פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        לא סחבק, לא מנהיג: תיאטרון האבסורד של קיירי אירווינג בבוסטון סלטיקס

        קיירי אירווינג אמנם הולך ומשתפר כשחקן, אבל בשבועות האחרונים הוא עושה הכל כדי לרסק את מעמדו מחוץ למגרש. החברים לקבוצה מודים ש"זה לא כיף", לאוהדים נמאס, ועבור היריבות במזרח מדובר ברווח נקי. אורן לוי על הפלונטר של הכוכב הבעייתי

        לא סחבק, לא מנהיג: תיאטרון האבסורד של קיירי אירווינג בבוסטון סלטיקס
        עריכת וידאו: מתן חדד

        בעונה שעברה הסלטיקס היו מרחק נגיעה מגמר ה-NBA. לסגל המפוצץ בכישרון חזרו קיירי אירווינג שלא שיחק בפלייאוף האחרון וגורדון הייוורד, ששב מפציעה. בראד סטיבנס מיצב את עצמו בתור אחד המאמנים הטובים והמוערכים בליגה. במקביל, גם העזיבה של לברון ג'יימס מערבה הקלה את המשימה של הפרשנים - כולנו הרגשנו די בנוח למקם את בוסטון בטופ של המזרח, ורשמנו להם מראש משהו כמו 60 ניצחונות והופעה ראשונה בגמר מאז 2010. לכאורה, האידיליה חוגגת. אבל רק לכאורה.

        "זה לא כיף. אפילו כשאנחנו מנצחים זה לא כיף", אמר מרכוס מוריס לעיתונאים אחרי שהסלטיקס בזבזו יתרון של 28 נקודות בהפסד ביתי לקליפרס לפני כמה שבועות. הוא דיבר גם על היעדר תחושת השותפות בחדר ההלבשה. הווידוי של מוריס לא הפתיע רבים, למרות שעל פניו אפשר היה לטעון שהכל במסלול הנכון.

        אחרי פתיחה מגומגמת לעונה הסלטיקס דווקא התייצבו, ואפילו ניצחו 10 משחקים מתוך 11 סמוך לפגרת האולסטאר (ולציטוט של מוריס), לפני שהגיעו שני ההפסדים המרגיזים לקבוצות מ-LA. מי שמסתכל על המספרים לבדם יכול לנפק נרטיב אפקטיבי ומוכר, על חבורה שלא התמודדה עם הציפיות החדשות, וחוותה מעט כאבי גדילה לפני הריצה האדירה היישר למקומה הטבעי במעלה הטבלה. נכון לתחילת השבוע בוסטון נמצאת במקום החמישי בליגה ביעילות הגנתית לפי ESPN, ובמקום השישי ביעילות התקפית. הם מדהימים בקלאץ'. אז למה הכל מרגיש כל כך עכור בעיר השעועית?

        עוד בנושא

        לברון מתרחק מהפלייאוף, הרצף של הארדן נעצר, ניצחון לגולדן סטייט
        מפקפק בחבריו ונמצא על סף ייאוש: לברון בתפקיד "השטן" של הלייקרס
        בגלי חם: מרווין בגלי נראה כמו כוכב בהתהוות, גם אם תפקידו עוד לא ברור
        "אנחנו חבורת אינדיבידואלים בלי תשוקה": בוסטון בקריסה מוחלטת

        מאמן בוסטון סלטיקס בראד סטיבנס (רויטרס)
        הכיף נגמר. בראד סטיבנס (צילום: רויטרס)

        התשובה הקצרה היא קיירי אירווינג. על הפרקט, הרכז האדיר נמצא בעיצומה של העונה הטובה בקריירה שלו. מחוצה לו נדמה שהוא מנסה לחרב במו ידיו כל סיכוי שיש לסגל הזה להתלכד לכדי קבוצה שתתמודד על התואר.

        בשנה האחרונה אירווינג מנהל מערכה מול התקשורת. הוא מאשים אותה במגוון רחב של עוולות שנעשו כלפיו וכלפי קבוצתו. ההספק של אירווינג בן ה-26 מרשים ביותר, ובאמת קצרה היריעה. בגדול, אירווינג לא מעריך את העיסוק הבלתי פוסק בהיותו שחקן חופשי בקיץ, ובמעבר אפשרי שלו לניו יורק לצד קווין דוראנט. זאת בין שלל האשמות ססגוניות ומנומקות, ברמות משתנות של נהירות, עקביות, והגיון מנחה. את התשובות הסוקרטיות שלו הוא נותן בחוסר רצון מופגן, לעיתים כשהוא לובש חולצה עם הכיתוב "אמת. היא יותר חשובה עכשיו מאי פעם". איפשהו בעולם אלאניס מוריסט קיבלה זרם. תחי האירוניה.

        ב-12 בינואר, במהלך הפסד צמוד בחוץ מול המג'יק, קיירי נצפה מתוסכל ביותר מהעובדה שהכדור האחרון לא הגיע אליו. הוא האשים את הייוורד שמסר את הכדור לג'ייסון טייטום, ולאחר מכן הביע את זעמו כלפי חבריו לקבוצה בראיון בתום המשחק. אפשר להניח שהפיאסקו הזה לא עזר לתחושותיו של מוריס, למשל. זה לא עצר בעדו.

        קיירי המשיך למלא את התפקיד במחזה שביים, כשהודה מול דבוקה של עיתונאים, בגאווה שלא הייתה סמויה דיה, שהתקשר ללברון ג'יימס כדי להתנצל. הוא סיפר שביקש מחילה על התנהגותו כצעיר פוחז, ועכשיו, כשהוא בעמדה של ג'יימס בתור המנהיג המנוסה, הוא מבין שלא ידע אז איך לנצח. איכשהו גם כשאירווינג מנסה לכפר על טעות, הוא עושה זאת על חשבון חבריו לקבוצה - חבורה של צעירים פוחזים שלא מקשיבים למנהיג המנוסה, ולא יודעים איך לנצח. הצביעות והיהירות של אירווינג מעוררות אנטגוניזם, אבל לא כמו הצורך שלו להפוך את כל ההצגה הזו לפומבית. יומיים אחר כך הסלטיקס הפסידו לנטס ב-7 הפרש.

        במשחק הבא מול טורונטו, היריבה בצמרת המזרח, אירווינג התפוצץ בניצחון ענק עם 27 נקודות ושיא קריירה של 18 אסיסטים נהדרים. הוא היה השחקן הכי דומיננטי על מגרש שעליו היה גם קוואי לאונרד בכושר שיא, ועשה זאת בדרך שאיפשרה לצוות המסייע שלו לפרוח. נדמה שלא עבר כל כך הרבה זמן מאז אותו משחק מול הג'אז ב-2014, שבו אירווינג סיים משחק ללא אסיסטים, למורת רוחו של חברו הטרי לקבוצה, לברון ג'יימס. השיפור של אירווינג כשחקן הוא אמיתי, עקבי ומרשים.

        קיירי אירווינג, בוסטון סלטיקס (AP)
        אי אפשר להאשים אותו שהוא לא משתפר אינבידואלית, אבל האם הוא מנהיג? (צילום: AP)

        ההייפ סביב אירווינג עקב אחריו בכל אשר הלך, לפני ואחרי שנבחר ראשון בדראפט 2011. כבר כשהגיע לקליבלנד לאחר כוס קפה במכללת דיוק, אירווינג נחשב לאחד השחקנים הכי מבדרים בליגה, אולי אפילו המבדר שבהם. אבל הוא הרבה יותר ממעטפת יפה. בעזרת מוסר עבודה קדחתני הוא מנצל את הכישרון החד פעמי שלו עד תום. זו לא תהיה הגזמה לומר שהעונה קיירי הפך לסופרסטאר מן השורה, איפשהו בחלק התחתון של העשירייה הראשונה. אלא שהיכולות המקצועיות של אירווינג רק מרחיבות את הדיסוננס הקוגניטיבי בין השחקן שהוא על הפרקט לאדם שהוא מחוצה לו.

        "קיירי צריך להפסיק לדבר על מנהיגות - הוא גרוע בזה", צייץ לאחרונה ביל סימונס, ואחד מהאוהדים הכי מפורסמים של הסלטיקס. "לך לניו יורק… בהצלחה". מעטות הפעמים שסימונס ועבדכם הנאמן מוצאים את עצמם באותו צד של המתרס. ההתנהלות התמוהה של אירווינג מגשרת על הפער.

        המוניטין התקשורתי של אירווינג היה די סטנדרטי עד היום שבו החליט להודות בפומבי שהוא מאמין שכדור הארץ שטוח. ההדף התקשורתי - שהגיע עד מורי מדעים בתיכון שהתחננו שיחזור בו למען התלמידים שלהם - היה רחב היקף, גם אם צפוי. על אף שהתנצל בסופו של דבר, קיירי לא מיהר לחזור בו מהצהרותיו הפרובוקטיביות, ותקף בחזרה בכל הזדמנות. "אני רק רוצה לשאול את השאלות", הוא חזר ואמר. איכשהו, גם כשקיירי מנסה לתת תשובה ישירה, קשה להבין מהי, אולי בגלל הטון המתנשא לעייפה, או הטיולים הפילוסופיים הארוכים שהוא לוקח בדרך, שלא אחת מובילים אותו למחוזות אחרים לחלוטין.

        בשלב הזה תורנו לשאול את השאלה - למי אכפת? אף אחד לא אמר שצריך להיות ניוטון בשביל לשחק כדורסל. ולמען האמת, בתור אחד שמחזיק בדעה או שתיים שנמצאות מרחק מה מהמיינסטרים, אני מאמין שיש לקיירי זכות מלאה להחזיק בדעותיו. יש לו גם זכות להשתמש בפלטפורמה שלו כדי להביע אותן בכל דרך שיבחר, שונות ככל שיהיו משלי או משל כלל הציבור. לא שם מצויה הביקורת. הבעיה היא שקיירי (בדומה לדוראנט, אגב) הכניס את עצמו לאיזשהו לופ, ואין לו רצון, או יכולת, לרדת מהעץ שעליו טיפס. ובינתיים מי שנפגע הם אוהדיה של בוסטון, ובעיקר חבריו לקבוצה. להם אכפת - ושם מצויה הביקורת. שאר עולם הכדורסל גם הוא דרוך לראות לאן המעשייה הזו מתפתחת, על אפו ועל חמתו של האדם שבמרכזה.

        בתחילת העונה אירווינג עדכן את אוהדי הקבוצה על כוונתו לחתום בבוסטון בקיץ עם תום החוזה שלו בקיץ. זה קרה באירוע קבוצתי, מול המצלמות (כמובן), אך בלי איש תקשורת עוין בסביבה שיפנה את השאלה. אירווינג בחר להתחייב לירוקים, לקול אנחת הרווחה של האוהדים. בשבועות האחרונים הוא כבר נשמע אחרת. "מה שאני עושה ביולי הוא ענייני בלבד", הוא תקף את השואל, "אני לא חייב לאף אחד כלום". באנגלית המילה "כלום" מתחלפת ב"חרא". האם הוא פשוט שכח? האם הוא לא מבין את האחריות שלו כלפי המילים שיוצאות מפיו?

        העלילה מסתבכת. בפגרת האולסטאר דלף וידאו מהמנהרה של האולם בשארלוט, ובו נצפה אירווינג מדבר עם דוראנט. אין איך לקבוע בוודאות מה ההקשר של השיחה, ורק משפט אחד נשמע בבירור יחסי. "מקום לשני חוזי מקסימום... הגיע הזמן!". לא קשה להסיק שהרכז מתכוון לניקס, שפינו מקום בתקרת השכר בכוונה מובהקת לרדוף אחרי צמד החברים, שעמד אז במנהרה. אירווינג דחה באגרסיביות כל ניסיון לקבל תשובות על הסרטון, בטענה שזו הייתה שיחה פרטית. יש צדק בדבריו, אך ההיתממות הזו אינה מתיישבת עם ההתנהגות שלו, או העובדה שהוא מצהיר על עצמו כישות מוארת (במילים שלו!) - אחד שמבין בדיוק איך ולמה הכל עובד.

        שחקנים, כמו כל בני האדם, מסוגלים לשנות את דעתם. הם גם רשאים לטעות, בין אם הם מודעים לטעותם ובין אם לא. מה שמציק בהתנהלות של אירווינג היא חוסר האחריות המשווע, שכל כך לא הולם את המנהיג שהוא מתיימר להיות. האם אירווינג באמת מתכחש למקום שיש לתקשורת, ובתוכה זו שמסקרת את שוק השחקנים החופשיים בכל הקיץ, בעובדה שהוא מולטי-מיליונר? בעובדה שהליגה משגשגת יותר מאי פעם? האם אין דרכים דיסקרטיות יותר לנהל שיחה בעלת תוכן נפיץ כל כך? האם קשה לחזות שיישאל על כך, לגיטימי או לא, ושיהיה קהל בתוך בוסטון ומחוצה לה שיהיה מעוניין לדעת מה תהיה תשובתו בנושא? לא רק שקיירי לא מתנהג כמו מנהיג באופן שבו הוא מגיב לכל הדרמה שהוא עצמו מייצר - יש משהו ילדותי וחסר טקט בהתנשאות שלו. בשלב הזה קשה אפילו לקחת אותו ברצינות. הוא צודק כשהוא אומר שהסיפורים האלו יכולים לפרק חדרי הלבשה. אבל עליו להסתכל בראי כדי למצוא את האשם העיקרי בכל הבלגן הזה.

        ואיך כל זה משפיע על מה שקורה על הפרקט. כל הקבוצות בצמרת המזרח התחזקו משמעותית, פרט לבוסטון. מילווקי, שדוהרת אל עבר המאזן הטוב בליגה, צירפה את הצלף ניקולה מירוטיץ'. פילדלפיה השיגה את טוביאס האריס כדי לייצר את אחת החמישיות הכי מפחידות בליגה. טורונטו שמה את ידה על מארק גאסול וג'רמי לין כדי לעבות סגל שרץ חזק כל העונה. רק בוסטון העבירה את הטרייד דדליין בחוסר מעש, עם האצבעות מוחזקות בתקווה שאנתוני דייויס יישאר בניו אורלינס.

        בהיעדר חיזוק, מה שנשאר לסטיבנס להישען עליו הם ההמשכיות, והזהות הקבוצתית המושתתת על רוח לחימה, הקרבה ומשמעת. הצירוף של הייוורד - שבשקט בשקט גורם לכולם בסביבתו להזיע עם עונה הפכפכה - פוגעת בהמשכיות הזו. וזוהי ההתנהגות של אירווינג מחוץ למגרש הפוגעת בזהות הקבוצתית שסטיבנס וחניכיו בנו במשך שנים. הכישרון של הסלטיקס בכל עמדה יסחוב אותם הלאה בעונה הרגילה. אך הקבוצה, שהפגינה חוסן מנטלי מרשים כל כך בשלושת ריצות הפלייאוף האחרונות, נראית פגיעה מתמיד. אם היא תיפול מוקדם מהצפוי בפלייאוף, אל תתפלאו אם האצבע המאשימה תופנה לשחקן הכי טוב שלה. המנהיג.

        קיירי אירווינג, בוסטון סלטיקס (AP)
        תאשים קודם כל את עצמך. קיירי (צילום: רויטרס)

        מי מצטייני חצי העונה? האזינו לפודקאסט ה-NBA של אורן לוי ואורי נכטיילר