היינו עדים לאחת מסדרות הגמר הטובות בהיסטוריה של המשחק.
כל כך הרבה מהעבודה שלנו ככותבים קם ונופל על היכולת שלנו לנסח מחדש דברים שאתם כבר יודעים, זה לא סוד. אך אסור שעובדה אחת תלך לאיבוד - זה היה גמר חד פעמי. מיתולוגי. אפשר שראינו את המשחק הכי חשוב בתולדות הליגה. תנו לזה לשקוע שניה, זו לא הגזמה. מצד אחד קבוצה שטוענת לכתר ההיפותטי של "הגדולה בהיסטוריה", מצד שני השחקן היחיד שיכול להישיר מבט למייקל ג'ורדן, במשחק שעשוי להיות זה שמגדיר את הקריירה האלמותית שלו. לברון ג'יימס עשה את זה שוב. אבל הפעם זה שונה. הפעם, בגמר השישי שלו ברציפות, הוא ניצח אחרי שהגיע כאנדרדוג. קליבלנד היא הקבוצה הראשונה לחזור מפיגור 3:1 בגמר, וג'יימס נבחר ל-MVP של הסדרה, במה שכנראה הייתה ההחלטה הכי קלה של המצביעים באותו יום.
באופן הזוי, הסדרה הזו חיכתה למשחק האחרון בשביל לספק לנו משחק מותח ברגעי הסיום, אבל איכשהו הקבוצות קלעו 610 נקודות כל אחת אחרי שישה משחקים. השוויון נמשך, 699:699, כשנותרו 53.1 שניות על השעון, ואז שלשה מדהימה קיירי אירווינג שברה אותו. זה היה כמו להוציא נצרה מרימון חי. אירווינג תפס את קרי בצד ימין, וניצל את הכדרור המכשף שלו כדי ליצור לעצמו כיס מרווח מספיק בשביל לתפור זריקת פייד-אווי מדהימה בפנים של ה-MVP של העונה הרגילה. "Be special", אמר לו לברון, ספק מביע אמון, ספק מצווה. קיירי אכן היה מיוחד לאורך הסדרה, עם כמה רגעים שיכנסו לפרומואים של השנים הבאות. קליבלנד חיכתה 52 שנים בשביל הרגע הזה. מה זה בשבילה עוד 53 שניות?
עוד בנושא:
לברון ג'יימס עונה למבקרים: "פקפקו בי, הספידו אותי, חה חה חה"
גולדן סטייט, ברוכה הבאה לחיים האמיתיים: השיעור של לברון
הקאבס חזרו לקליבלנד, הקמע הסודי שהעניק אליפות נחשף
מפיטורי בלאט ועד האליפות: ציוני הדרך בעונה המשוגעת של קליבלנד
בזמן שאנחנו מוצאים זמן להתעסק באייטמים הרי גורל, כמו התגובות הדוחות לציוצים של אאישה קרי או העניין שמביעים הניקס בדרק רוז (מה הקשר עכשיו), קצת עברה לידינו העובדה שלאורך כל הפלייאוף הזה הלוחמים נראו פתאום, איך לומר, אנושיים. בין אם מדובר בפציעות, או כרומוזום הקלאץ' החסר של סטף קרי (זה הפציעות), נדמה שכולם פשוט המתינו בסבלנות שגולדן סטייט תנפנף מעליה כל יריבה בדרך למקומה בהיסטוריה. ידענו גם בדיוק איך זה יקרה הם פשוט יקלעו שלוש שלשות רצופות מהחניה, ואז קצת פה שם, וייקחו אליפות. כך או כך, אפילו אם זה היה נגמר בטבעת, פלייאוף 2016 פגם בקייס של הווריירס בתור הקבוצה הגדולה בכל הזמנים. הפציעות כמובן שיחקו תפקיד, אבל זה לא משנה הרבה. בספרי ההיסטוריה אין מקום להערות שוליים.
גולדן סטייט הגיעה כפייבוריטית מובהקת, הקבוצה שצריך לנצח, אלא שקליבלנד הכריחה את העולם להתייחס לקיומה. זה לא היה קל להסיר את הכישוף שהווריירס הטילו על עולם ה-NBA. זה לא קרה אחרי הניצחון הקליל במשחק השלישי, אחרי המשחק החמישי ששוחק ללא דריימונד גרין נותרו עוד כמה מטילי ספק, ואז משחק שש נפל כהצהרה ניצחת. כמו טיעון מפציץ שחותם את הדיון, הקאבס שלטו ללא עוררין במתרחש, ובנרטיב סביבו. אפילו דרך המסך, הווריירס נראו מפוחדים כמו שלא נראו מאז ימיהם כקבוצת לוטרי. קרי החטיא זריקות שאנשי הסטטיסטיקה התרגלו כבר לסמן כנקודות עוד לפני שהגיעו לסל, ומהצד השני ג'יימס ואירווינג נכנסו לזון כמו שלא ראינו מהם לאורך כל העונה. ג'יימס הרוויח את תואר ה-MVP כבר אחרי המשחק השישי. הוא קינח בטריפל דאבל, השביעי שלו במשחק גמר.
מנגד, היה שחקן אחד שאיים להצטרף אל ג'יימס, ג'רי ווסט וג'יימס וורת'י ברשימה היוקרתית של שחקנים שקבעו טריפל דאבל במשחק מספר שבע בגמר. דריימונד גרין נתן את משחק חייו עם 32 נקודות, 15 קרשים ותשעה אסיסטים. אחרי הופעת אורח במשחק השני, במשחק שבע קיבלנו עוד ביקור מפתיע מהדוד ספלאש. חמש השלשות שלקח גרין במחצית הראשונה היו פנויות כמו זריקות חימום. דריי תפר את כולן. אתה חייב לתת משהו כשאתה משחק מול גולדן סטייט, ועדיף שזה יהיה גרין על פני סטפן קרי או קליי תומפסון. עם זאת, יש זריקות שטיירון לו יחיה וימות איתן, ויש טעויות בוטות בכיסוי ההגנתי. על אף המשחק הנפלא, חייבים לתת מקום לאפשרות הריאלית ביותר שגרין הפסיד לגולדן סטייט את מקומה בהיסטוריה כשהורחק לפני המשחק החמישי. לגרין עצמו אין ספק בכך הוא לא התבייש לומר שהוא מאמין שהנוכחות שלו הייתה ההבדל בין ניצחון להפסד במשחק הזה. עכשיו מתברר כי ההשעיה הייתה ככל הנראה ההבדל בין אליפות למהפך אפי.
זו הייתה הפעם הראשונה שהלוחמים מפסידים שלושה משחקים רצופים העונה. גרין יודע שחלק מזה עליו.
לצדו בדוכן הנאשמים, יעלה ויבוא ה-MVP של 2015-16, וורדל סטפן קרי. סטף ירד אל הקרקע אחרי עונה רגילה בעננים, והוא ינצל את הקיץ כדי להחלים, פיזית ונפשית מפוסט-סיזן שהוא ירצה לשים מאחוריו. אחרי שטען שיהיה עליו לשחק את המשחק הטוב בחייו, קרי סיפק רק 17 נקודות, עם ארבע מ-14 משלוש לצד ארבעה איבודים. אחרי שסיפק את אחת העונות הרגילות הכי דומיננטיות בהיסטוריה, הקלע הטוב בכל הזמנים פשוט לא עמד ברף שקבע לעצמו, והפסיד בנוקאאוט לקינג ג'יימס.
עוד בנושא:
כשלברון הפך מנבל לגיבור מרגש: אסף רביץ מתרגש עם ה-MVP
העיתוי המושלם: ריצ'רד ג'פרסון בן ה-35 הודיע על פרישה מכדורסל
דריימונד גרין לוקח את האשמה, קרי שבור: גולדן סטייט אחרי ההפסד
הדמעות, החגיגות והטראש טוק עם קרי: אלבום תמונות ממשחק האליפות
הנה משהו שהרווחנו מהעונה הזו. היריבות בין ג'יימס לקרי היא לא רק חלק מהמנגנון השיווקי - היא אמיתית לגמרי. כל מה שג'יימס אמר ועשה בשנה האחרונה שידר מירמור כלפי עלייתו המטאורית של קרי לגדולה. הבלוקים שחילק לסטף במהלך הסדרה נשאו עימם מסר, אחרי שבמרביתם ג'יימס נשא את המסר גם בעל-פה. אתה אולי הנסיך החדש של הליגה. אבל אני עדיין המלך.
בין כל הניסיונות למקם את העונה הזו בתוך הקונטקסט היסטורי שלה, אולי שווה לציין שכל זה יכול היה להיגמר אחרת, ממש בקלות אפילו. לא היה חסר הרבה בשביל בשביל אליפות בק-טו-בק של הלוחמים, שהייתה חותמת את אחת העונות הכי מרשימות שראינו. אנחנו הולכים לגזור לא מעט מסקנות ממה שקרה בשבעת המשחקים האלה ומהתוצאה הסופית שלהם, אבל צריך לפחות לתת מקום לאפשרות שכל זה היה נגמר אחרת אילולא אירוע רנדומלי זה או אחר. זריקה פה, איבוד שם, היינו מתעוררים לבוקר אחר לחלוטין. מספיק היה שהאריסון בארנס היה נזכר איך משחקים כדורסל לדקה אחת מתוך שלוש המשחקים האחרונים, או שאחת השלשות הפנויות שסטף החטיא הייתה צוללת פנימה, וכן הלאה.
זה לא היה מפתיע אותנו בשום אופן, זה רק היה הופך לחלוטין את כל הדעות שלנו בנושא. אבל מה שקרה לפנות בוקר לא משנה כלום ממה שקרה קודם לכן, זה רק צובע אחרת את העדשה שדרכה אנחנו מסתכלים על כל הסיפור. אחרי המשחק השני כתבתי שאם קיימת קבוצה שמסוגלת לנצח את האלופה המכהנת ארבע פעמים מתוך חמש, היא לא הגיעה לגמר הזה. לברון הגיע לגמר הזה. קיירי הגיע לגמר הזה. והדעות הקטנות שלי לא מזיזות להם. נשאר רק לעמוד ולמחוא כפיים. שאפו.
מתחת לרדאר
בשקט בשקט, הרחק מהמיינסטרים התקשורתי, עלו לא למעט שאלות לגבי התפקוד של סטיב קר בפלייאוף הזה. מאמן העונה, שהוביל את האלופה היוצאת לשנה שוברת שיאים, התרגל לצאת נקי מחמת הספק בהזדמנויות רבות שבהם מאמנים אחרים היו כנראה יוצאים אשמים. אולי זו התקופה שלו בתקשורת, ואולי זה פשוט כי כל מי שמקשיב לו רוצה להיות חבר שלו. אך הכריזמה הכובשת של קר לא מפצה על החלטות רוטציה תמוהות לאורך הפלייאוף, גם במשחק הזה, ולעיתים ההתעקשות שלו ללכת נגד הזרם המחשבתי עלתה לקבוצתו. קר לא תמיד הגיב בזמן למהלך המשחק, או פשוט הגיב לא נכון, והוא נושא עמו חלק מהאשמה על ההפסד. עדיין מדובר באחד המאמנים הכי טובים במשחק, אבל יש דנט חדש בשריון של קר אחרי העונה הזו.
הנתון
1:11 לברון ג'יימס נח 71 שניות במשחק 7, שהיה גם משחקו ה-103 העונה. זה דימוי שהוא מדויק ממש כמו שחוק ג'יימס הוא המלכה על לוח השחמט. הדומיננטיות שלו בשני צדי המגרש, בכל אספקט, היא לא משהו שראינו לפניו. ג'יימס לא יכול לספק מאמץ על-אנושי שכזה לאורך עונה שלמה, אך גם בגיל 31 הוא הוכיח שכשהוא מחויב ומפוקס, הוא הופך לכוח טבע בלתי נמנע, והמשחק מתנהל סביבו בכל רגע שהוא על המגרש. אתם מכירים כבר את המספרים, נציין אותם רק למען התיעוד: 29.7 נקודות, 11.3 ריבאונדים, 8.9 אסיסטים, 3.3 חסימות ו-2.6 חטיפות. הוא הוביל את שתי הקבוצות בכל הקטגוריות האלה. יא. אללה. מה לעזאזל אמורים להגיד על זה?!
