יאניס אנטטוקומפו יוציא הלילה (בין חמישי לשישי) לדרך את עונתו השביעית בליגה הטובה בעולם, כשברקע עיסוק מתמיד בעתידו: האם יעזוב את מילווקי כשחוזהו יסתיים? מבחינת הגריק פריק, זכייה באליפות ה-NBA היא אולי מטרה, אולי רגע מכונן שיקבע את המשך הקריירה שלו, אבל הצלחה על הפרקט לא מלחיצה אותו - לא אחרי כל מה שעבר בילדותו הקשה.
"לא, אין שום לחץ", סיפר בראיון לתקשורת במולדתו. "כל אחד יכול לכתוב ולהגיד מה שהוא רוצה. אף פעם לא יהיה עלי לחץ, כי מגיל 12 עד גיל 16 לא היה לי מה לאכול. איזה לחץ? אם הייתי גדל עם כסף אז אולי הייתי אומר שכן, אבל הגעתי משום דבר לאן שאני נמצא כרגע. אפילו אם הייתי מפסיק לשחק כדורסל היום, הייתי מסתכל אחורה ואומר שהייתי היווני הראשון והשחקן האירופי השני שזכה ב-MVP, שעזרתי לאחי להגיע לבתי ספר פרטיים ושאבי חי חיים טובים. כבר עשיתי הרבה ב-25 שנותי, אני לא יכול להרגיש לחץ".
אנטטוקומפו הוסיף על הימים ההם, בתחילת הדרך, כבן להורים מניגריה שהיה נוהג למכור שעונים, תיקים ומשקפי שמש גנובים ברחובות אתונה כדי לפרנס את משפחתו: "התאמנו בבוקר, לא אכלנו, הלכנו לים, ישבנו יום שלם בשמש, שוב לא אכלנו ואחר הצהריים שוב התאמנו על בטן ריקה. ביקשנו מחברים 5 יורו כדי לקנות סופלאקי. באותה תקופה אכלנו פעם ביום, עכשיו אנחנו לא מצליחים לעבור שלוש שעות בלי לאכול משהו".
מגיל 12, סיפר, המטרה היתה ברורה: להגיע ל-NBA. "בכיתה ו' הבנתי שיש לי כישרון והייתי מוכן לעשות הכל כדי להגיע לשם. התאמנתי עם קבוצות נערים, עם קבוצות של בנות, הייתי מבלה ימים שלמים במגרש, הרבה פעמים אפילו ישנתי שם, על מזרן כחול שלדעתי עדיין נמצא שם".
ועכשיו הוא שולט בליגה הטובה בעולם ביד רמה, ועשוי לסיים את העונה הזו בספרי ההיסטוריה, עם תואר MVP שני ברציפות: "בגיל 16-17 רציתי להיות ניקולא באטום. אחר כך רציתי להיות קווין דוראנט. תמיד היו לי מודלים לחיקוי, אפילו עכשיו. למשל, לברון וקוואי מאוד מצליחים ואני רוצה להתגבר עליהם. הרבה תחומים במשחק שלי דורשים שיפור, כמו הקליעה והכדרור. אני עדיין ב-60-70 אחוז מהפוטציאל שלי".