בווידאו: מיטב הביצועים של לארי בירד במכללת אינדיאנה סטייט
סביר להניח שאם תעצרו בן אדם רנדומלי ברחוב, הוא ידע מי זה לארי בירד. גם אם הוא לא ידע, כנראה שהוא יגיד שהוא יודע, כי הוא שמע את השם הזה מתישהו. לארי בירד הוא ככל הנראה המותג הכי חשוב בהיסטוריה של ה-NBA. הוא ומג'יק ג'ונסון היו אבני הפינה שעליהן נבנתה הליגה מחדש בשנות ה-80. מייקל ג'ורדן והבד בויז ושאקיל אוניל וקובי בריאנט ולברון ג'יימס היו הטיח והקירות והרעפים, אבל הבסיס היה בירד ומג'יק.
עד סוף שנות ה-70 ה-NBA הייתה ליגה זניחה בעולם הספורט. משחקי הפלייאוף היו מועברים בשידור מוקלט, רבים משחקני הליגה השתמשו בסמים ואלכוהול והתפיסה של הליגה הייתה שזו ליגה של שחקנים שחורים. לפי בריאנט גאמבל, השדרן של NBC לשעבר, "כשאנשים אמרו שהליגה שחורה מדי הם לא התכוונו לזה רק במובן הצבעוני של המילה, אלא הם התייחסו לסטייל של המשחק. אני אדאג לעצמי, ולעזאזל עם כל השאר". לקהל הלבן מהמעמד הבינוני-גבוה, קהל היעד של הליגה, זה שאמור למלא את היציעים, לא היה עם מי להזדהות והוא הצביע ברגליים. קבוצות הליגה הפסידו כסף, ונראה היה שהליגה לא מתרוממת. יתכן מאוד שאם לא היה מגיע שינוי, הליגה הייתה פושטת רגל תוך כמה שנים.
ואז הגיע בירד. פתאום הגיע משום מקום הבחור הלבן הזה מאינדיאנה, לא אתלטי במיוחד, לא מהיר בצורה יוצאת דופן, אבל עדיין מקרקס את כל מי שמשחק מולו בזכות חוכמת משחק, קליעה אבסולוטית ותשוקה בלתי נגמרת לנצח. "התקווה הלבנה הגדולה" היה הכינוי שהודבק לבירד עם הגעתו לליגה, כינוי שהוא ניסה להתחמק ממנו, אבל לא באמת היה יכול. הוא היה הסמל שה-NBA התפללה בשבילו, הדמות שהקהל הלבן יכול היה להזדהות איתה. מג'יק ג'ונסון היה שחקן למדהים, אבל הוא לא היה יכול להוביל את המהפכה לבד, הוא היה חייב את לארי.
כתבות קודמות במדור:
מזימה בלתי אפשרית: כך שערוריית המעטפה הקפואה עיצבה את ה-NBA
שור מועד: כשהקריירה המבטיחה של דרק רוז בבולס חוסלה ברגע אחד
המגדל האפל: השושלת האבודה של יוסטון רוקטס באמצע שנות ה-80
טיפשים עם הפסקה: הלקח שהכדורסל האמריקאי למד מנבחרת ארגנטינה
מג'יק ובירד היו יין ויאנג. האחד לבן וביישן, השני שחור ומוחצן. מצד שני, סגנון המשחק של שניהם היה כל כך דומה. כמו הארי פוטר ולורד וולדמורט, האחד לא יכול היה להתקיים בלי האחר, והם הביאו אחד את השני לגבהים חסרי תקדים, ושניהם היו אחראים לרנסנס של הליגה בשנות ה-80. "אחד הדברים שהכי מרגיזים אותי זה כשאומרים שמייקל ג'ורדן הציל את ה-NBA", אמר גאמבל ב-30 על 30 שנעשה על בירד ומג'יק לפני כעשור, "זה בולשיט. מג'יק ולארי הצילו את ה-NBA".
בירד ומג'יק החלו את היריבות שלהם עוד במכללות באחד ממשחקי גמר ה-NCAA הגדולים בהיסטוריה, והמשיכו את היריבות אל ה-NBA, עם הסלטיקס והלייקרס. היריבות הזו העלתה את הרייטינג של הליגה והוציאה אותה מהמחשכים. לארי ומג'יק הם אלו שהדליקו את האור. אבל מה אם היו אומרים לכם שכל הרנסנס הזה, כל הגאולה הזו, כל מה שאנחנו רואים היום ורגילים לקבל על בסיס יומי מהליגה הטובה בעולם לא היה קיים? מה אם היו אומרים לכם שכל ההיסטוריה המודרנית של ה-NBA קיימת בזכות בחור אלמוני בשם ביל הודג'ס? זה הזמן לקחת את הגלולה האדומה ולצלול לתוך המטריקס, ולהבין איך לארי בירד הפך ללארי לג'נד, ואיך עולם הכדורסל השתנה מקצה לקצה.
לארי בירד היה הבן הרביעי מתוך שישה לג'ו וג'ורג'יה בירד. הוא גדל בדרום אינדיאנה בכפר קטן בשם פרנץ' ליק. כיום אוכלוסיית הכפר מונה פחות מ-2,000 תושבים וכפי שאתם בטח מדמיינים, רובם חקלאים, עובדי כפיים ובאופן כללי, אנשים קשי-יום. משפחת בירד לא הייתה יוצאת דופן. מעבר למצב הכלכלי הבעייתי, האב ג'ו התמודד עם פוסט-טראומה כתוצאה מהשירות הצבאי שלו בקוריאה, מה שהוביל לאלכוהוליזם וסיוטים קשים. בעקבות אותם סיוטים, ג'ורג'יה הייתה אומרת לילדיה לא לגעת באביהם כשהוא ישן כי יכול להיות שהוא יתעורר עם אגרופים מונפים. בימים קשים במיוחד הוא גם היה מכה את ג'ורג'יה. "הוא תמיד היה מתחרט אחר כך, כשהיה פיכח", אמרה וירג'יניה, דודתו של לארי ואחותה של ג'ורג'יה. כשלארי היה בן 16 המצב כבר הפך לבלתי נסבל והוריו התגרשו.
לארי גדל בסביבה הזו והיה ביישן במיוחד. הוא אף פעם לא היה מסתכל בעיניים של האנשים שדיבר איתם ו"הוא היה מספר רק את מה שהוא רצה שתדע", כפי שג'ורג'יה אמרה בספר "When March Went Mad" של סת' דייוויס. הוא כמעט נכשל בשיעור אנגלית פעם אחת משום שלא רצה להציג פרזנטציה מול הכיתה. יחד עם זאת, על הפרקט, הביישנות נעלמה. בשנת 1974, השנה האחרונה שלו בתיכון, הוא העמיד ממוצעים נדירים של 31 נקודות ו-21 ריבאונדים, ומהר מאוד השם שלו הגיע לאוזניהם של סקאוטים במכללות האזוריות. בירד המופנם לא רצה את כל תשומת הלב, וזה גם השפיע על תהליך הגיוס שלו. דני קראם, המאמן של לואיוויל שהגיע לפרנץ' ליק כדי לגייס את בירד למכללה שלו, אתגר אותו במשחק חיובים. אם קראם מנצח, בירד צריך לבוא לביקור בלואיוויל. בירד לא רצה לנסוע ללואיוויל ולהיות באור הזרקורים, אז הוא ניצח את קראם תוך שמונה זריקות, ומעולם לא עשה את הביקור.
כתבות נוספות במדור:
השנים לא מחקו את הבושה: חזרה לסדרת גמר המערב ב-2002
בכייה לדורות: הטרייד האומלל של אוקלהומה סיטי על ג'יימס הארדן
חומות של תקווה: האליפות המפתיעה של דטרויט פיסטונס ב-2004
ניצחון הרוח: חזרה לחוקי ג'ורדן של הבאד בויז בסוף שנות ה-80
השם שלו בסופו של דבר הגיע לבובי נייט באוניברסיטת אינדיאנה, אולם נייט לא היה משוכנע שלבחור הביישן הזה יש את מה שדרוש כדי להצליח. רק אחרי שהתפנה לו מקום בסגל מכיוון שאחד השחקנים שלו התחייב למכללה אחרת, נייט הציע לבירד מלגה. לארי, שידע שבפרנץ' ליק יש אוהדים רבים של אינדיאנה, אחת המכללות הגדולות במדינה, לא רצה לאכזב והתחייב לנייט, אבל ג'יימס "ביזר" קרנס, חברו לקבוצה בתיכון, אמר כי "אני חושב שהוא הלך לשם כי אנשים אחרים לחצו עליו ללכת".
אוניברסיטת אינדיאנה הייתה ממוקמת בבלומינגטון, פחות מ-100 קילומטר מפרנץ' ליק, אבל מבחינת בירד, היה מדובר בעולם אחר לגמרי. הקמפוס בעל 30 אלף הסטודנטים נראה לו המוני מדי, היה לו קשה עם העובדה שהוא צריך ללכת כמה קילומטרים מכיתה לכיתה וכפי שהוא עצמו אמר, "לא הייתי בדיוק גאון בבית ספר". האישיות שלו לא התאימה לעולם של אוניברסיטת אינדיאנה. הוא התקשר אל אמו מספר פעמים ואמר לה כי הוא רוצה לעזוב, אבל היא סירבה לשמוע.
הבעיה היא שהכדורסל לא נתן לו מפלט. השחקנים הוותיקים אמללו אותו, סגנון המשחק לא התאים לו ומעל הכל, היחס של בובי נייט אליו בצומת הקריטי הזה בחייו פגע בו. באחד הלילות בקמפוס בירד הלך עם בת זוגתו, יאן קונדרה, וראה את נייט צועד ממולו. בירד ראה בכך הזדמנות נדירה לדבר עם מאמנו ואמר לו "שלום" כשנייט עבר מולו, אבל נייט המשיך ללכת בלי לומר מילה. "לארי לא אמר כלום", נזכרה קונדרה, "אבל יכולתי לראות בשפת הגוף שלו שהוא נפגע". שנים מאוחר יותר נייט יאמר כי לארי בירד הוא "אחת מהטעויות הכי גדולות שלי", אבל זרעי העזיבה כבר ננטעו. בירד התקשר שוב לאמו ואמר לה שהוא עוזב, היא שוב סירבה, אבל הפעם הוא היה נחוש. הוא ארז את חפציו ותפס טרמפ בחזרה לפרנץ' ליק. אחרי 24 ימים בלבד, הפרק שלו באוניברסיטת אינדיאנה הסתיים, ולעת עתה, גם הרומן שלו עם כדורסל מקצועני.
בירד חזר לעיר מולדתו ונרשם למכללת נורת'ווד הסמוכה לפרנץ' ליק, אבל מהר מאוד הוא הבין שהרמה שם נמוכה מאוד. הוא עזב כעבור שבועיים. ג'ק ג'ונסון, המאמן של נורת'ווד, זוכר "בחור מאוד לא מסודר. היה לו קשה להגיע לשיעורים והוא היה לא ממושמע".
בלי מלגה ובלי קבוצה, אחרי שפרש משתי מכללות תוך פחות מחצי שנה, בירד היה נחוש להמשיך הלאה. הוא מצא עבודה בעירייה של פרנץ' ליק ביחד עם חברו ביזר והחל לעבוד בכל מה שאפשר. איסוף זבל, חפירת תעלות, צביעת מדרכות. "הוא אהב את זה", אמר חברו, "אם הוא לא היה חוזר לשחק כדורסל, אני חושב שהוא היה ראש מחלקת התחזוקה של פרנץ' ליק עכשיו".
לארי החל למצוא את מקומו. הוא עדיין שיחק כדורסל במסגרת חובבנית והיה השחקן הכי דומיננטי כמובן, וביחד עם העבודה שלו בעירייה, התקופה הזו הייתה אחת המאושרות בחייו הצעירים. אלא שאז אביו, שמצבו הידרדר לאחר הגירושים מג'ורג'יה, החליט לשים קץ לחייו ביריית אקדח. "לארי לא מדבר איתי על זה", קרנס אמר בראיון בעבר, "אבל תאמין לי, הוא לקח את זה קשה".
באותו זמן ביל הודג'ס החל את עבודתו כעוזר מאמן במכללת אינדיאנה סטייט תחת המאמן בוב קינג. הסגל של הסיקמורס היה דליל והם חיפשו שחקנים, והודג'ס ראה ברשימה את שמו של בירד. הוא הכיר אותו מהתצוגות שלי בתיכון. "אתה מנסה לגייס את בירד?" הודג'ס שאל. "הוא ברשימה. הוא טוב?" קינג ענה בשאלה משל עצמו. "כן, הוא טוב. אני מניח שהוא יכול לפתוח בשבילנו כבר עכשיו. בטח להעמיד ממוצעים של 18 למשחק", הודג'ס אמר. "אז לך תראה אותו", קינג השיב.
למחרת הודג'ס וסטן אוונס, עוזר המאמן השני, שמו פעמיהם לפרנץ' ליק בחיפוש אחר הבחור הבלונדיני הגבוה העונה לשם לארי. ביחד עם המאמן של לארי מהתיכון הם הגיעו לבית של ג'ורג'יה. הודג'ס דפק בדלת ולאחר שהציג את עצמו בפני ג'ורג'יה גורש בבושת פנים. "למה אתם המאמנים ממשיכים להטריד אותו? הוא לא רוצה ללכת לקולג', הוא לא מעוניין", היא אמרה וטרקה את הדלת.
הודג'ס לא ויתר וניסה גם בבית של סבתו של לארי, אבל אף אחד לא היה בבית. בשלב הזה אוונס הציע שיעזבו, אבל הודג'ס התעקש. "אנחנו נמצא אותו, כמה בחורים בגובה 2.05 מטר יש פה כבר?". הם חיפשו בבריכה ובתחנת הדלק המקומית, אבל הוא לא היה שם. הם כבר התכוננו לעזיבה, כשלפתע הודג'ס זיהה אותו. לארי הלך לצד סבתו, הם בדיוק יצאו מהמכבסה.
הודג'ס ואוונס החנו את המכונית לצידם והציגו את עצמם בפני בירד. לארי הסתכל על הרצפה ואמר להם שאין לו זמן לדבר כי הוא צריך להחליף משאבת דלק במכונית שלו, אלא שסבתו התערבה והציעה לארח אותם בביתה. הם נסעו חזרה לבית של סבתו כשהודג'ס ואוונס בעקבותיהם ולארי עדיין ניסה להתחמק. הוא הציע שהוא יוריד אותה בבית ויחזור כשהמאמנים ילכו, אבל סבתו סירבה. "חינכנו אותך טוב יותר מזה, כבר אמרת להם שתדבר איתם", היא אמרה לו.
ככה בירד נראה אחרי המעבר לאינדיאנה סטייט
בסופו של דבר, הודג'ס ואוונס נכנסו לבית ושתו תה קר. הודג'ס ידע שהוא צריך את בירד בקבוצה שלו, אבל הוא לא ידע איך לשכנע אותו. הוא דיבר איתו על העבר שלו בכדורסל, ואז הם עברו לדבר על העבודה של לארי בעירייה. הודג'ס ניסה לגייס את בירד מבלי להפחיד אותו. הוא אמר לו שבאינדיאנה סטייט הם צריכים שחקנים טובים ובירד המשיך להסתכל על הרצפה וענה לו שאם הם מחפשים שחקנים טובים, אז אחיו של ביזר, קווין קרנס, הוא שחקן מעולה. הוא הוביל את התיכון המקומי לאליפות האזורית שלוש שנים קודם לכן. "הוא היה יכול להיות שחקן ממש טוב אם הוא היה הולך לקולג'", לארי אמר.
"אתה יודע, לארי", הודג'ס ענה לו, "זה בדיוק מה שהם יגידו עליך יום אחד אם לא תלך לקולג'". לארי הרים את מבטו בפעם הראשונה, והודג'ס ידע שהוא תפס אותו.
כמה שבועות מאוחר יותר בירד התחייב לאינדיאנה סטייט ולאחר שעברה תקופת הצינון (הוא לא היה יכול לשחק בשנה הראשונה בעקבות הפרישה מאינדיאנה) הוא החל לשכתב את ספרי ההיסטוריה. שלוש שנים מאוחר יותר הוא יוביל את אינדיאנה סטייט, עם הודג'ס כמאמן ראשי, לעונה מטורפת בה הם ינצחו 33 משחקים רצופים. ההפסד היחיד שלהם הגיע בגמר טורניר ה-NCAA למג'יק ולמישיגן סטייט. משם הוא המשיך לשנות את הנוף ב-NBA עם שלוש אליפויות, שלושה תארי MVP, ייסוד מועדון ה-50-40-90, 12 בחירות לאולסטאר, הופעה עם הדרים-טים ב-1992 והמון רגעי ספורט בלתי נשכחים, כמו החטיפה מול דטרויט בגמר המזרח או המכות עם ד"ר ג'יי. על הדרך הוא גם חתום על הישג חסר תקדים נוסף. הוא היחיד שזכה גם בתואר ה-MVP כשחקן, גם בתואר מאמן העונה וגם בתואר הג'נרל מנג'ר המצטיין.
שם הכל התחיל: הקרב המפורסם בין בירד למג'יק בגמר המכללות
לארי בירד הוא אגדה חיה, והוא אחראי ישיר לכך שה-NBA הוא מוצר משגשג כיום. כל זה היה מרחק ביל הודג'ס אחד מלא להתרחש. השיחה הזו בבית של סבתא של בירד, המשפט הזה של הודג'ס על איך שידברו על לארי אם הוא לא ילך למכללה, אלו היו רגעים ששינו את ההיסטוריה של הליגה לעד. יכול להיות שהכישרון של בירד היה כל כך אדיר והתשוקה שלו למשחק כל כך טהורה שמישהו אחר היה מגייס אותו מאוחר יותר, אבל גם יכול להיות שלא.
יכול מאוד להיות שיש עוד הרבה מאוד לארי בירדים שמסתובבים להם ברחבי ארה"ב, צובעים מדרכות ומנקים פחי אשפה משום שלא היה את הביל הודג'ס הזה שיתעקש לגייס אותם כשכל השאר כבר התייאשו. ג'קי מקמולן, כתבת ותיקה ב-ESPN, סיכמה את זה כנראה טוב מכולם. "אם ביל הודג'ס לא היה עקשן כמו שהוא היה, כנראה שלארי בירד לא היה קיים במוחות שלנו". תחשבו על זה בפעם הבאה שסבתא שלכם מזמינה אתכם לתה קר.
