פני המהפכה

סיום שנות העשרה של המאה ה-21 זה זמן מצוין לעשות קצת זום אאוט ולנסות להעריך מה השתנה פה בעשר השנים האחרונות. לא ברור אם היו עשר שנים בהן העולם השתנה כל כך, אבל בוודאות לא היו עשר שנים בהן ה-NBA השתנתה כל כך.

חובב NBA ממוצע שנכנס לתרדמת חורף ארוכה ב-2010 והתעורר היום היה מתקשה לזהות את הכדורסל המודרני. כמות השלשות הממוצעת ב-2010 הייתה 18.1. הכמות הממוצעת העונה, נכון לכתיבת שורות אלו, היא 33.6, עליה של למעלה מ-80 אחוז. רק שתי קבוצות ב-2010 זרקו יותר שלשות מהספרס, הקבוצה שזורקת הכי מעט שלשות העונה ונחשבת לדינוזאור בגלל בחירת הזריקות שלה.

מגמת עלייה דומה ניתן לראות גם בקצב המשחק. הגרף למעלה משקף את העלייה בכמות הפוזשנים ומה שלא פחות מעניין הוא הזמן הממוצע לפוזשן. לפי Inpredictable.com ב-2010 הזמן הממוצע לפוזשן בהתקפה בליגה היה 15.3 שניות, פחות או יותר דומה לממוצע בשנת 2000 (15.1). העונה הזמן הממוצע לפוזשן הוא 14.3. תוך עשר שנים הליגה קיזזה שנייה מלאה מכל פוזשן.

מי אחראי לכל השינויים הדרמטיים האלה? מן הסתם מהפכת הביג דאטה שסחפה את העולם בעשורים האחרונים היא "האשמה" העיקרית. ה-NBA אימצה הרבה מאוד שיטות עבודה שמתבססות על ניתוח נתונים בקנה מידה גדול ואם בעשור הקודם זו הייתה מנת חלקם של חלוצים בודדים כמו דריל מורי ומייק זרן שהליגה גילתה חשדנות כלפיהם, בעשור הנוכחי לכל קבוצה בליגה יש מחלקת אנליטיקס שהיא חלק אינטגרלי מתהליך בניית הקבוצה, הסקאוטינג וסגנון המשחק. לממצאים של המחלקות הללו יש השפעה עצומה על כמות השלשות שכל קבוצה לוקחת, קצב המשחק, מתי שחקנים צריכים לנוח, אילו שחקנים ייבחרו בדראפט ועוד ועוד. בראיון ב-2017 אדם סילבר, הקומישינר של ה-NBA, אמר כי "אנליטיקס זה חלק בלתי נפרד מכל דבר שאנחנו עושים".

המהפכה הזו התרחשה מאחורי הקלעים, במחשבים ובחוות השרתים, אבל זה לא היה מספיק. היא הייתה זקוקה לפרצוף בשר ודם כדי להפוך לתופעה. היא הייתה זקוקה לשחקן שייצג אותה ושיאפשר לה להשתלט על הליגה.

סטפן קרי היה השחקן הזה.

במובנים מסוימים, הקריירה של סטפן קרי די דומה לגלגולי החיים של מהפכת האנליטיקס. התחלה מסויגת וחשדנית, שאחריה הגיעה השתלטות מטאורית על המשחק, השתלטות שמלווה בגדודי מעריצים אדוקים לצד מיעוט הולך וקטן של מבקרים.

עוד בתיכון היה ברור שלבן של דל קרי יש איכויות מרשימות, אבל הסקאוטים במכללות היו חשדניים כלפי הגודל שלו. "הסקאוטים אמרו לו שכולם ידחפו אותו", סיפרה סידל, אחותו של סטף. אפילו וירג'יניה טק, המכללה שבה שיחק אביו, לא הסכימה להעניק לו מלגה. בסופו של דבר הוא הלך למכללת דייווידסון הקטנה ולמרות שנתן הצגות בלתי נשכחות בשלוש השנים שלו במכללות ושיגע את ארצות הברית בטורניר ה-NCAA, הוא עדיין היה בגדר סימן שאלה.

בדראפט 2009 הוא נבחר במקום השביעי, רק אחרי שארבעה גארדים אחרים ירדו מהלוח (ג'יימס הארדן, טייריק אוונס, ריקי רוביו וג'וני פלין) ובעונות הראשונות שלו הוא סבל מפציעות חוזרות בקרסול. בעונת 2011/12 שקוצרה בגלל השביתה הוא שיחק רק 26 משחקים ולא נראה היה שהווריירס בונים עליו לטווח הארוך בגלל הפציעות. למעשה, בטרייד שבו אנדרו בוגוט הגיע לגולדן סטייט, הווריורס הציעו למילווקי את קרי או מונטה אליס - מה שהם יבחרו. הבאקס (לפי מארק לאזרי, שהיה בעל אחוז מיעוט בקבוצה בזמנו) בחרו באליס כי הצוות הרפואי שלהם לא האמין שהקרסוליים של קרי ישרדו. כשלאזרי קנה את הקבוצה ב-2014 הוא פיטר את אותו צוות רפואי.

אלא שמאותה נקודה, עונת 2012/13, קרי התחיל לסלול את הדרך שלו לכוכבות וכבר אי אפשר היה להתעלם מהממצאים. זו הייתה העונה הראשונה שלו עם מעל 20 נקודות למשחק וגולדן סטייט, ביחד עם קליי תומפסון ובוגוט ובעונת הרוקי של דריימונד גרין, הגיעה לפלייאוף לראשונה מאז 2007. קרי המשיך לככב ולפרק קבוצות מחוץ לקשת, אבל משהו בהתקפה של הווריירס היה עדיין סתום. תחת מארק ג'קסון הווריירס התבססו המון על היכולת האישית של סטף ושל קליי. ג'קסון עזר להם לבנות את ההגנה שלהם, אבל ההתקפה שלהם מעולם לא הייתה התקפת טופ 10 בקדנציה שלו. רק כשסטיב קר הגיע ובנה מערכת סביב היכולות הייחודיות של קרי, הסכר נפרץ.

את שאר הדרך רובכם מכירים. הווריירס זכו באליפות ב-2015, ואילו ב-2016 היה נראה שהם הגיעו לאוורסט. סטף העלה את כמות השלשות שלו (פעם ראשונה בקריירה שהוא זרק יותר מ-50% מהזריקות שלו משלוש), שיתוף הפעולה שלו עם גרין הפך לקטלני ולאף קבוצה בליגה לא הייתה תשובה לווריירס, ששברו את שיא הניצחונות לעונה רגילה שהיה שייך לבולס של 1996, עם 73 ניצחונות ורק תשעה הפסדים. למרות הספקות ולמרות החשדות סביב סטף וסביב מהפכת האנליטיקס, הוכח שזה עובד. ההשתלטות הושלמה.

בנקודת הזמן הזו היה ברור שהוא הפך לתופעה, ושהוא השחקן שהכי השפיע על המשחק במילניום הנוכחי. כל ההתקפות רצו להיראות כמו גולדן סטייט של סטף, כל ההגנות חיפשו תשובות איך עוצרים שחקן שמסוגל לקלוע מכל מקום אחרי קו החצי. אלא שבפלייאוף 2016 הייתה לסטף את ההזדמנות לא רק להיות תופעת טבע שאנשים עוקבים אחריה באובססיה, אלא לחקוק את שמו באבן כאחד השחקנים הגדולים בהיסטוריה. אם הוא היה זוכה באליפות בפלייאוף הזה עם הדומיננטיות שהוא הראה בעונה הרגילה, סביר להניח שברשימות של הגדולים ביותר הוא היה נמצא לצד מג'יק ובירד, והיד שלו עוד הייתה נטויה.

אלא שמאותה נקודה הכיוון של הקריירה של הסטף והמעמד ההיסטורי שלו הפסיקו להיות חד כיווניים כלפי מעלה. הוא התקשה מאוד מול אוקלהומה סיטי והיה זקוק לתצוגה היסטורית של קליי תומפסון כדי לשרוד את הת'אנדר. בגמר מול קליבלנד הוא היה בדרך הנכונה לזכות ב-MVP, אבל אז דריימונד גרין החליט לשלוח יד לאשכיו של לברון ג'יימס וסטף החטיא את הזריקה המכרעת במשחק השביעי מול הרגליים הרוקדות של קווין לאב. לאחר מכן קווין דוראנט נחת בגולדן סטייט והוסיף עוד אלף שכבות של מורכבות על הקריירה של סטף.

מצד אחד, ההגעה של דוראנט ב-2016 פגעה במעמד של סטף מכיוון שהוא כבר לא היה השחקן הכי טוב בקבוצה. מצד שני, איזה עוד שחקן במעמד של סטף היה מוכן לקבל שחקן כמו דוראנט אליו ולקחת צעד אחורה? מצד שלישי, אולי סטף זיהה שחסר לו את הגרוש הדרוש כדי להוביל קבוצה לאליפות, ולכן דחף להגעת KD? האם המהלך הזה הגיע ממקום של חוזקה ובטחון במעמדו ובמקומו או שמא הוא הגיע ממקום של חולשה?

נשאיר את הדיון הזה למרחב האינסופי של האינטרנט, אבל בשורה התחתונה, גם אחרי שדוראנט הגיע, אי אפשר להתעלם מכך שגולדן סטייט נשארה הקבוצה של סטף. ה-DNA שלו טבוע בקבוצה הזו וגם דוראנט הבין את זה כשעזב בקיץ האחרון, למרות שלא היה שום הסבר רציונלי מבחינה מקצועית למה כדאי לו לעשות את זה. ההשפעה והנוכחות של סטף פשוט הייתה חזקה מדי.

את העשור הזה סטף יסיים עם שלוש אליפויות ככוכב בכיר, יותר מכל שחקן אחר בליגה חוץ מלברון ג'יימס, ויש בהחלט מקום לשאול האם לברון, ולא סטף, הוא השחקן הכי משפיע על הליגה בעשור האחרון.

לברון שינה את הליגה עם "ההחלטה" ב-2010, והזיז שוב את הלוחות הטקטוניים של ה-NBA ב-2014 כשחזר לקליבלנד, אבל חייבים לומר את האמת: ההשפעה של לברון על ה-NBA היא גדולה יותר מחוץ למגרש מאשר על המגרש. יש לו השפעה אדירה על הכוח שהשחקנים צברו בעשור האחרון מול ההנהלות ומול הליגה, יש לו השפעה עצומה בכל מה שקשור לאקטיביזם ולעשייה של ספורטאים מחוץ למגרש ויש לו השפעה גדולה על היכולת של השחקנים להשתמש בתקשורת וברשתות החברתיות לצרכיהם.

אפשר ואולי גם צריך לכתוב 1,200 מילה רק על זה, אבל בכל מה שקשור להשפעה על המשחק עצמו, על מה שקורה בין ארבעת הקווים, אין מה להשוות. לברון משחק מצוין, אולי הכי טוב שיש, לפי החוקים. סטף קרי פשוט שינה אותם.

האם זה מספיק כדי להיחשב כשחקן הכי משפיע של העשור? האם הוא לא היה צריך גם להתעלות ברגעים הגדולים באמת כדי לזכות בכבוד הגדול הזה? האם הוא לא היה צריך לקלוע את הזריקה ההיא מול קווין לאב? או לצלוף את השלשה המכריעה במשחק 6 מול טורונטו בגמר האחרון?

האם זה לא יהיה מדויק גם לייחס חלק מההשפעה שלו למזל? אם הוא היה מגיע בתקופה אחרת בהיסטוריה, האם הייתה לו את אותה השפעה? אם הוא היה מגיע לקבוצה אחרת, האם הוא היה הופך לאותה תופעה? אם סטיב קר לא היה מגיע לגולדן סטייט, האם הקריירה שלו הייתה מקבלת גוון שונה?

אלו שאלות חשובות, אבל הגאונות של סטף היא לא נורמלית, כך שאנחנו לא יכולים למדוד אותה בכלים נורמליים. חייבים להתייחס לקונטקסט הרחב של הקריירה שלו ואיך היא שינתה את המשחק ללא הכר. כך שלמרות שהוא לא זכה בפיינלס MVP ולמרות שהוא החטיא את כל שמונה הזריקות שלו בסיטואציות מכריעות בפלייאוף, אי אפשר להתעלם מאוקיינוס הראיות שמעידות לטובתו. הוא אבי מהפכת השלשות. הפרצוף של מהפכת האנליטיקס. הרוצח בעל פני התינוק. השחקן הכי משפיע בעשור האחרון.