כמה מחשבות מהירות, לפני שמתחילים לעכל באמת:
1. באופן סמלי, משחק 7 של גמר ה-NBA התרחש במקביל לשידור פרק 9 המפורסם בעונה הנוכחית של 'משחקי הכס' (אל תדאגו, עוד לא ראיתי). סמלי, כי השבוע האחרון של עונת ה-NBA הוביל לטוויסט כל כך עוצמתי, מפתיע ודרמטי בעלילה שאפילו ג'ורג' ר.ר. מרטין לא היה יכול לכתוב את זה טוב יותר מהמציאות.
שנה שלמה חיינו בתוך הסיפור של גולדן סטייט: הסגנון, השיאים, הסטף קרי, ההתכתבות עם ההיסטוריה. המהפך מול OKC היה אמור להיות המכשול הגדול שהקבוצה ההיסטורית הצליחה לעבור, המכשול המשמעותי היחיד. קליבלנד הנוכחית, על שלל סימני השאלה שלה, לא נראתה כמו יריבה מסובכת במיוחד ונשארה כזאת גם אחרי המשחק הרביעי. ופתאום, ללא אזהרה מוקדמת, זה הפך להיות הסיפור של לברון ג'יימס ההוא מהסיפור הקודם, ששנה שלמה לא נראה רלוונטי בעולם החדש.
2. ואיזה סיפור זה. החזרה הביתה שהסתיימה עם אליפות לעיר הכי מוכת גורל ספורטיבי בארצות הברית הייתה כל כך חשובה ללברון, כל כך מרגשת עבור מי שעד לפני שנתיים עוד נחשב לנבל הגדול בעיר הזאת. זה הרגע בו מותר וצריך לשים בצד את כל הציניות שמאפיינת את תקופתנו, את כל האנטגוניזם שלברון מסוגל לייצר, בטח בארץ הקודש בחודשים האחרונים, כדי להתרגש יחד איתו מרגע ספורטיבי ואנושי טהור. רגע שהסתיים עם הכוכב הגדול בדמעות על הפרקט והמאמן שלו בדמעות על הספסל.
עוד בנושא
קליבלנד אלופת ה-NBA אחרי שגברה 89:93 על גולדן סטייט
לברון ג'יימס וג'יי אר סמית מיררו בבכי: "אף אחד לא ספר אותנו"
רכבת ההרים הכי מהירה: ציוני הדרך בעונה המשוגעת של הקאבס
גרין: "אני אשם". קרי: "הגמר הזה ירדוף אותי עוד הרבה מאוד זמן"
3. כמעט בלתי אפשרי להפריז במשמעות של השבוע האחרון למעמד ההיסטורי של לברון. הוא לא סתם הוביל את קליבלנד לאליפות, הוא עשה את זה תוך חזרה מפיגור 3:1 כששניים משלושת המשחקים שנותרו היו בחוץ, מול קבוצת העונה הרגילה הגדולה בהיסטוריה. הוא עשה את זה עם שני משחקים עצומים, שיתחרו עם כל צמד משחקי בק-טו-בק של כל שחקן בכל מעמד, בטח בגמר, בטח במשחקי הדחה. והוא עשה את זה עם טריפל דאבל במשחק 7.
המשחק הלילה לא היה גדול כמו שני הקודמים, אבל בשום שלב לא היה ספק מי השחקן הטוב על הפרקט, מי זה שלא מוכן בשום אופן להפסיד את זה. זו הייתה עוד תצוגה הגנתית של לברון, שהגיעה לשיא עם החסימה המטורפת על איגודלה במתפרצת, חסימה שהניצחון של קליבלנד הפך אותה מיד לרגע איקוני, לבלוק הגדול אי פעם. כראוי, לברון גם קלע את הנקודה האחרונה במשחק כשהצליח לגרד קליעת עונשין רגע לאחר שנפל על כף היד הזורקת ולא ברור איך לא שבר שם כלום.
4. משחק 7 התנהל כמו שמשחקי 7 של הגמר מתנהלים: מתוח, צמוד, כל סל מרגיש כמו הישג. במחצית נדמה היה שגולדן סטייט יוצרת מיני בריחה, לכן מגיע קרדיט עצום לשחקנים שמסביב ללברון על ההתעלות ברבע השלישי. זה התחיל עם שתי דקות גדולות של ג'יי אר סמית', המשיך עם כמה מהלכים מוצלחים של קיירי אירווינג והסתיים עם מלחמה בריבאונד וקליעות עונשין של טריסטן תומפסון. קיירי סיפק עוד הצגה של מספר 2 ראוי לחלוטין, וכמובן הגיע לשיא עם השלשה על הראש של סטף קרי שהכריעה את המשחק בדקות בהן אף אחד אחר לא מצא את הטבעת דקות ארוכות. קיירי הוכיח בשבוע האחרון שהוא נולד למעמדים גדולים, והוא עוד יהיה בלא מעט כאלה.
5. מה לגבי גולדן סטייט? יהיה לנו מספיק זמן לנתח לעומק מה קרה לה בפלייאוף הזה. בתמונה הגדולה, יכול להיות שהקבוצה של סטיב קר פשוט חזרה למציאות אחרי שבעונה שעברה נפלה לידיה אליפות ללא מתחרה ראויה. המציאות היא שצריך לגדול למעמד שגולדן סטייט חשבה שהיא כבר נמצאת בו, שצריך לעבור תהליך. זה מתחיל בכוכב הגדול, בסטף קרי, שלא מצא בעצמו את ההצגה הגדולה הנוספת שהייתה חסרה לגולדן סטייט בשבוע הזה, וממשיך בשחקני המשנה שכל אחד פגש את המגבלות שלו.
זו, כמובן, חוכמה בדיעבד, שום דבר מזה לא נראה רלוונטי לפני משחק 5. יכול להיות שאלמלא ההשעיה של דריימונד היינו ממשיכים לדבר על הקבוצה ההיסטורית הזאת, וגם אחרי כל הצרות היא הייתה במרחק פוזשן וחצי מאליפות. אחרי הפסד כזה כל דבר קטן נראה גדול, בלטה במיוחד ההחלטה של קר להכניס באמצע הרבע האחרון את פסטוס אזילי שלאורך הסדרה לא תפקד במקום להישאר עם ההרכב הנמוך שלו. קר, כמו קרי, כמו כל גולדן סטייט, שילם סוף סוף את שכר הלימוד שאולי הגיוני יותר היה שישלם בשנה שעברה. נותר לקוות שאחרי האכזבה יבינו בגולדן סטייט שמבחינת התהליך ארוך הטווח טוב שהם נכשלו פעם אחת, טוב שהם יוצאים מהעונה הזאת עם תחושה שיש להם מה לשפר ומה ללמוד מהפלייאוף הנוכחי. קבוצות היסטוריות הן אלה שיודעות להתאושש מכישלונות, לווריירס יהיו הזדמנויות להוכיח שזה החומר ממנו הקבוצה הזו קורצה. הסיפור שלה לא נגמר הלילה, יכול להיות שהוא בקושי התחיל.
