זכייתה המרשימה של קליבלנד באליפות ייצרה לא מעט קשיים בקרב לא מעט פרשני כדורסל. ובקרב לא מעט חובבי כדורסל. ולא, לא בגלל סוגיית אוהבים או שונאים את לברון ג'יימס. ולא בגלל ענייני דיוויד גריפין או דיוויד בלאט (מי?). בגלל עניינים ברומו של עולם.
לברזילאים חובבי הכדורגל היפה יש את הז'וגו בוניטו. ברצלונה הציגה בפני העולם את הטיקי טאקה. ולנו היה את אלו ששיחקו את הכדורסל הנכון, או אולי צריך לומר הכדורסל היפה. כדורסל של ריווח, תנועתיות, קבוצתיות, קצב. ושתי נציגותיו עלי אדמות, כל אחת עם סגנונה הייחודי (והשונה בתכלית השינוי מהשניה), הופיעו בדמות גולדן סטייט וסן אנטוניו. שעל הדרך, נראו (גם) במהלך העונה הסדירה כמי שאמנם פיצחו את הקוד וחיברו בין האסתטי לבין המנצח. בין האידיאולוגיה לבין הווינריות. ושוב, כל אחת בדרכה הייחודית. הקבוצה של פופוביץ' עם הכדורסל הקבוצתי והמדויק, שבו כל מהלך הוא מלאכת מחשבת. גולדן סטייט עם משחק ההתקפה הספקטקולארי, התנועתי והתזזיתי, שבז לקלישאות ישנות של נכון או לא נכון, שמבטל ומוותר על משחק בידודים או פיק אנד רול כשיטה.
עוד בנושא:
לברון ג'יימס עונה למבקרים: "פקפקו בי, הספידו אותי, חה חה חה"
גולדן סטייט, ברוכה הבאה לחיים האמיתיים: השיעור של לברון
הקאבס חזרו לקליבלנד, הקמע הסודי שהעניק אליפות נחשף
מפיטורי בלאט ועד האליפות: ציוני הדרך בעונה המשוגעת של קליבלנד
הכל היה טוב ונחמד, עד שהגיעו משחקי הפלייאוף ובעטו לכולנו בסטיבן אדאמס. הקבוצות הכי מרשימות בשלבי ההכרעה של עונת ה-NBA היו אלו ששיחקו את הכדורסל ההפוך לזה שהפכנו לאידיאלי. אוקלהומה סיטי הייתה רחוקה מרחק יריקה מלדרוס גם את סן אנטוניו וגם את האלופה במיל'. והיא הציגה משחק התקפה שמכיל שתי אופציות מרכזיות: ריצת אמוק א-לה אינדיאנה ג'ונס או בידוד/ פיק אנד רול סטטי. סה טו, פחות או יותר. שזה דומה להחריד לכדורסל האלים והמונוטוני שראינו מהאלופה החדשה. אם לא רצים, אז בידודים או פיק אנד רולים ממצב עמידה וכדרור. כדרור, כדרור, כדרור ואז הליכה אגרסיבית למיסמאץ' ההגנתי שבו מחפשים את הפראייר. כלומר, הולכים בעיקר על סטף קרי, אבל גם על הפסטוס אזילים של העולם. התקפה אחר התקפה, פעם אחר פעם, ללא תנועתיות וכאשר מינימום שחקנים נוגע בכדור. כדורסל של פואנטות ופאנצ'ים. סליחה, כדורסל עם אותן פואנטות ואותם פאנצ'ים - ורק פואנטות ורק פאנצ'ים.
שנייה לפני שממשיכים, צריכים להודות ולהבהיר שקשה לייצר תאוריה במצב שבו זהות האלופה מוכרעת במהלך לפה או מהלך לשם. שלשה חופשית אחת של קרי שנכנסת או דאנק של איגודלה במקום גג של המלך ג'יימס, או אולי דריימונד גרין שכן משחק במשחק 5 והשיח שלנו שונה לחלוטין. אין ספק. מצד שני, גם אם הייתה מצליחה הקבוצה של סטיב קר למצוא את הדרך ולנצח במשחק מספר 7, הייתה עושה זאת לאחר קשיים וחריקות במשחק ההתקפה שלה. כאלו שהחלו עוד בגמר המערב ונמשכו בכל משחקי הגמר. כן, במידה מסוימת גם בשניים הראשונים בהם שייטה לנצחונות קלים. הקונספט המרהיב שבו דריימונד גרין דוחף את הכדור קדימה ומאתר את אחד הספלאשים, לאחר תנועה בלתי פוסקת ושימוש חוזר בחסימות לשחקן ללא כדור, נתקע בסופן של יותר מדי התקפות דרך ללא מוצא. תומפסון וקרי נתקלו בשומרים והגנות שהכריחו אותם למצבים קשים, רחוק מדי מהסל, וחשפו קשיים (מפתיעים?!) להתמודד מצבי אחד על אחד מתוך כדרור. גם נגד שומרים גבוהים לאחר חילוף הגנתי. גם נגד שומרים בינוניים כמו קיירי אירווינג.
וחמור יותר היה מצבו של משחק ההתקפה מבית מדרשו של גרג פופוביץ' הענק. שבמידה מסוימת ויתר על חלק מהעקרונות ההתקפיים המושלמים לטובת כדורסל של בידודים. יתכן שסן אנטוניו ביצעה התאמות נדרשות לאור הדומיננטיות ההתקפית של אולדריג' את לאונרד ויתכן שקיימות סיבות נוספות, אבל סן אנטוניו שיחקה בפוסט סיזן כדורסל נחות, בקנה המידה אליו התרגלנו. והחמור מכל היא גם הפסידה איתו לקבוצה שיודעת לעשות זאת טוב יותר ממנה.
עוד בנושא:
כשלברון הפך מנבל לגיבור מרגש: אסף רביץ מתרגש עם ה-MVP
העיתוי המושלם: ריצ'רד ג'פרסון בן ה-35 הודיע על פרישה מכדורסל
דריימונד גרין לוקח את האשמה, קרי שבור: גולדן סטייט אחרי ההפסד
הדמעות, החגיגות והטראש טוק עם קרי: אלבום תמונות ממשחק האליפות
ואם כבר אנחנו עוסקים בתהיות ומחשבות כפירה, אז הפלייאוף הזה אמור לגרום למחשבה נוספת על מוסכמה שהפכה לאמת ועובדה אמפירית לפיה הזריקה מחוץ לקשת ביטלה את הצורך בזריקה לשתי נקודות מחוץ לאזור הצבע. שאין מקום ל-Long two, בטח שלא מכדרור. הרי כולנו למדנו והפנמנו את התורה הסטטיסטית הבדוקה, שבזה לזריקה שאיננה יעילה. ואז הגיעו שחקנים כמו דוראנט (בפלייאוף בינוני במושגים שלו) וקיירי אירווינג את ג'יימס, והוכיחו שיש כדורסל שאיננו צבע או טריצות. בטח כשכדורסל השלשות, של זו שזורקת הכי הרבה בליגה, כולל ממוצע של 40 זריקות ומעלה במשחקי הגמר האחרונים, מתברר ככזה שגורר איתו לא מעט בעיות וקשיים.
אז פתאום, אחרי שנראה היה שגולדן סטייט מציגה את אחד הסגלים המוכשרים בהיסטוריה של הענף, נראית האופציה של קווין דוראנט במקום האריסון בארנס הגיונית לגמרי. סגנית האלופה יכולה הרי להרשות לעצמה מהלך שכזה, ברמת תקרת שכר, ומסקנות הפלייאוף האחרון מעידות שיש לכך היגיון מקצועי. בטח בכל הנוגע לעניינים הגנתיים, אבל גם בכל הנוגע לצורך בשחקן (נוסף?) שאפשר לתת לו את הכדור כדי שייצר לעצמו. שיעניק אופציה נוספת במקום או בנוסף להתקפה שבה שני שחקנים רצים כמו מטורפים כדי לקבל את הכדור ולהטיל. כי יכול בהחלט להיות שהכדורסל של גולדן סטייט הוא כדורסל העונה הרגילה המושלם, אבל כזה שנתקל ביותר מדי מכשולים כשמגיעים לשלבים האחרונים והמכריעים של העונה. ובינינו? סימנים ראשוניים לכך ראינו גם בשלבים המקבילים של העונה הקודמת.
מה כל זה אומר לגבי סטף קרי? אה, שכנראה קצת הגזמנו לגביו. שנכון לעכשיו, ורק לעכשיו, מדובר בענק שבענקים, אבל עדיין לא במונחים היסטוריים. מבלי שתהיה בכך הכרה או הודאה באמירות הנרגנות של זקני השבט, מסתמן שמי שנחשב עד לפני שבוע בערך לפנים החדשות של הליגה, צריך לשבת ולעשות חושבים. סטף קרי, ומישהו צריך להגיד זאת ברורות, הוא נטל הגנתי על הקבוצה שלו, ברגע שמגיעים לשחק נגד קבוצות כמו זו של לברון. או ווסטברוק. בטח ובטח כשהן מוותרות על שלבי הגישוש והולכות על הראש שלו במהלך אחרי מהלך.
התקפית? מסתבר שיש שם עוד עבודה. בטח בכל הקשור ליכולות לקחת את השומר שלו מכדרור ולסיים מחצי מרחק ובצבע. סטף קרי העונה הפך לנגד עינינו לאחת מתופעות הכדורסל העצומות והמרגשות שידענו. עכשיו, עם שוך הפסטיבל, אחרי שסיים להדגים מולנו זריקות חימום מחדר ההלבשה ותרגילי באולינג וגולף עם כדור כדורסל, הוא חייב לעשות כמעשה הגדולים באמת ולחזור מהפגרה הקרובה לאחר ששיפר אלמנטים נדרשים במשחק שלו. ובמיוחד כאלו שיסייעו לו להתמודד, להבא, עם מפלצות אדם פיזיות ואתלטיות דוגמת ראסל ווסטברוק וכמובן לברון ג'יימס. שיעזרו לו להתחרות על תואר השחקן הטוב בעולם. תואר שבו אוחז, ללא עוררין, ה-MVP של סדרת הגמר.
