1. מורשת לברון. בכדורסל האמריקאי מתנהל כבר שנים ארוכות קרב שקט ולא מוכרז, אך משמעותי מאוד, בין שתי אסכולות: הקבוצה מול הסופרסטאר. הקבוצה בונה את עצמה בסבלנות ובאיטיות דרך בחירות דראפט וטריידים חכמים, מעניקה את המושכות למאמן שמקבל אשראי לשלוט בשחקניו ומאמינה בהמשכיות. הדוגמה המובהקת ביותר למודל הזה היא סן אנטוניו ספרס, אבל גם מועדונים כסקרמנטו קינגס של תחילת שנות ה-2000, דטרויט פיסטונס של אמצע העשור הקודם ודאלאס מאבריקס של תחילת העשור הנוכחי מייצגים אותו נאמנה.
גולדן סטייט היא החוליה האחרונה בקבוצות שגדולות יותר מהכוכב הבודד. למרות הווירטואוזיות של סטף קרי, מדובר במועדון שבנה עצמו בסבלנות ושארבעה מחמשת שחקני החמישייה שלו נבחרו על ידו בדראפט. גם הכדורסל של הווריירס, כמו זה של הספרס, הוא כזה של קבוצה, עם הרבה תנועה, חסימות ומסירות. כן, קרי ותומפסון משחררים זריקות לא אחראיות לכאורה מתשעה מטרים והראשון מסוגל לספק ברבע הקריטי ביותר בעונה מסירה מופקרת מאחורי הגב, אך החופש שלהם הוא במסגרת השיטה, במסגרת המערכת.
בצד הנגדי, של הסופרסטאר, ניצב בשש העונות האחרונות לברון ג'יימס. מחד, האתוס האמריקאי מקדש את האינדיווידואל, הכוכב הבודד, אך לברון נתן לאוהדי הכדורסל הטהור יותר מדי סיבות להתייצב נגדו: הוא נטש את קליבלנד בתוכנית טלוויזיה מגלומנית ומעוררת סלידה; בנה בעצמו את הטריו המוביל במיאמי היט; לקח שתי אליפויות בפלורידה רק כדי לעזוב לאנחות מועדון נוסף, הפעם חזרה לקליבלנד; דחף ככל הנראה לפיטורי מאמנו בקאבס; ואפילו הקים סוכנות שחקנים שבה הוא שולט בעקיפין בחלק משחקני הליגה המובילים. גם העונה, ג'יימס הסיח את דעת חבריו כשהתרועע עם יריבים במחצית משחק, הפסיק לעקוב בטוויטר אחרי קבוצתו והצהיר שברצונו לשחק עם כריס פול, דוויין ווייד וכרמלו אנתוני. במילים אחרות, לברון גדול מהמועדון, אפילו מהעיר.
אלא שלצד כל אלה, הוא מכונת כדורסל שהעולם טרם ראה. ג'יימס הוא ככל הנראה שחקן החוץ השני בטיבו בהיסטוריה אחרי מייקל ג'ורדן (סליחה מג'יק ג'ונסון; תאכל אבק, לארי בירד), גם אם היה מפסיד הלילה, אבל במובן מסוים כל השוואה לשחקן עבר והווה עושה לו עוול: אף שחקן בהיסטוריה לא החזיק בשילוב כזה של כוח פיזי, אתלטיות, חוכמת משחק, יכולת מסירה, יכולת חדירה, הצטיינות במגרש הפתוח ובעיקר הגנה על כל עמדה אפשרית. לא בכדי הוביל ג'יימס בכל קטגוריה סטטיסטית בסדרת הגמר.
הנקודה האכזרית ביותר בלברון היא שככל שהוא קשה ואנוכי מחוץ למגרש, כך הוא קבוצתי על הפרקט. התוצאה היא אליפות שלישית בקריירה, שהיא גם המרשימה ביותר, הדומיננטית ביותר ברמה האישית וגם זו שתסיר את כל סימני השאלה - הקטנוניים ברובם - סביב מורשתו והקריירה שלו. עכשיו הוא יכול להגשים כל חלום אפשרי, כולל לנטוש שוב את קליבלנד, להגשים חלומות ולפטר עוד מאמנים. יש כאלה שמותר להם הכל. החיים לא הוגנים.
למרות זאת, ג'נרל מנג'רים שירצו לבנות קבוצה גדולה מאפס ימשיכו לחקות את גולדן סטייט וסן אנטוניו, ולנסות לבנות לאט ובזהירות, ובעיקר לנסות לשלוט בתהליך במקום לאפשר לכוכביהם לעשות זאת במקומם. גם מאמנים שירצו לחקות את סגנון המשחק של טיירון לו וקליבלנד לא ימצאו שם מקור להשראה: כשברשותך שחקני אחד על אחד עילאיים כג'יימס וקיירי ארווינג הווירטואוזי, די בפיק אנד רול ובידודים (ובעיקר ריצה והרבה שלשות, מגמה שלא תיעלם מהכדורסל עם ההפסד של גולדן סטייט), אבל קבוצה ממוצעת תזדקק למעט יותר תחכום. לברון כל כך גדול, שפשוט אי אפשר לחקות אותו.
2. הווריירס לאן. המקבילות האמריקאיות של "יציע העיתונות" כבר התחילו לחתוך את גולדן סטייט, דקות לאחר סיום המשחק. גם אוהדים רבים לגלגו ברשתות החבריות על הלוזריות של הווריירס, על ההיעלמות של סטף קרי, על כך שלא לוקחים אליפות עם שלשות. זה מה שאוהדים ועיתונאים עושים - הם לועגים ומבקרים, כי זה פשוט, זמין (במרחק הקלדה בטלפון הנייד) ומתגמל. למרות כל אלו, כשתתחיל העונה הבאה, תהיה גולדן סטייט כל הנראה אחת משתי המועמדות המובילות לאליפות, כששלושת שחקניה החשובים ביותר, סטף קרי, קליי תומפסון ודריימונד גרין עדיין צעירים יחסית ומלאי מוטיבציה להמשיך את השושלת. גם את הספרס, יש לזכור, הספידו אחרי השלשה של ריי אלן ב-2013, אך הם חזרו לאחת האליפויות הדומיננטיות והמרשימות בהיסטוריה.
הווריירס, יש לזכור, היו רחוקים כדי טיפה איפוק של דריימונד גרין במשחק מספר 4 מאליפות שניה ברציפות. ייתכן שהיו זוכים אלמלא אנדרו בוגוט היה מסיים את העונה או אם אנדרה איגודלה, קורבן החסימה הלא נתפסת של לברון, לא היה נפצע בגב. כן, הפלייאוף חשף גם מהו הקריפטונייט של סטף קרי וחבריו, שנדמו כסופרמנים: קבוצות פיזיות יותר וגבוהות יותר, כמו אוקלהומה סיטי וקליבלנד, שמקשות על הווריירס לשחק את הכדורסל השוטף והמשוחרר שלהם בהתקפה. גם ההגנה של סטף קרי ומימדיו הצנועים הם מינוס רציני, ונדמה אפילו שלצד הספלאש בראדרס יש צורך בשחקן יצירתי שמסוגל לחדור לטבעת ולשפר במעט את האחוזים המזעזעים משתי נקודות במשחק המכריע.
זה יישמע מוזר כשמדובר בקבוצה שניצחה 73 משחקים בעונה, אבל גולדן סטייט היא קבוצה עם חסרונות. למזלה, יש לה ג'נרל מנג'ר פנטסטי, בוב מאיירס, ומאמן מצוין, סטיב קר (שניהל את המשחק המכריע באופן בינוני) שמתמודדים לראשונה עם חוסר הצלחה. כך גם כוכביהם הגדולים. עד הלילה, הסיפור של גולדן סטייט היה טוב מכדי להיות אמיתי. עכשיו היא מתעוררת לחיים האמיתיים, שבהם יש גם משברים ואכזבות. יש לי תחושה שהיא תעמוד באתגר.
3. ישראל לאן. לא נעים לומר, אבל הדחתו של דיוויד בלאט תיזכר מעתה ואילך כאחד ממהלכי הניהול המבריקים ביותר באמצע העונה, לצד הטרייד של ראשיד וואלאס לדטרויט פיסטונס ב-2004, החלפתו של אדריאן דנטלי במרק אגווייר ב-1988/9 ע"י אותם פיסטונס ופיטוריו של פול ווסטהד לטובת מינויו של פט ריילי ללייקרס ב-1981/2. כל המהלכים הללו הסתיימו באליפות.
מתברר שדיוויד גריפין, הג'נרל מנג'ר של הקאבלירס, ידע מה הוא עושה ולא הונע מאנטישמיות, שנאת ישראל או חוסר הגינות אנושית. בלאט הוא מאמן כדורסל מצוין ברמה המקצועית, וככל הנראה עדיין יודע יותר על המשחק מהמאמן האלוף, טיירון לו. רק שבניגוד ללו, הוא לא זכה באליפות ה-NBA כשחקן, לא שיחק והיה עוזר מאמן בליגה במשך שנים רבות, וזר לתרבות, למנטליות ולאופיים של שחקני הליגה. בלאט גם לא הצליח לאלף את לברון, ולפי דיווחים בימים האחרונים אחד משחקני הקבוצה נטש בקביעות אימונים במהלך כהונתו. בעצם, עיזבו שטויות: די היה לחזות בלו בוכה כמו ילד ומזכיר על הפודיום בהתרגשות מספר פעמים את עיר הולדתו, מקסיקו במיזורי, כדי להבין את ההבדל המנטלי מבלאט המאופק והמעונב, שפשוט לא נכנס ללבם של שחקניו ובעיקר לא ללבו של לברון.
האליפות של קליבלנד גם שמה קץ לשנתיים של אובססיה לאומית סביב קליבלנד ובלאט, שכללה הערצה חסרת פרופורציות למאמן כדורסל, הפיכתו לנכס לאומי במימדים של הכור בדימונה (אף שככל הידוע הוא אינו תורם ממשכורתו לאוצר המדינה או לילדים בפריפריה), הפיכתו של אחד משחקני הכדורסל הטובים בהיסטוריה לאויב המדינה. המסקנה, כמו פעמים רבות בעידן העצוב שבו אנחנו חיים, היא שגם כשמאות אלפי אנשים משוכנעים שהם צודקים, ייתכן מאוד שהם מבלבלים את המוח. האליפות של קליבלנד היא ציון דרך לא מזהיר בקריירה של בלאט, אבל נקודה שחורה של ממש בשיח הציבורי הרדוד, הלאומני והמתלהם שהשתרש בישראל.
