פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        מטאטאים מתחת לשטיח: למרות הסוויפ, הווריירס עדיין מתגעגעים לדוראנט

        הסוויפ מול פורטלנד הוכיח שההיעדרות של דוראנט פתרה לגולדן סטייט בעיה נקודתית, אבל גם המחיש כמה היא תזדקק לו מול יריבה איכותית יותר. רביץ עם המסקנות אחרי גמר המערב שהחזיר לאלופה את הרעב ונתן לה תקווה לשנים הבאות

        מטאטאים מתחת לשטיח: למרות הסוויפ, הווריירס עדיין מתגעגעים לדוראנט
        עריכת וידאו: מתן חדד

        בווידאו: מספרי הסדרה של גמר המערב

        גולדן סטייט השלימה סוויפ על פורטלנד וסדרה לעצמה מנוחה ארוכה לפני הגמר. בתמונה הגדולה, ברמת העונה והפלייאוף, לא הגיע לפורטלנד לסיים עם מטאטא. זו הייתה עונה נחושה ומרשימה של קבוצה שמדגימה את חשיבות המנהיגות השקטה וההמשכיות. אבל הבלייזרס הרוויחו את הסוויפ הזה. הם התפרקו פעם אחרי פעם במחציות השניות מול גולדן סטייט, ולמשחק ההדחה הגיעו עם הגנה רכה מאוד במחצית הראשונה (גם הווריירס, אבל ביתרון 0:3 מותר) והפסידו 56:38 במאבק הריבאונד. דמיאן לילארד וסי ג'יי מקולום קלעו 54 נקודות ביחד במשחק 4, בדיוק כמו סטף קרי וקליי תומפסון. ההבדל החשוב בין הצמדים היה שהספלאש בראדרס לקחו 19 ריבאונדים והצמד של פורטלנד שישה.

        אבל הסיפור הגדול הוא כמובן גולדן סטייט, שניצחה שישה משחקים רצופים מאז הפציעה של קווין דוראנט (כולל המשחק בו נפצע בתחילת הרבע השלישי כשהתוצאה צמודה) ועלתה לגמר החמישי ברציפות שלה. היכולת של האלופה להתעלות ללא השחקן שעד לפציעה היה לפחות אחד משלושת הטובים ביותר בפלייאוף הזה עוררה דיון ער בשבועיים האחרונים. התרומה שלי לדיון תהיה להבחין בין שתי טענות שבמקרים רבים נחשבות למקבילות, אבל הן לא.

        סטפן קרי עם קליי תומפסון שחקני גולדן סטייט ווריירס (GettyImages)
        הפציעה של דוראנט עוררה את הספלאש בראדרס. קליי תומפסון עם סטף קרי (צילום: GettyImages)

        1. הפציעה של קווין דוראנט היא הדבר הטוב ביותר שקרה לגולדן סטייט בפלייאוף

        אין ספק שהפציעה עוררה הרבה מאוד מהשחקנים האחרים. קודם כל הספלאש בראדרס, שעד לאותו הרגע לא פגעו בסדרה מול יוסטון. בארבעת המשחקים הראשונים הם קלעו ביחד 20 שלשות מ-72 ניסיונות, 27.8 אחוזים, שכללו לא מעט זריקות נוחות שלא נכנסו. סטף התקשה להשתחרר לקליעה מול שחקני פנים והרבה להחטיא גם בצבע. היו לו תקופות של חוסר יציבות בפלייאוף, אבל מעולם בחמש השנים האלה לא היה לו רצף ארוך כל כך של משחקים לא טובים. קליי היה פאסיבי מאוד בהתקפה והתקשה מול הגנת החילופים האוטומטיים של הרוקטס. השינוי לא היה רק אצלם. עד לפציעה הספסל של גולדן סטייט לא היה קיים, המחליפים התקשו לתפקד במעט הדקות שקיבלו. לאחר הפציעה, סטיב קר נאלץ לסמוך על המחליפים, ובשתי הסדרות קיבל תרומה חשובה משחקנים כמו ג'ורדן בל, אלפונזו מקיני, קווין קוק וג'ונאס ג'רבקו.

        בלי דוראנט, גולדן סטייט חזרה ליסודות של הקבוצה שהייתה לפניו. היא לא הפסיקה להשתמש בעקרונות שהביאו לה אליפות ועונה של 73 ניצחונות, אבל עם KD הייתה פחות מחויבת להם מול יריבות שהקשו עליה, במקרים רבים היה נוח יותר לתת לסקורר הגדול בליגה את הכדור כדי שישיג נקודות בעצמו. סטף וקליי מצאו מחדש את שטף המשחק שלהם, הפיק נ' רול בין סטף לדריימונד גרין חזר להיות המהלך הקטלני בליגה וגם שחקני המשנה הרגישו הרבה יותר בנוח בתוך השיטה. כששני קלעים היסטוריים נעים ללא הפסקה ומושכים את כל תשומת הלב של ההגנה זה יוצר לשאר השחקנים מצבי נוחים מאוד לזריקה או לתנועה לטבעת.

        אך לטעמי, הרבה יותר מהשינוי המקצועי, זה היה סוויץ' מנטלי. הגעה לחמישה גמרים רצופים גובה מחיר, ולאורך הפלייאוף עד לפציעה השחקנים של סטיב קר נראו שבעים ולא מפוקסים. זה קרה ועוד יקרה להרבה אלופות גדולות. גולדן סטייט הייתה זקוקה לזעזוע כדי להחזיר לעצמה את השילוב שאפיין אותה בין רעב לשמחת חיים, ופציעה של השחקן הטוב ביותר שלה במשחק החמישי של סדרה שוויונית לחלוטין סיפקה את הזעזוע הזה. כאן נכנס לעניינים הלב של האלופים. סטף וקליי איפסו את הידית והשתלטו על משחקים; דריי, שהיה נהדר גם לפני כן, לקח צעד קדימה ביוזמה ובמנהיגות ונראה, בדרכו הייחודית, כמו אחד השחקנים הטובים בעולם; אנדרה איגודלה ושון ליבינגסטון ידעו להתעלות במשחק החשוב ביותר. בלי רשת הביטחון של דוראנט, השחקנים של קר התגייסו כדי להימנע מנפילות.

        via GIPHY

        2. גולדן סטייט היא קבוצה טובה יותר בלי קווין דוראנט

        עם KD הקבוצה התקשתה בשתי סדרות, בלעדיו היא ניצחה שישה משחקים רצופים, שיחקה כדורסל הרבה יותר טוב והזכירה את הקבוצה שהיא הייתה בשנתיים שלפני ההגעה של דוראנט. למרות זאת, הטענה הזאת נראית לי מוגזמת מאוד. קודם כל, צריך להבהיר שגולדן סטייט הנוכחית נטולת דוראנט (ודמרקוס קאזינס) זו ממש לא אותה קבוצה מהשנים 2014-2016. אנדרה איגודלה, שון ליבינגסטון ואנדרו בוגוט הם לא אותם שחקנים. איגודלה עדיין נהדר, אבל כבר לא ברמה של MVP של הגמר והוא מתקשה לשרוד פלייאוף בלי פציעות. לא בטוח ששני האחרים יהיו רלוונטיים בגמר. לקבוצה ההיא היה את האריסון בארנס, שהיה סקורר נוסף סולידי ויציב (עד להיעלמות במשחקים האחרונים מול קליבלנד ב-2016). על הספסל חיכו שחקני התקפה טובים כמו לאנדרו ברבוסה, דייויד לי ומו ספייטס, שלכל אחד מהם היו רגעים גדולים בסדרות קשות. לא בטוח שמישהו משחקני הספסל הנוכחיים, פרט לקוון לוני, יצליח להתמודד עם האינטנסיביות שגולדן סטייט תפגוש בגמר.

        לעומת הקבוצה ההיא, הקבוצה הנוכחית מעבירה משחקים שלמים בהם אף אחד פרט לספלאש בראדרס לא מסוגל לקלוע מחוץ לצבע. מול פורטלנד, קבוצה עם סנטרים איטיים ומעט מדי שחקני הגנה איכותיים, זה הספיק, אבל מי שתחכה בגמר, בין אם זו תהיה מילווקי או טורונטו, תהיה בליגה אחרת מבחינה הגנתית, לא רק מפורטלנד אלא גם מיוסטון. שתיהן יוכלו לבצע חילופים אוטומטיים על ארבע עמדות ושתיהן נהדרות ביצירת מלכודות ורוטציה מהירה מאוד שמונעת זריקות נוחות. קשה לי לראות את ההתקפה של גולדן סטייט מסתדרת מולן לאורך סדרה שלמה בלי קליעה עקבית מבחוץ של שחקן-שניים נוספים פרט לסטף וקליי, ואין כל אינדיקציה לכך שהיא תקבל את זה.

        מאמן גולדן סטייט ווריירס סטיב קר (AP)
        יכול לקבל קליעה עקבית מבחוץ משחקן נוסף? סטיב קר (צילום: AP)

        הגעגועים לקבוצה שלפני דוראנט משכיחים קצת כמה טובה גולדן סטייט הייתה איתו בשנתיים החולפות. בשיאה, היא הייתה הטוב מכל העולמות. דוראנט השתלב בשיטה, הפיק נ' רול שלו עם קרי היה עוד יותר קטלני מזה של גרין, וכשצריך הוא היה משתלט על משחקים בעצמו. הקבוצה הזו טיילה בשבע משמונה הסדרות שלה, כולל מול גרסה טובה יותר של קליבלנד מזו שניצחה את הקבוצה שללא KD שנה לפני כן. יוסטון הצליחה להקשות עליה בזכות קבוצה איכותית שנבנתה במיוחד כדי לעצור את הווריירס, אבל גם הקבוצה שלפני דוראנט התקשתה מאוד מול יריבות חזקות שהרבו לבצע חילופים אוטומטיים. זאת סיבה מרכזית לכך שהם רצו את דוראנט.

        סיכום שתי הטענות מבחינתי הוא כזה: הפציעה של דוראנט הייתה הדבר הטוב ביותר שקרה לגולדן סטייט, בהנחה שהוא יחזור לגמר. אם הוא יחזור וישתלב בגרסה הרעבה והמפוקסת שנולדה מחדש בלעדיו, זו תחזור להיות האלופה שכמעט בלתי אפשרי לנצח (גם אם הסגנון לא יהיה טהור כפי שהוא בלעדיו). אם הוא לא יהיה כשיר, הגרסה הנוכחית של גולדן סטייט תפגוש בגמר יריבה שתדע לנצל את המגבלות ההתקפיות שלה. בכל מקרה, ועם מחשבה לקראת הקיץ, הווריירס מוכיחים שגם בלי דוראנט יש להם את הבסיס להישאר הקבוצה הטובה בליגה. הם רק יצטרכו יותר עומק וקליעה מבחוץ.