בווידאו: קליבלנד חוגגת את האליפות ההיסטורית ב-2016
דירוג ספורטאים לפי עשור זו משימה מורכבת. קריירה של ספורטאים לא נוטה להתאים את עצמה באופן מדויק לתאריכים עגולים, בטח כיום כשהקריירות מתארכות, לכן סיכום עשור צריך לכלול מקטעי קריירות. בחצי הראשון של העשור הנוכחי ב-NBA כמה מהשחקנים הגדולים של העשור הקודם היו דומיננטיים מאוד, רובם לא היו רלוונטיים בחמש השנים האחרונות. איך משווים את זה לשחקנים שהיו משמעותיים כל העשור אך לא הגיעו לשיאים של השחקנים האלה? ואיך מתייחסים לשחקנים שפרצו בשנתיים-שלוש האחרונות?
דירוג עשרת שחקני העשור שלי נתן משקל רב יותר ליכולת השיא מאשר להתמדה, לכן שחקנים כמו פול ג'ורג', דמיאן לילארד, כרמלו אנתוני, בלייק גריפין ואנתוני דייויס נותרו בחוץ בזמן ששחקנים שכבר פרשו לפני כמה שנים נכנסו. הדירוג הזה הכליל גם את החצי השני של עונת 2009/10 ואת החצי הראשון של העונה הנוכחית בשקלול, מה שתרם מאוד לרפרטואר העשור של כמה שחקנים. לסיום ההקדמה אציין שאחת משאלות המפתח שהנחתה אותי היא השאלה שמנחה אותי בדירוג ה-MVP בשנים האחרונות: איזו קבוצה ניתן לבנות סביב השחקן הזה? השאלה הזו הכריעה את הקרב הצמוד על המקום השני. על המקום הראשון, כמעט מיותר לציין, לא הייתה תחרות (לוקה דונצ'יץ', אלא מי?).
כמעט כמעט נכנסו
קליי תומפסון ודריימונד גרין: גולדן סטייט, קבוצת העשור, לא הייתה קיימת בלעדיהם. בנויים נהדר לתפקד לצד כוכב-שניים, פחות כדי להוביל קבוצה בעצמם.
כריס פול: מצא דרך להיות רלוונטי מהרגע הראשון ועד לאחרון של העשור, אך תמיד נותר צעד אחד מאחורי הכוכבים הגדולים באמת.
דרק רוז: עונה אחת קסומה ואחריה פציעות וניסיונות קאמבק עם הצלחה חלקית ביותר.
ראסל ווסטברוק: שלוש עונות עם ממוצעי טריפל דאבל, MVP, 43 נקודות במשחק גמר, אבל גם יותר מדי נזק לצד התועלת העצומה.
קיירי אירווינג: לקיירי יש שלושה משחקים של 38 נקודות ומעלה בגמרים, וגם סל ניצחון במשחק 7 בגמר, מה שהופך אותו לאחד מכוכבי העשור הזה. אבל לא הצלחתי להכניס לעשירייה שחקן שמסיים את העשור כששתי הקבוצות האחרונות שלו מרגישות שטוב להן יותר בלעדיו.
מקום עשירי: דוויין וייד
כאשר לברון קיבל את ההחלטה בקיץ 2010, הטיעון הרווח היה ששניים משלושת השחקנים הטובים בעולם הולכים לשחק ביחד. וייד סחב בעונה הזו חבורה של חוזים גמורים לפלייאוף בזמן שפט ריילי הכין את הקרקע להחלטה, ועדיין נראה כמו גרסה משופרת של השחקן שהוביל את ההיט לאליפות ב-2006. בעונה הראשונה של השניים במיאמי לא הייתה היררכיה ביניהם ובגמר וייד היה השחקן הבכיר מבין השניים. אך דווקא בעונות האליפות, כאשר לברון הפך להיות קינג ג'יימס, וייד החל לדעוך במהירות ולתפוס את התפקיד של מספר 2. הוא המשיך להיות רלוונטי עוד כמה שנים אחרי העזיבה של לברון והיה לו עוד פלייאוף אחד גדול במיאמי ב-2016, אך את המקום הזה הוא הרוויח בשנים הראשונות של העשור.
מקום תשיעי: יאניס אנטטוקומפו
בעוד שוייד היה אחד השחקנים הטובים בעולם בשנה וחצי הראשונות של העשור, הגריק פריק נותן תמונת מראה כאחד השחקנים הטובים בעולם בשנה וחצי האחרונות שלו. גם בשנתיים שלפני כן הוא נראה כמו מפלצת בהתהוות, אך זו קפיצת המדרגה הטרייה שהפכה אותו לשחקן שלא ניתן לדבר על העשור הזה בלעדיו. הוא חד קרן אמיתי, כזה שיוצר דומיננטיות מסוג שלא ניתן היה לדמיין לפני שהוא הפציע, והוא מוביל את הבשורה של סופר אתלטים עם יכולת הובלת כדור וראיית משחק שאולי ישלטו בעשור הבא. יאניס הוא תופעה שלא ניתן להסיר ממנה את המבט והוא מוכיח בשנתיים האלה שניתן לבנות סביבו קונטנדרית אמיתית ללא סופרסטאר בכיר נוסף, מה שכבר כמעט לא קורה כיום. נתראה בסיכום הטוונטיז.
מקום שמיני: קובי בריאנט
הכלל שלי הוא שאם שחקן מסוים היה הטוב בעולם ברגע נתון בעשור הזה, הוא חייב להיות ברשימה. יש רק שלושה-ארבעה שחקנים שיכולים לטעון ברצינות לטייטל הזה, וקובי היה שם בפלייאוף 2010. הוא הוביל את הלייקרס לאליפות במה שאולי היה הפלייאוף הכי דומיננטי בקריירה המפוארת שלו. לאחר מכן הגיעו עוד שנתיים די טובות ואחריהן עונת 12/13 הפסיכית, זו של דוויט הווארד וסטיב נאש. העונה הזו הסתיימה בסדרה של משחקים מופלאים בהם קובי סחב במו ידיו את הלייקרס לפלייאוף, אחת התקופות המדהימות ביותר של שחקן בודד שאי פעם ראיתי, עד שקרס מהעומס וקרע את גיד אכילס. מהתקופה שאחרי הפציעה נזכור בעיקר את סיבוב הפרישה המשונה, אך קובי בהחלט הספיק להותיר את חותמו גם על העשור הזה.
מקום שביעי: טים דאנקן
הביג פנדמנטל, שזכה באליפויות ובתארים אישיים בשני העשורים הקודמים, התחיל את העשור הנוכחי כשהוא בן 34. זה לא הפריע לו להיות, בדרכו השקטה, אחד השחקנים החשובים של העשור. המספרים שלו אמנם ירדו, בעיקר בעונה הרגילה, אך כמו תמיד התרומה שלו הייתה הרבה מעבר למספרים. בזמן שטוני פארקר ומאנו ג'ינובילי דועכים וקוואי לאונרד עולה, דאנקן נשאר העוגן היציב. מניה בטוחה בהתקפה, אחד משחקני ההגנה הטובים בליגה, מנהיג שקט. המיקום הגבוה שלו קשור לשאלה איזו קבוצה ניתן לבנות סביבו, כי התשובה של דאנקן היא כל קבוצה, ובין 2012-2014 הוא היה העוגן של קבוצה מופלאה ששיחקה כדורסל מרהיב וסיימה את שלוש השנים עם גמר איזורי, גמר ואליפות. הפלייאוף הגדול ביותר שלו היה ב-2013, העונה שלפני האליפות. מעטים זוכרים שבמשחק 6 בגמר מול מיאמי, לפני הסל ההוא של ריי אלן (סל העשור ומשחק העשור), דאנקן קלע 25 נקודות במחצית הראשונה בגיל 37. הסל של אלן כנראה מנע ממנו את תואר ה-MVP של הגמר. בגיל 37. אז הוא הסתפק בלהיות השחקן הבכיר של הספרס באליפות בגיל 38.
מקום שישי: ג'יימס הארדן
מהשחקנים המגדירים של העשור, שבשנתיים האחרונות לקח את הסגנון שלו למחוזות ראשוניים וניסיוניים. מעולם לא היה דבר כזה, מעולם לא היה שחקן שיכול היה להפוך את זריקת הסטפ-בק משלוש עם שומר צמוד לנשק התקפי לא רק ברמה האישית, אלא לעמדת המוצא של ההתקפה הקבוצתית. יריבות נערכות במיוחד למשחקים מול יוסטון ולאחרונה פשוט התחילו להביא שמירה כפולה קבועה על הסקורר המזוקן. הארדן היה אחד משחקני העשור עוד לפני כן, הוא השפיע כמעט על כולו. זוכרים לו את הגמר החלש ב-OKC מול מיאמי (כשחקן שנה שלישית), לא זוכרים כמה טוב הוא היה בדרך לגמר. ביוסטון זוכרים לו קריסות במאני טיים, אך בכל פלייאוף ששיחק במדי הרוקטס הוא קלע לפחות 26 נקודות למשחק, הגיע פעמיים לגמר המערב ויוסטון הייתה הקבוצה היחידה שנתנה פייט אמיתי לגולדן סטייט בשיאה. לכל זה צריך להוסיף גם תואר MVP ושלוש שנים בהן הארדן סיים במקום השני במירוץ.
מקום חמישי: דירק נוביצקי
ברגע נתון, לא היה ספק שמדובר בשחקן הטוב בעולם. הרגע הזה היה פלייאוף 2011. דירק הוביל חבורת שחקנים משלימים בדאלאס לסוויפ על הלייקרס של קובי בסיבוב השני, לניצחון בחמישה משחקים על OKC של דוראנט בגמר המערב (עם משחקים של 48 ו-40 נקודות) ולניצחון בשישה משחקים על מיאמי של וייד ולברון בגמר. בכל אחת מהסדרות לא היה ספק מי השחקן הטוב ביותר בסדרה. הוא המשיך להיות הכוכב של דאלאס ממש עד השנים האחרונות, אך קיבל מעט מאוד עזרה ולא עבר סיבוב באף שנה אחרת. בכל מקרה, דירק מדורג כל כך גבוה בזכות פלייאוף אחד מופלא, מהסוג שרק שחקן היסטורי באמת מסוגל לספק.
מקום רביעי: קוואי לאונרד
בפעם הראשונה שקוואי זכה בתואר ה-MVP של הגמר, ב-2014, זו הייתה ברירת מחדל בקבוצה נטולת היררכיה. בפעם השנייה, חמש שנים לאחר מכן, זה קרה לאחר עליונות מוחלטת שלו לכל אורך הפלייאוף. הדמיון בין שתי השנים הוא האופן בו, לצד הצגות התקפיות, קוואי נטרל את השחקן שעד שפגש אותו נחשב לבלתי ניתן לעצירה - לברון ב-2014 ויאניס ב-2019. לאונרד עשה לעצמו שם של קוטל כוכבים, ואולי היה מוצא פתרון גם לווריירס אם זאזה פאצ'וליה לא היה נוחת עליו. בין לבין קוואי התפתח לסקורר מושלם עם ארומה ג'ורדנית, שחקן שזורק וקולע בגמר ה-NBA באותה נונשלנטיות בה הוא זורק במשחק סתמי בדצמבר. הפציעה הטורדנית, הבלגאן עם הספרס, העזיבה של טורונטו, ניהול העומסים - כל אלה מתגמדים ליד שחקן עצום שעוד לא אמר את המילה האחרונה. הוא עשה היסטוריה בקנדה, ובקיץ בחר להגיע לעיר של המלך כדי להדיח אותו מהכתר.
מקום שלישי: קווין דוראנט
מספר 2 האולטימטיבי של העשור מסתפק במקום שלישי בדירוג שלי. אולי ההישג הגדול ביותר של KD הוא שבסוף העשור הזה הרעיון של שחקן בגובה 2.08 מטר שמתפקד כמו גארד לכל דבר הפך להיות מובן מאליו. הוא הגיע לליגה על תקן חייזר ולקח כמה שנים להבין איך להשתמש בו. הוא הפך לכוכב על של ממש פחות או יותר עם תחילת העשור ונותר רק לקוות שהוא לא סיים עם המעמד הזה בסוף העשור, שהוא יתאושש מהפציעה באופן שיאפשר לו לכתוב פרק חדש בברוקלין. בכל עונה לאורך העשור הזה דוראנט היה אחד הסקוררים הבכירים והיעילים בליגה, ועם השנים הוא התפתח מאוד כשומר ומנהל משחק. הוא היה צריך להגיע לגולדן סטייט כדי לזכות באליפויות, אך כאשר הגיע הבהיר שהוא השחקן הטוב והשלם ביותר בקבוצה הזאת.
מקום שני: סטף קרי
צריך לכתוב את המשפט האחרון קצת אחרת: קווין דוראנט היה השחקן הטוב ביותר בקבוצה של סטף קרי. עבורי, החלק השני של המשפט חשוב יותר מהראשון. סטף הוא קלע השלשות הגדול בהיסטוריה, הוא הפנים של הדור, הוא שינה את משחק הכדורסל וכמו הארדן הוא הפך להיות שחקן שיריבות נערכות במיוחד להתמודדות איתו. המדרגה הנוספת שמייחדת אותו היא שהוא מינף את האיכויות ההיסטוריות שלו כדי לאפשר קבוצה היסטורית, אולי הגדולה ביותר אי פעם. הרבה מאוד גורמים היו צריכים להתחבר כדי לאפשר את קיומה של גולדן סטייט של החצי השני של העשור (ועל כולם תוכלו לקרוא ב-"ספלאש", ספרו של שגיא רפאל), אבל קרי, כישרון חד פעמי עם אופי חד פעמי, הוא הנחת המוצא שבלעדיה שום דבר מזה לא היה יכול לקרות. אין תקדים לכוכב שעובד כל כך הרבה ללא הכדור, מחויב לחלוטין לסגנון ולחברים לקבוצה, מאפשר לכל מי שסביבו לברוא את הגרסה הטובה ביותר שלו. המעמד ההיסטורי של סטף מחובר לקבוצה הזאת, שאולי עוד לא אמרה את המילה האחרונה שלה.
שחקן העשור: לברון ג'יימס
השחקנים הגדולים בתולדות ה-NBA נוטים להסתדר בצורה יפה לפי עשורים. שנות ה-80 עמדו בסימן מג'יק ולארי, מייקל ג'ורדן שלט בניינטיז, בשנות האלפיים היה מאבק משולש בין דאנקן, קובי ושאקיל אוניל ועשור העשרה שייך ללברון. עבורו העשור הקודם, ההחלטה, העונה הראשונה במיאמי - כל אלה היו רק ההכנה. בין 2012-2018 לברון ג'יימס היה, ללא עוררין, שחקן הכדורסל הטוב בעולם. רק פציעה הצליחה לעצור אותו, ואף אחד לא יופתע אם בפלייאוף הקרוב יתברר שהתואר עדיין שייך לו, גם בגיל 35. הוא מסוג הכישרונות שהיה הופך לאחד הגדולים בכל הזמנים בכל תקופה בה היה נולד ובכל סיטואציה אליה היה נקלע. הסיטואציה הרעה בקליבלנד עזרה לו להפוך גם לשחקן שמשנה את כללי המשחק, את הדינמיקה בין שחקן למועדון, ואולי גם סייעה לו לפתח שאיפות שממשיכות הרבה מעבר לקריירה שלו כשחקן. אל תופתעו אם בסיכומי העשורים הבאים הוא יופיע במדורים אחרים.