1.
קווין מגי - 6 עונות (1990-1984).
ניקולה וויצ'יץ' - 6 עונות (2008-2002).
דווין סמית' - 6 עונות (2017-2011).
אנתוני פארקר - 5 עונות (2002-2001, 2006-2003).
סקוטי ווילבקין - 5 עונות (2023-2018)?
הודעתה של מכבי תל אביב על הארכת חוזהו של סקוטי ווילבקין ממחישה את התהליך שעבר עליה בשנה האחרונה. ממהמרת כפייתית, שבונה סגלי פנטזי מרשימים אבל מתקשה לחבר שחקנים ומספרים לכדי קבוצה, היא חזרה לשלוט בגורל של עצמה. ועל פניו נראה שהיא חזרה גם להיות זו שעושה הכל נכון. כמעט הכל.
אלופת ישראל ניסתה להציג עצמה בשנים האחרונות כאחת העניות ביורוליג, וזה לא ממש נכון, אבל היא רחוקה גם מהעשירון העליון, שאת חלקו תפגוש הערב (חמישי, 21:05) ביד אליהו. הקבוצות שאינן ריאל מדריד, צסק"א מוסקבה, ברצלונה או פנרבחצ'ה נמצאות במילכוד: הכוכבים הגדולים באמת לא ינחתו אצלן, ומי שיפרוץ במדיהן - ואולי גם יצעיד אותן להצלחה - יברח בוודאי לכסף הגדול של אחת היריבות או לחוזה מעבר לים.
וזה מה שהופך את ההכרזה מאתמול למרשימה כל כך. לא סתם הכתיר ניקולה וויצ'יץ' את השארתו של ווילבקין לשלוש שנים בתור "הניצחון הכי גדול שלנו". הלוא רק לפני שנה נע הגארד במסלול הבטוח להפוך לממשיך דרכם של טיילור רוצ'סטי ואנדרו גאודלוק, נקלע לעימותים עם האוהדים בהיכל, ובעצמו תהה מדוע היה זקוק לכל זה; והנה, חתימתו המחודשת כבשה אתמול את הכותרות הראשיות של אתרי הכדורסל המובילים באירופה.
ווילבקין נתפס על ידי המומחים ברחבי היבשת כאחד הגארדים הטובים ביותר במפעל. הוא לא דומה בסגנונו לננדו דה קולו, ניק קלאתיס או פקונדו קמפאסו, שיכולים לזכות בתואר ה-MVP גם ביום שבו יקלעו רק עשר נקודות, אלא מזכיר יותר בדומיננטיות שלו את אלכסי שבד ומייק ג'יימס.
על שחקנים מסוגם של ווילבקין, שבד וג'יימס נהוג לתהות אם הם מסוגלים לסחוף קבוצות לפסגות הגבוהות באמת, וחובת ההוכחה לכך עדיין מוטלת עליו, אבל השינוי שהומחש במהלך הזה מרענן. העובדה שננעל בתל אביב עד 2023, ואפילו בסכום לא אסטרונומי ביחס לשחקנים בקליבר שלו, מלמדת כמה גדול "הניצחון" שעליו דיבר וויצ'יץ'. אחרי כל כך הרבה ניסויים וטעיות, הצהובים נצמדו לבורג שהתברר כמתאים, והחליטו: לא עוד פספוסים והחמצות, סטייל טייריס רייס לאחר הזכייה ביורוליג ב-2014; לא עוד בנייה רוחבית נטולת כוכבים.
אם ישלים את תקופת חוזהו החדש, ווילבקין יהיה הזר החמישי בתולדות המועדון שהשלים חמש עונות מלאות בשורותיו. דווין סמית', הפרנצ'ייז פלייר הזר האחרון שהיה ביד אליהו, הפך גם לסמל ההידרדרות של מכבי תל אביב בעשור האחרון; החוזה הכבד עליו חתם לשלוש עונות בגיל 32 הפך למעמסה, שברכו הכואבת לא יכולה הייתה לשאת; ווילבקין, לעומתו, יסיים את החוזה התלת שנתי שלו עוד לפני שימלאו לו 30.
עוד בוואלה! ספורט
2.
ווילבקין הוא הדוגמה הנוצצת וארוכת הטווח, אבל רק האחרונה ברשימה שהצטברה העונה בנוגע לניהול הסגל במכבי. הלוא רק לפני שנה ישבו הצהובים בחיבוק ידיים והמתינו בלא מעש במשך יותר מחצי עונה לשובו של ג'רמי פארגו (ויסלח לנו הקורא רמון סשנס); הלוא עד לפני שנתיים עוד נשמעו תירוצים מוזרים, דוגמת "בכל אירופה הוחתמו רק שלושה סנטרים", כדי לנסות ולהסביר רשימות רכש כושלות.
והנה, העונה, בקושי חלף חודש מאז פציעותיהם של ג'ון דיברתולומאו ונייט וולטרס, וכבר הונחת ארון ג'קסון; טאריק בלאק הותיר את עמדת הסנטר חשופה? ג'יילן ריינולדס מגיע במהלך בזק; נותרו רק שני ישראלים בסגל? אמארה סטודמאייר מצטרף בתוך 72 שעות. קשה עדיין להכתיר מי מהמוחתמים החדשים כבינגו, או ככזה שיציל למכבי את העונה, אבל השינוי בדרך החשיבה בולט לעין.
מול כל אלה עומד עומרי כספי. על אף ההיסטוריה הבריאותית, ועל אף חוזה העתק שעליו הוחתם, המהלומות התדמיתיות שניחתו על מכבי תל אביב בשנים האחרונות לא איפשרו לה למצוא אותו בקבוצה יריבה אחרי שובו מה-NBA; העובדה שתוך כדי העונה הוחתמו שלושה שחקנים חדשים, מלמדת גם כי הסכומים שהושקעו בו (ועל פי הדיווחים הובאו כתקציב חיצוני מהספונסר "פוקס") לא פגעו בתזרים המזומנים של המועדון.
אותה הנהלה, שספגה ביקורת נוקבת ומוצדקת על בניות הסגל המחוררות, על התירוצים והספינים, על תוכניות הפיצול היומרנית ועל ההיחבאות מאחורי שכפ"ץ קרואטי בגובה 2.11 מ', ראויה כעת למחמאות על החזרת הרוח הישנה ליד אליהו. גם אם לפי חלק מהדעות היא בסך הכל זזה הצידה ואיפשרה למאמנה המצליח לעבוד, היא ראויה לקרדיט על ההחלטה הנכונה הזו.
3.
הבאזז סביב החתמתו של ווילבקין מחביא את המאורע המעט היסטורי שיתרחש הערב: בגיל 37 יערוך סטודמאייר את הופעת הבכורה שלו ביורוליג. לרוע מזלו, זה יקרה דווקא מול הקו הקדמי המפחיד ביותר במפעל, בראשות אדי טבארס שגבוה ממנו ב-12 ס"מ.
24 שנים חלפו מאז חבקה מכבי תל אביב כוכב NBA בסדר הגודל הזה. טום צ'יימברס נחת במפתיע בהיכל בסתיו 1995 כמעט באותו גיל כמו סטודמאייר (36 לעומת 37), ועם רזומה דומה (14 עונות וכ-18 נקודות למשחק), אבל הקדנציה שלו זכורה כטראומטית.
אמארה, בניגוד אליו, לא הגיע כאחד משני זרים שהררי ציפיות מונחים על כתפיו, ויתפלל לא לנפק תצוגה בסגנון ה-0 מ-14 שתהפוך עבורו לשם נרדף ורודף; אלא שלצ'יימברס היה גם צד נוסף, שנשכח תחת הווליום הגבוה של ההתרסקות המוקדמת.
אחרי חודש של התאקלמות והתאוששות, הוא הפך לאחד הזרים הסולידיים של הצהובים בשנות ה-90 השחונות, וסטודמאייר בוודאי יקנה חצי מהממוצעים שקודמו העמיד לבסוף באותה עונה אירופית (15.1 נקודות ו-6.8 ריבאונדים). ומה שבטוח: הוא יהיה מאושר לגלות שצ'יימברס עוד חזר מתל אביב לשנתיים ב-NBA, למרות גילו המופלג.
4.
ובכל זאת, אין טוב בלי רע. מכבי תל אביב מינתה למנכ"ל את אחד המנהלים הבודדים שמכירים היטב את הכדורסל הישראלי, והוא מגיע אליה עם ניסיון ממושך ו"סט יכולות", כפי שאוהבים לומר בתחום המקצועי. כך שבניכוי הרעשים מסביב, הבחירה בעדלי מרכוס ראויה. אבל הדרך למינוי מעוררת תהיות, ומעל כולן מרחפת מילה אחת: נראות.
א. האם הצהובים, ביודעם את הרגישויות וניגודי העניינים, עדכנו את כל מי שהיה צריך בדבר פנייתם למרכוס (החל מיו"ר המנהלת ועד לשאר הקבוצות החברות בדירקטוריון)?
ב. כיצד חשב מי שחשב שמרכוס יכול להמשיך בתפקידו הקודם עד כניסתו למשרדי הצהובים ביד אליהו, בעוד כחודשיים?
ג. והאם העימות המתמשך בין המנהלת למכבי - שכלל חילופי מהלומות בתקשורת, איומי פרישה מהליגה וטענות לניסיונות של האחת לפגוע בשנייה - בסך הכל שירת את שני הצדדים?