנס אחרי ההפסקה והבקיע שלושער.

מילים רבות נכתבו על המתח הרב בין אמבפה לטוכל הרבה לפני התקרית בשבת. דומיניק סבראק, פרשן לה פריסיאן, ניתח את מערכת היחסים המורכבת בין השניים וקבע כי החלוץ לא מקבל יחס טוב מצד המאמן בהשוואה לאחרים: "טוכל תמיד מצא מילים חמות עבור ניימאר, סיפר על אהבתו לאנחל די מריה, וגם שיבח את אדינסון קבאני, טיאגו סילבה, ג'יג'י בופון ודני אלבס, אבל אמבפה לא מרגיש מוערך מספיק". לפי סבראק, הכל החל עוד באוקטובר 2018, כאשר אמבפה סופסל כעונש על איחור לשיחה קבוצתית לקראת המשחק מול מארסיי, נזרק למערכה באמצע המחצית השניה והבקיע מיד את שער הניצחון. הבוס הבין אז כי תסכולים קטנים מסוג זה מחדירים מוטיבציה מיוחדת בחלוץ, ומעדיף להשתמש בהם על מנת למקסם את ביצועיו. הוא גם לא מרבה לשבח אותו בתקשורת על מנת לשמור את רגליו על הקרקע.

האם ההנחה הזו נכונה? לא בהכרח אם בוחנים את ההתבטאויות הפומביות של טוכל, אשר דווקא מדבר המון בזכות החלוץ. לאחרונה, למשל, נשאל המאמן לגבי המטרה שהציב לעצמו אמבפה לזכות בשלושת התארים החשובים של 2020 - ליגת האלופות, אליפות אירופה ואולימפיאדה. "אני לא מופתע. אלה מטרות מצוינות, והוא לא מתבדח. הוא באמת מתכוון לכך, כי הוא שאפתן עם ביטחון עצמי גבוה. זה נהדר. אני מקווה שיגשים את החלום, במיוחד בכל הקשור לליגת האלופות. שני התארים האחרים חשובים יותר מבחינת צרפת", אמר טוכל.

אלא שכאן, בעצם ההגדרה של ה"טרבל" החלומי, נעוצה הבעיה המרכזית מבחינת המועדון - שניים מתוך שלושת התארים לא קשורים אליו כלל. האליפות מובנת מאליה, וכלל לא מהווה אתגר. גם הגביע הצרפתי וגביע הליגה לא רלוונטיים כאשר מגדיר אמבפה את מטרותיו. רק ליגת האלופות חשובה, וההצלחה בה דווקא מוטלת בספק גדול מאוד, לנוכח נסיון העבר. רוב מוחלט של המשחקים בזירה המקומית לא ממש מעניינים את את אמבפה, ואפשר להבין זאת. מונפליה היא אחת ההגנות הטובות בצרפת, וגם לרשתה החדירה סן ז'רמן חמישיה. זה לא כוחות. על מנת להגשים את עצמו, חייב אמבפה להתקדם למקום אחר, בו זכיה באליפות לא ידועה מראש. שלוש שנים בפריס הספיקו לו. בגיל 21, זה כבר ממש קטן עליו. בתכנון הקריירה, שבוצע כידוע מזמן, מסומן כעת צעד גדולה קדימה.

אז למה להתרגש כך מהחילוף בשבת? אם הליגה המקומית לא מעניינת, הריב עם טוכל נראה אבסורדי אפילו יותר, ולפיכך כדאי להסתכל עליו מזווית קצת אחרת. חוזהו של אמבפה מסתיים ב-2022, ובימים אלה מנסה המועדון לקדם משא ומתן להארכתו, אך לשחקן אין מוטיבציה מינימלית לעשות זאת. סכסוכים קטנים מסוג זה מאטים את התהליך, גורמים ללחץ במערכת, ויאפשרו ככל הנראה להגיע לקיץ בעמדה טובה יותר לקראת המעבר המיועד לריאל מדריד. החלוץ כלל לא מסתיר את רצונו לעזוב. במהלך טקס חלוקת הפרסים בסוף 2019 הוא הצהיר: "אני מרגיש שזה הזמן לקחת אחריות גדולה יותר. אולי זה יקרה בסן ז'רמן, אבל במקום אחר עם פרויקט חדש". שבועיים לאחר מכן, הוא חידד את המסר: "כרגע אני מחויב לקבוצה, ונראה מה יקרה בסיום העונה". עד אז, כותרות על אי התאמה הדדית בין אמפבה לטוכל מסייעות לו.

ומה עם התדמית המושלמת אשר נפגמת כתוצאה מכותרות מטופשות אלה? הגיוני להניח כי אמבפה הבין שהן דווקא חיוביות מבחינתו לקראת המעבר לריאל. במועדונו של פלורנטינו פרס, הרכש הגלאקטי לא צריך להגיע עם תדמית נקיה לחלוטין. התקשורת הספרדית מעדיפה משהו קצת יותר ספייסי, וכריסטיאנו רונאלדו הוא המודל הנכון. בכעסים המשונים כלפי טוכל מחקה, ככל הנראה, אמבפה את הפורטוגלי. הוא מגלם את דמותו.

בצרפת יש המדברים על השפעה שלילית לכאורה של ניימאר על אמבפה. האם החברות עם הברזילאי גורמת לגישתו של הצרפתי להשתנות לרעה? ההנחה הזו לא ממש הגיונית, כי אמבפה הוא אדם אינטליגנטי מאוד, שמנהל את המותג בתבונה. לא סביר שיאפשר לאחרים לגרום לסטיות מהמסלול, והוא נוהג להתרחק בכוונה מניימאר כאשר זה נוח לו. למשל, הוא לא הגיע למסיבת יום ההולדת של הברזילאי שנערכה שלשום, אשר במסגרתה חוייבו כל האורחים ללבוש לבן. אמבפה העדיף לצפות בסופרבול בביתו.

אמבפה לא מתניימר. הוא מתרנלד. כאשר רואים כך את התנהלותו, היא נראית הרבה פחות אבסורדית. ההכנה לחיים במדריד כבר החלה. הכל הולך לפי התוכניות, וכעת נותר רק להנדס את העסקה עצמה.

עקבו אחרי יוכין בפייסבוק