בווידאו: סיכום גמר המערב
עונת 2014/15 היא שנת האפס של הכדורסל ב-NBA. מה שהיה לפניה כבר לא היה רלוונטי אחריה; הדרך שבה שחקנים נבחרים בדראפט, סוג השחקנים שקבוצות מחפשות, ההגדרה של מהי זריקה טובה ומהי זריקה לא טובה - כמעט הכל השתנה בעקבות האליפות הראשונה של גולדן סטייט ווריירס, שהוכיחה שאפשר לקחת תארים כשכלי הנשק העיקרי שלך הוא קצב מהיר וזריקות לשלוש.
המהפך בקצב המשחק ובאופיו, שבא לידי ביטוי בעלייה מ-22.4 זריקות לשלוש לקבוצה במשחק ב-2015 מול 32 בעונה הנוכחית, ונסיקה במספר הנקודות הממוצע לקבוצה במשחק מ-100 ל-111.2 ב-2019, הותיר שני קורבנות מרכזיים, האחד מדובר מאוד והשני פחות: הסנטרים והמאמנים.
הראשונים הפכו כמעט לא רלוונטיים, עד שכדי להצליח בעמדה הזאת בליגה על שחקן הציר להחזיק במימדים של ענק ובכישורים של גארד, עיינו ערך ניקולה יוקיץ', ג'ואל אמביד ובמובן מסוים מארק גאסול. הרוי היברטים למיניהם נעלמו מן העולם. אלא שהדרמה שעוברת על האנשים על הקווים מטלטלת לא פחות, ואפילו יותר.
עוד בנושא
מי שחלם: הדרך הבלתי אפשרית של ניק נרס לבמה הכי נוצצת בכדורסל
אלוף האלופים: מצעד השחקנים הכי חשובים בסדרת גמר ה-NBA
גולדן סטייט נוטה לשתף את קאזינס במשחק 1: "כל הקלפים על השולחן"
"זו תהיה סגירת המעגל המושלמת": ההזדמנות הגדולה של קרי בגמר
סטיב קר מתרגש: "אף אחד מאיתנו לא יכול היה לדמיין שנגיע לכאן"
לאונרד: "אני רואה ילדים עם חולצות ומתרגש, בשביל זה אנחנו משחקים"
שימו לב: כל המאמנים שאימנו בסדרת הגמר מאז עונת 2015 לא אימנו בליגה לפניה - סטיב קר, דיוויד בלאט, טיירון לו וניק נרס. כולם הופיעו בסדרת הגמר כבר בעונת הבכורה שלהם כמאמנים. המאמנים המובילים בענף, מנגד, מחפשים את דרכם: טום תיבודו, שנחשב למוח הכדורסל ההגנתי הטוב בעולם, לא הצליח לגרום לשחקני מינסוטה טימברוולבס לשמור, ונבעט הביתה; סטן ואן גנדי נחשב לאוטוריטה התקפית, אבל כשל באופן מביך בדטרויט. כעת שניהם מתפקדים כפרשנים. גרג פופוביץ' איבד את קוואי לאונרד, אחרי שמערכת פיתוח השחקנים המפוארת שהקים בסן אנטוניו לימדה את התכשיט שנבחר במקום ה-15 בדראפט לזרוק מבחוץ (מי שמפקפק בכך, מוזמן לצפות בקליפ הזה, ומאז הקבוצה הבינונית שבנה לא מצליחה לעבור את הסיבוב הראשון בפלייאוף; ריק קרלייל שוחה במי אפסיים עם דאלאס; פרנק ווגל, שהצליח באינדיאנה עם שני גבוהים ובהרכבים כבדים שלא רלוונטיים להיום, קרס באורלנדו ובחירתו למאמן הלייקרס נחשבת לברירת מחדל; בראד סטיבנס, מי שנבחר רק בקיץ האחרון על ידי הג'נרל מנג'רס בליגה למאמן הטוב ב-NBA, התרסק עם הסלטיקס, ולפתע נראה מאמן מיושן, שלא יודע איך להתמודד עם כוכבים כקיירי ארווינג ולנהל אגואים; אפילו אדמו"ר הכדורסל הכאוטי, מייק ד'אנטוני, יתחיל את העונה הבאה כברווז צולע לאחר שמרבית עוזריו פוטרו.
האתוס של מאמן הכדורסל הגדול והמאיים מהעבר היא ששחקנים הם פראים שיש לאלף. בעבר, מאמנים כמו פול ווסטהד, שנתנו לשחקנים להשתולל עם ראן אנד גאן, נחשבו לקוריוז. גם דון נלסון, שהקדים את זמנו עם הרכבים נמוכים ובחירת זריקות ליברלית, נחשב בזמן אמת לסוג של ליצן. האתוס של המאמנים נבנה סביב אנשים כמו הנק איבה, שדרש משחקני הנבחרת האולימפית של 1972 למסור זה לזה שלוש פעמים לפחות עד שיזרקו לסל, או בובי נייט שהתעמר בשחקניו והיה אבי משחק התנועה, המושן אופנס - עוד חסימה ועוד מסירה ועוד חיתוך עד שמוצאים זריקה פנויה. פט ריילי עבר מהשואו טיים בלייקרס לכדורסל הגנתי בניקס ובמיאמי, ופיל ג'קסון לקח 11 אליפויות בעזרת התקפת המשולש המיושנת משנות החמישים, של חיתוכים ומסירות. כשניסה ליישם את הרעיון הזה כסמכות הכדורסל הבכירה בניו יורק ניקס, הוא גורש לבסוף מהעיר בבושת פנים. זה קרה ב-2017, כי ג'קסון לא הפנים את המהפך בשנת האפס של הכדורסל.
מנגד, כשמייק בודנהולזר נכנס בקיץ לנעליים של ג'ייסון קיד וג'ו פרונטי במילווקי, הוא זרק לפח את התרגילים המתוחכמים והרבים שבהם השתמש באטלנטה הוקס והנהיג שיטת משחק פרימיטיבית למראה בבאקס: חמישה שחקנים על קשת השלוש, לכולם יש רישיון לירות שלשות ויאניס אנטטוקומפו מנצל את הריווח כדי לחדור לטבעת. ניכר שאת מרבית זמן האימון והמחשבה הוא הקדיש להגנה, שם בנה חומה של ענקים שמצופפת את הרחבה ומונעת חדירות לטבעת. זה ככל הנראה יביא לו את תואר מאמן העונה, אבל לא הספיק בגמר הפלייאוף. כנראה שיש לו יותר מדי ניסיון.
בקיץ היה בודנהולזר מועמד לאמן את טורונטו, אבל ויתר והעדיף את מילווקי. היה היגיון בהחלטה שלו: לבאקס יש כוכב שחתום לטווח ארוך, יאניס שמו, בעוד לאונרד פחות או יותר הושכר לראפטורס לעונה. אז מסאי יוג'ירי, האיש שכולם מזכירים כאחראי המרכזי להישג של הקבוצה הקנדית - זהו עוד מאפיין של העידן הזה, שבו הג'נרל מנג'ר חשוב מהמאמן - הימר על ניק נרס, עוזר המאמן ששימש בעונות הקודמות מאמן ההתקפה בפועל.
לכאורה, זה היה הימור כמעט מטורף: נרס אימן בעבר קבוצות בוגרים באנגליה, בלגיה ובליגת הפיתוח של ה-NBA. רק שבמציאות הנוכחית ב-NBA, ניסיון הוא ממש לא קריטריון הכרחי. אחרי הכל, מאמן שירד העונה לליגה השניה ביוון הוביל קבוצה לפני ארבע שנים לגמר ה-NBA. האיש שהחליף אותו באמצע העונה לקח אליפות. לסטיב קר היה ניסיון כג'נרל מנג'ר ופרשן לפני שמונה למאמן הווריירס.
נכון לעכשיו, מה שחשוב זה לדעת לוותר על האגו, לקנות את אמונם של הכוכבים ובעיקר לשחק כדורסל חופשי ומשוחרר, כלומר ערכים שמנוגדים ב-180 מעלות לערכי המאמנים הגדולים מהעבר הלא רחוק. פיל ג'קסון אילץ את מייקל ג'ורדן לשחק בשיטת משחק שהגבילה אותו, אבל מאמן מודרני שהיה מנסה להגביל את הכוכב שלו היה מסתכן בפיטורים מיידיים. נרס הכניס לראפטורס אלמנטים יפים למראה של חדירה, הוצאת כדור והנעת כדור עד למציאת השחקן החופשי לשלשה, אבל בסופו של דבר התרגיל המרכזי שלו הוא בידוד ללאונרד - בטופ אוף דה קי, בווינג או בפינה. גם במקרה הזה, את עיקר התחכום והניסיונות לשלוט בקבוצה ניתן למצוא דווקא בצד ההגנתי, כשנרס הציג כמה פתרונות מבריקים בסדרה נגד הבאקס, כולל החלפת מצ'אפים מתמדת ופוזשנים של אישית שעוברת לאזורית מול החדירות של אנטוטקומפו. המאמן המודרני מגייס את עיקר המאמצים כדי להגביל את היריבה, כי בניגוד לעבר אין לו שום רצון להגביל את שחקניו שלו.
דווקא קר עושה בהתקפה של הווריירס דברים מעט יותר מגוונים - הרבה תנועה ללא כדור וחסימות כדי לשחרר קלעים, אבל זה נובע מכך שעומד לרשותו כדור הפינבול האנושי העונה לשם סטפן קרי, שפורח וניזון בריצה בלתי פוסקת סביב חסימות. אלא שגם הווריירס הולכים על פיק אנד רול פשוט ובסיסי יותר ברגעי ההכרעה, או לבידודים כשקווין דוראנט בריא. ובכלל, הווריירס המציאו מחדש את המשחק לא בזכות התנועה בהתקפה על חצי מגרש, אלא בעיקר עקב השלשות בהתקפה במתפרצת. קר עומד לזכות באליפות רביעית בחמש שנים, אלא אם כן תתרחש סנסציה, בגלל שהוא זורם עם האינסטינקטים של הכוכבים שלו. הוא מבין שהם מנצחים משחקים, ולא המאמנים. כל מה שהוא וניק נרס ישרטטו על הלוח הטקטי בימים הקרובים לא יהיה שווה דבר אם הכדורים של סטף וקוואי לא ייכנסו. המאמנים בסך הכל ינסו לא להפריע.