ההימור הצליח. בענק. בדיעבד ניתן לומר שבקיץ שעבר צצה, די משום מקום, הזדמנות מהסוג שכל ג'נרל מנג'ר בליגה מחכה לה: אחד מחמשת השחקנים הטובים ב-NBA ביקש מהקבוצה שלו שתעביר אותו בטרייד כשהוא רק נכנס לשנות השיא בקריירה שלו. רוב המנהלים בליגה לא הבינו את גודל המאורע. קוואי לאונרד בקושי שיחק בעונה שלפני כן, המצב הבריאותי שלו לא היה ברור, הוא הכין רשימה מצומצמת של קבוצות שהוא מוכן לחתום אצלן בקיץ 2019 והוא הותיר בשנה הזאת רושם של שחקן בעייתי ומסתורי שקשה להבין מה הוא רוצה. קל היה לפספס, או לשכוח, כמה טוב קוואי היה לפני כל הבלגאן.
מסאי יוג'ירי לא פספס ולא שכח. למרות שטורונטו שלו ממש לא הייתה ברשימת ההעדפות של לאונרד, הוא היה מוכן לוותר על דמאר דרוזן, אחת מאבני היסוד של הקבוצה הגדולה בתולדות המועדון הקנדי, וגם על כמה נכסים עתידיים, בשביל מה שאולי יתברר כשנה אחת של שחקן לא כשיר. במהלך העונה הוא חיזק את ההימור כשוויתר על עוד נכסים עתידיים עבור מארק גאסול בן ה-34. יוג'ירי שם את כל הז'יטונים על העונה הנוכחית.
יהיה מה שיהיה בגמר, יהיה מה שיהיה בקיץ, ניתן כבר להכריז שההימור הוכיח את עצמו. להגיע לגמר זה הישג עצום, בטח עבור מועדון כמו טורונטו שמעולם לא היה במעמד. הפלייאוף הזה סיפק לאוהדים הנפלאים בקנדה הרבה מאוד רגעי שיא שמגיעים להם. הראפטורס לא התגנבו לגמר, הם הרוויחו את המקום שלהם כשניצחו שתי קבוצות מוכשרות ואיכותיות בשתי סדרות קשות מאוד. לעומת שנים קודמות, הפעם צמרת המזרח הייתה חזקה מאוד, וניתן לטעון שארבע משש הקבוצות הטובות בליגה השנה היו במזרח. טורונטו עברה שתיים מהן בדרך לגמר, כולל את הקבוצה שעד לפני שבוע נראתה כמעט בלתי ניתנת להכנעה.
ארבעת המשחקים האחרונים הפכו את קוואי מאחד השחקנים הטובים בפלייאוף הזה לטוב שבהם. הוא ביצע את המשימה הקשה ביותר עבור שחקן בסדרת פלייאוף: גם להיות הסקורר הבכיר של הקבוצה שלו וגם להיות השומר העיקרי על הכוכב של היריבה. לשמור על יאניס אנטטוקומפו זו משימה מתישה, בטח עבור שחקן נחות ממנו פיזית כמו לאונרד, אבל זה לא הפריע לו להשתלט על הסדרה גם בהתקפה, למצוא את הדרך להביא ניצחונות משחק אחרי משחק. קשה להסביר מה הופך את קוואי לשחקן כל כך טוב, הדרך הכי טובה שאני מוצא היא לקרוא לו מומחה בקבלת החלטות. הוא יודע למצוא את החורים הקטנים שההגנה נותנת ולהגיע אליהם, הוא מאוד מודע לעצמו ומרגיש מתי הזריקות שלו הולכות להיכנס ומתי לא, בהגנה לא ניתן להטעות אותו, הוא תמיד נמצא במקום הנכון. הלילה, במשחק בו הזריקות לא נכנסו, הוא ידע לנצל את קריאת המצבים הנדירה שלו כדי להיות במקום הנכון בריבאונד. האדישות שלו היא נכס כשכולם מסביב לחוצים.
עוד בנושא
טורונטו ניצחה 94:100 את מילווקי במשחק 6 ועלתה לגמר ה-NBA
טורונטו חולמת בגדול: "קוואי השחקן הטוב בליגה, עדיין לא מרוצים"
מטאטאים מתחת לשטיח: גולדן סטייט עדיין מתגעגעת לדוראנט
דוראנט מתגונן: "גולדן סטייט טובה יותר בלעדיי? אני יודע את האמת"
לא רק קוואי
מה שחשוב במיוחד עבור טורונטו זה שקוואי ממש לא היה לבד. בזמן שהוא נמצא על אוטומט לאורך הפלייאוף, שאר השחקנים עברו תהליך חשוב בסדרה הזאת. אם במהלך הסדרה מול פילדלפיה הייתה תחושה שקוואי מחזיק את הראפטורס במו ידיו, מול מילווקי זו כבר הייתה קבוצה שלמה. קייל לאורי, אחרי כל כך הרבה אכזבות בפלייאוף ופתיחה מהוססת לפלייאוף הנוכחי, השתלט על הסדרה הזו מהרגע הראשון וכמעט הוביל את טורונטו לניצחון כבר במשחק הראשון. מארק גאסול, שנראה אבוד בשני המשחקים הראשונים, איפס את הידית והפך למנוע של משחק ההתקפה במשחקים הבאים. פסקל סיאקם מצא כל משחק מחדש את הדרך לתרום. שלישיית הספסל, שאכזבה מאוד מול פילדלפיה, התעוררה לחיים בסדרה הזו. יכולת הקליעה של פרד ואנווליט זינקה פתאום מאפס למאה באמצע הסדרה, נורמן פאוול הזכיר שהוא אושיית פלייאוף בהתהוות וסרג' איבקה בא לעבוד בשני הצדדים.
כשכולם (חוץ מדני גרין) מתפקדים, טורונטו היא קבוצה עם זהות מגובשת. התכונה המאפיינת אותה היא חוכמת משחק יוצאת דופן. לאורי וגאסול הם מניעי כדור עילאיים וכשההתקפה עוברת דרכם היא כמעט תמיד מוצאת את החורים בהגנה. מילווקי הציבה אתגר הגנתי קשה במיוחד, הצבע שלה היה אטום לאורך כל הסדרה, אבל ההתקפה של טורונטו מצאה, לאט ובסבלנות, את החורים הקטנים ואת הדרך להגיע לזריקות טובות.
בהגנה, השחקנים של ניק נרס פשוט מסרבים לטעות. יש לו שומרים אישיים נהדרים לכל סוג של שחקן (גאסול ניטרל את ג'ואל אמביד, קוואי את כריס מידלטון ובהמשך את יאניס), גם שיטת ההגנה שלו על יאניס הייתה נהדרת (לפעמים קיר של שלושה כמו בוסטון, לפעמים עזרה מדורגת שמגיעה מאוחר ומקשה עליו למסור, דאבל טים קבוע כשהוא בפוסט שמילווקי לא הצליחה לנצל לכל אורך הסדרה). אבל לפני הכל, זו הייתה רמת הביצוע של שחקנים שמבינים הגנה ברמה הגבוהה ביותר. ההחלטות לגבי חילופים תמיד היו נכונות, הרוטציות היו מושלמות, תמיד השחקן הנכון מבחינתם הוא זה שנותר חופשי לזריקה (בדרך כלל אריק בלדסו). פילדלפיה ומילווקי, שתיים מההתקפות הטובות בליגה השנה, הפכו לחסרות אונים לחלוטין במשחק עומד מול ההגנה הזאת. נראה איך זה ייראה מול גולדן סטייט.
האכזבה של מילווקי
כמה מהר העונה יכולה לנזול לפייבוריטית מהידיים. מילווקי נראתה בשליטה מוחלטת בשני המשחקים הראשונים, המשך ישיר לפלייאוף הדומיננטי והמפחיד שלה. יאניס נראה בלתי ניתן לעצירה. לאחר שהפסידה את משחק 3 בשתי הארכות, התחושה הייתה שטורונטו התישה את עצמה רק כדי לגרד משחק אחד. גם לאחר הצגה של הראפטורס במשחק הרביעי מילווקי לא הרגישה מודאגת, לקבוצה מוכשרת תמיד יש הצגה אחת כזאת בסדרה. הקלישאה שסדרה לא מתחילה לפני ניצחון חוץ ממש לא נכונה, סדרה יכולה גם להיגמר בלי ניצחון חוץ. הבאקס פתחו חזק מאוד את משחק 5, הובילו רוב הזמן ושוב לא נתנו למייק בודנהולזר סיבה להילחץ עד שלב די מתקדם של המחצית השנייה. אבל אז פרד ואנווליט נכנס לזון לא הגיוני, ההתקפה של הבאקס נתקעה לגמרי וקוואי ניצל את הניסיון של בודנהולזר לבצע חילופים אוטומטיים כדי לחגוג על ברוק לופז ברבע האחרון. ופתאום מילווקי מוצאת את עצמה במשחק הדחה בחוץ, שגם בו היא מובילה רוב הזמן ומרגישה שזה בידיים שלה. עד שזה כבר לא.
קואוץ' באד לא הגיע מוכן עם תוכנית חירום של ממש. במשחק השישי הוא זנח את החילופים האוטומטיים, אבל השחקנים של טורונטו המשיכו לתקוף את לופז בפיק נ' רול ולנצל את הפרצות הקטנות כדי להגיע לזריקות טובות. מצד שני, בודנהולזר לא היה יכול להרשות לעצמו להוציא את לופז במאני טיים, כי הוא היה שחקן ההתקפה הטוב ביותר שלו במשחק הזה. יכול להיות שהיו לו תוכניות שהוא נאלץ לזנוח בגלל שיאניס לא היה כשיר לחלוטין במשחק הזה והוא ניסה לתת לו יותר מנוחות מהרגיל. למשחקים מהסוג הזה, בשלב כל כך מאוחר של הסדרה, יש נטייה לא להתנהל לפי התוכנית של אף אחד.
אבל בשורה התחתונה, בודנהולזר לא הצליח להגיב למשבר הראשון שהוא נקלע אליו העונה. התגובות שלו בשבוע האחרון היו מעטות מדי ומאוחרות מדי. הוא החזיר את מלקולם ברוגדון לחמישייה רק במשחק החמישי, כשיכול להיות שאם היה עושה את זה במשחק השלישי הסדרה הייתה נגמרת מהר. המעבר לחילופים אוטומטיים היה מוזר, בעיקר כי היה ברור שהשחקנים שלו לא מתורגלים בשיטה, מתפשרים על חילופים במצבים שלא צריך ונוטים לחוסר תיאום. קיצור הרוטציה מתשעה לשמונה שחקנים במשחק השישי לא שינה משהו מהותי. מילווקי הודחה בסדרה בה המאמן שלה לא ניסה אפילו דקה אחת של הרכב נמוך באמת בו יאניס מוקף בארבעה שחקני חוץ, הרכב שיש לו פוטנציאל להיות בלתי עציר. בודנהולזר סירב לבצע התאמה קיצונית מהסוג שסטיב קר ביצע באמצע הגמר בשנה הראשונה שלו עם גולדן סטייט. פתאום אפשר לזכור שבפעם הקודמת שלו בגמר האיזורי, עם אטלנטה, בודנהולזר נותר חסר פתרונות מול ההתאמות של קליבלנד ודיוויד בלאט. המאמן הנהדר הזה עוד יצטרך להוכיח שהוא מסוגל לנהל סדרות בהן הוא נקלע למשבר.
עד לשבוע האחרון, נדמה היה שזה לא משנה שיאניס אנטטוקומפו לא מסוגל לקלוע מבחוץ ושהוא בסך הכל בן 24 ולא עבר סיבוב לפני הפלייאוף הנוכחי. במובן הזה, אולי טוב שנמצאה הקבוצה שהצליחה לעצור אותו. זה ידרוש ממנו להמשיך לעבוד ולהתקדם, לפתח עוד יותר את הקליעה וגם את רמת קבלת ההחלטות במשחק עומד. יש לו פוטנציאל היסטורי, ההשפעה שלו בשני הצדדים חריגה מאוד כבר עכשיו, וגם סדרה חלשה יחסית הוא מסיים עם מספרים נהדרים ונוכחות הגנתית יוצאת דופן. מדובר בפרוייקט בהתהוות שמפחיד לחשוב מה יקרה לאחר שהוא יצבור עוד ניסיון ויפתח קליעה שלא ניתן להתעלם ממנה.
השאלה היא איך תיראה הקבוצה שלו בשנים הבאות. הרבה מאוד שחקנים של מילווקי מסיימים חוזה ויהיה קשה עד בלתי אפשרי להשאיר את כולם. ג'ון הורסט, שעשה עבודה מדהימה בבניית הקבוצה הנוכחית, אולי מצטער עכשיו שהוא החתים את בלדסו על חוזה ארוך טווח במהלך העונה. חוסר היכולת שלו לקלוע מבחוץ הפך אותו לשחקן שלא ניתן להשתמש בו במאני טיים של המשחקים החשובים ביותר בעונה, מילווקי תזדקק ממנו לשיפור גדול בתחום בשנים הקרובות. המטרה המרכזית של הורסט תהיה להשאיר את מידלטון וברוגדון, אם זה יקרה יהיה לו קל יותר למצוא פיסות משלימות, ואולי להתמקד גם בפורוורדים שיקלו יותר על אופציית ההרכב הנמוך.
מחשבות ראשוניות לקראת הגמר
טורונטו עבדה קשה בשבועיים האחרונים של העונה הרגילה כדי להגיע ל-58 ניצחונות, כשהסיבה היחידה היא שזה נתן לה יתרון ביתיות בגמר אפשרי מול גולדן סטייט. זה השתלם לה. היא תארח את שני המשחקים הראשונים, כשלפי הדיווחים בראשון קווין דוראנט כנראה לא ישחק, ויחד עם האנרגיות של הקהל (ואולי מנוחה ארוכה מדי שגולדן סטייט קיבלה) זו יכולה להיות הזדמנות עבור הקנדים לפתוח טוב את הגמר ולהפוך אותו להרבה יותר מעניין. ניתן להניח שניק נרס יבצע חילופים אוטומטיים בארבע עמדות, הקבוצה שלו עושה את זה הכי טוב בליגה השנה, ויהיו לו חמישה ימים להתארגן לחסימות בהן מעורב השחקן של מארק גאסול, עם ובלי הכדור. פתרונות מוצלחים לחסימות האלה יהיו נקודת מפתח עבור טורונטו בסדרה.
גולדן סטייט תגיע כפייבוריטית, אבל לא פשוט להתחיל סדרה כשלא ברור מי ישתלב במהלכה. דווקא דמרקוס קאזינס נראה עם סיכוי לחזור לפני דוראנט, אבל לא בטוח שלנסות לשלב אותו בגמר יהיה רעיון טוב. מדובר בשחקן שהוא לא חלק מהמערכת, שלא מכיר אווירת פלייאוף ובטח לא אווירת גמר, שכמעט לא שיחק בשנה וחצי האחרונות ושדורש שינויים משמעותיים גם בהיערכות ההתקפית וגם בהגנתית. נסיון להכניס אותו לעניינים יכול להוציא את הספלאש בראדרס ודריימונד גרין מהקצב שהם נכנסו אליו מאז הפציעה של KD.
