בווידאו: משדר מיוחד בעקבות פרישת בריאנט ושבירת השיא של גולדן סטייט
האם גולדן סטייט של 73 הניצחונות היא הקבוצה הטובה בהיסטוריה? עד כמה גדול סטף קרי ביחס לשחקנים הגדולים בכל הזמנים? אי אפשר לענות על שאלות כאלה. החלק הכי פחות אפשרי הוא הניסיון להשוות בין תקופות. ההבדלים בין תקופות שונות ב-NBA כל כך גדולים, שכל ניסיון לדרג תקופות בהתאם לאיכות ולנסות לדמיין משחקים בין קבוצות מתקופות שונות מיותר.
קחו, למשל, את בוסטון של שנות ה-60', מועמדת בכירה לתואר הקבוצה הגדולה בכל הזמנים. בתקופה ההיא לא הייתה קשת השלוש, זו שבלעדיה אין טעם לדבר על גולדן סטייט, קצב המשחק היה הרבה יותר מהיר ואפשר לשחקנים להשיג מספרים שכיום נראים דמיוניים, לא נמדדו נתונים כמו חטיפות, חסימות ואיבודים, וגם מי שחווה את התקופה בזמן אמת לא ראה יותר ממשחקים בודדים של הקבוצה בכל שנה (פרט לאלפים בודדים). שנות ה-90' כבר יותר דומות לכדורסל העכשווי, אך הבדלים משמעותיים בחוקים, בסגנון, בידע הרפואי ובאקלים התקשורתי יוצרים עולמות שונים גם בין גולדן סטייט לשיקגו ההיא.
לכן, ועל אף הפיתוי לדמיין סדרה שלמה בין דניס רודמן לדריימונד גרין, יהיה נכון יותר ליצור השוואות היסטוריות תוך התייחסות לכל קבוצה ושחקן ביחס לתקופה שלהם. מכיוון שבסך הכל סיימנו עונה רגילה, שתי השאלות שמתאימות לרגע זה הן אלו: האם העונה הנוכחית של גולדן סטייט היא העונה הרגילה הגדולה ביותר של קבוצה אי פעם? והאם העונה הנוכחית של סטף קרי היא העונה הרגילה הגדולה ביותר של שחקן?
אוקיי, גם על השאלות האלה אי אפשר לענות באופן פסקני. אך הנה מה שכן אפשר לטעון: לא ניתן לקיים את הדיון על העונה הרגילה הטובה ביותר בכל הזמנים, ברמה האישית והקבוצתית, ללא קרי וגלדן סטייט של 2016. זה מעבר ל-73 הניצחונות ומעבר לשיאי השלשות של סטף, זו הייתה עונה יוצאת דופן בסטנדרטים הגבוהים ביותר של המונח. אז הנה הקייס של קרי ושל הווריירס, בכמה נקודות קצרות, לתואר העונה הרגילה הגדולה ביותר שאי פעם נראתה בליגה הטובה בעולם.
במקביל לפסטיבל קובי: גולדן סטייט שברה את שיא הניצחונות בעונה עם 9:73
הווריירס חוגגים: "אנחנו הקבוצה הטובה בהיסטוריה", קר במחווה לבולס
שחקן בלתי נשכח, משחק בלתי נשכח: 60 נקודות לבריאנט במשחקו האחרון
נאום הפרישה של קובי: "20 שנה כולם צעקו לי למסור, היום צעקו לי לא למסור"
אהבה זה כואב: מסע מצולם של כל היריבויות של קובי בריאנט ברחבי ה-NBA
קריאה מחודשת באגדה: מיטב הכתבות על קובי בריאנט מהשנים האחרונות
משחקי הפלייאוף ב-NBA נפתחים כבר בשבת בערב: לוח המשחקים המלא
הקייס של קרי
1. החדשנות. קרי הוא לא המשך של אבטיפוס קיים, הוא יצר אבטיפוס חדש שמסקרן לדעת כיצד ישפיע על עולם הכדורסל. הוא שבר העונה כל מוסכמה קיימת לגבי סוגי זריקות לגיטימיות וטווח קליעה, אחרי העונה הזאת שלו ניתן לדמיין שהשלב האבולוציוני הבא יהיה שחקן שלוקח 4-5 זריקות מהחצי במשחק וקולע אותן באחוזים טובים. קרי זרק השנה יותר מ-11 שלשות למשחק וקלע יותר חמש מהן, 6.4 מהשלשות שהוא זרק היו בעלייה לקליעה מכדרור, הוא קלע אותן ב-42.8 אחוזים. אלה מספרים שנמצאים בפלנטה אחרת מכל מה שקרה לפניו, כולל מעונות קודמות שלו.
שיטת המשחק של גולדן סטייט מבוססת על היכולת הייחודית הזאת של קרי להוות איום בקליעה מבחוץ ברמה שמעולם לא הייתה קיימת. יריבות חייבות להתכונן אליו במיוחד, וסטיב קר בנה מערכת שיודעת לנצל את החורים שנוצרים במקומות אחרים. כך התופעה יוצאת הדופן באה לידי ביטוי מושלם בקבוצה עם המאזן הטוב ביותר אי פעם.
2. המספרים המורכבים. חפירה בנתונים סטטיסטיים רק הופכת את העונה הזאת של קרי ליותר ויותר מרשימה. נתחיל במדד היעילות הכללי, ה-PER. עד הירידה הקלה בישורת האחרונה קרי נראה בדרך לעונה הראשונה אי פעם עם מדד של יותר מ-32, בסוף הוא נאלץ להסתפק במדד של 31.56 ששם אותו באיזור של בני אנוש אחרים. אבל בדיוק שלושה בני אנוש אחרים: ווילט צ'מברלין, מייקל ג'ורדן ולברון ג'יימס. הם השלושה היחידים שהגיעו ל-31 במדד היעילות (אין לי מושג איך הוא נמדד אצל צ'מברלין), עכשיו יש ארבעה.
כמעט בלי לשים לב, קרי נכנס היום לעוד מועדון מצומצם מועדון 50,40,90 (באחוזי שדה, שלשות ועונשין). למועדון הזה שייכים לארי בירד, מארק פרייס, רג'י מילר, סטיב נאש, דירק נוביצקי וקווין דוראנט. קרי הוא הראשון שעושה את זה תוך כדי שהוא קולע 30 נקודות למשחק, רק בירד ו-KD עשו את זה כשהם קולעים יותר מ-25.
יש הבדל משמעותי אחד בין קרי לשאר חברי המועדון: אצל קרי יותר ממחצית מזריקות השדה העונה היו שלשות, 11.2 מתוך 20.2. פרט לנתוני השלשות עצמם, הנתון המרשים ביותר של קרי הוא שהוא קלע ביותר מ-50 אחוזים מהשדה בזמן שיותר מחצי מהזריקות שלקח היו שלשות. מה שמוביל לנתון המדהים הבא: קרי מוביל את הליגה באחוז הקליעה המשוקלל (ה-TS) עם 66.9 אחוזים. זאת קטגוריה שהמובילים בה הם בדרך כלל טייסון צ'נדלרים למיניהם סנטרים שרוב הזריקות שלהם הם דאנקים. אחוז הקליעה המשוקלל של קרי הוא משהו שלא אמור היה להיות הגיוני עבור גארדים. זה אחוז הקליעה המשוקלל הגבוה ביותר שאי פעם נמדד לשחקן שקלע יותר מ-20 נקודות למשחק, וקרי קלע 30.1.
3. הדברים הקטנים. סטף קרי הוא כל כך הרבה יותר מקלע שלשות היסטורי. השליטה שלו בכדור יוצאת דופן בפני עצמה ומאפשרת לו להשתחרר לקליעה במצבים שנראים בלתי אפשריים, הזיהוי שלו של נתיבי חדירה אפשר לו להגיע חופשי לטבעת כמה פעמים כל משחק ועזר לו לקלוע ביותר מ-60 אחוזים בתוך הצבע, ראיית המשחק שלו נהדרת, ההגנה שלו לא רעה כפי שנדמה עם ריבוי חטיפות והשתלבות בהגנה הקבוצתית. אל כל אלה ניתן להוסיף את האופי הנינוח שלא כופה את עצמו על המשחק ועל הקבוצה ומאפשר את שמחת החיים של הווריירס ואת התופעה התרבותית שהוא הפך להיות כשאוהדים מגיעים שעות לפני המשחק כדי לראות אותו מתחמם. הרבה דברים צריכים להתחבר כדי ששחקן יהפוך לכוכב של קבוצה של 73 ניצחונות, הכל התחבר אצל קרי העונה.
הקייס של גולדן סטייט
1. הדרך ל-73. זאת לא הייתה סתם עונה של 73 ניצחונות. האופן בו השיא הושג הפך את הדומיננטיות של גולדן סטייט השנה לגדולה אפילו יותר ממה שמרמז המאזן שלה. היא עברה עונה שלמה בלי להפסיד פעמיים ברציפות, התאוששה מיד לאחר כל הפסד ובדרך כלל ניצחה בקלות. המאזן שלה מול חמש הקבוצות הטובות בליגה חוץ ממנה, חמש הקבוצות היחידות שעברו את רף 50 הניצחונות, הוא 1:14. ההפסדים הגיעו בעיקר מול קבוצות בינוניות ומטה, מה שרק הדגיש שגולדן סטייט תלויה רק בעצמה.
אם היו מספרים לכם שתהיה קבוצה שתנצח 73 משחקים בעונה, הדבר הראשון שהייתם מנחשים זה שהיה לה מזל מבחינה בריאותית, שהיא לא סבלה מפציעות משמעותיות. לגולדן סטייט דווקא לא ממש היה מזל. פרט לשלושת כוכבי הקבוצה (סטף, דריימונד וקליי) שהחמיצו משחקים בודדים, רוב שחקני הרוטציה החשובים היו פצועים לתקופות ממושכות. האריסון בארנס החמיץ 16 משחקים בשלב מוקדם בעונה; אנדרה איגודאלה החמיץ 17 בשלב מאוחר; אנדרו בוגוט החמיץ 12 משחקים, חלקם בפתיחת העונה וחלקם במשחקים בודדים במהלכה, ובאופן כללי שיחק את המינימום ההכרחי של דקות; פסטוס אזלי, שחקן הרבה יותר חשוב מהנדמה עבור הווריירס והמגן הטוב בליגה על הטבעת, שיחק רק 46 משחקים העונה; ואי אפשר להתעלם גם מכך שסטיב קר לא היה עם הקבוצה בחצי הראשון של העונה. על קבוצות נורמליות גם זה אמור להשפיע.
גולדן סטייט ניצחה 73 משחקים תוך כדי שהיא מקבלת יותר מ-1,000 דקות מלאנדרו ברבוסה וברנדון ראש, יותר מ-800 דקות ממו ספייטס וכ-600 דקות מאיאן קלארק. בדקות של הארבעה האלה, שחקני רוטציה גבוליים לחלוטין גם בסתם קבוצת פלייאוף, גולדן סטייט הייתה קבוצה ממוצעת. חלק מהדקות שלהם היו גארבג' טיים שלא היה חסר במשחקים של הווריירס, אבל בגלל הפציעות של שחקני הרוטציה הם קיבלו גם הרבה מאוד דקות משמעותיות.
2. הקבוצתיות. זו לא רק קבוצה של כוכב או קבוצה של קליעה מבחוץ. גולדן סטייט הביאה העונה את המחויבות לעבודה הקבוצתית לרמות שלא בטוח שנראו. זו קבוצה שמהנה גם עבור הקהל הרחב וגם עבור עכברי הכדורסל שרוטציה הגנתית מושלמת עושה להם את זה יותר משלשה מטורפת של קרי. הרוטציה ההגנתית של הווריירס אכן נוגעת בשלמות, השחקנים מבצעים חילופים ונעים במקביל כאילו הם חולקים מוח. בגלל שההתקפה כל כך טובה, ההגנה לא מקבלת מספיק קרדיט. בהרכב מלא, עם כל שחקני ההגנה הבכירים, מדובר גם בקבוצת הגנה גדולה שמסוגלת לנטרל כל יריבה בליגה.
וההתקפה אכן כל כך טובה. כולם עושים הכל מובילים כדור, נעים ללא כדור, חודרים, מוסרים, קולעים מבחוץ, מנצלים מיס-מאץ' בפוסט. פעם אחרי פעם השחקנים של סטיב קר נמצאים צעד לפני ההגנה, פעם אחרי פעם הם מוצאים את החורים בדרך לסלים קלים. כשהיא מתקתקת ההתקפה הזו היא שירה בתנועה, והעונה הלוחמים פיזזו כל הדרך ל-112.5 נקודות ל-100 פוזשנים, עוד נתון נדיר לאוסף.
3. ההרכב הנמוך. לקבוצות גדולות יש הילוך נוסף לרגעים מכריעים. גולדן סטייט לקחה את הקונספט צעד קדימה עם הרכב למצבים מיוחדים. החמישייה הנמוכה שהשתלטה על הגמר, עם דריימונד גרין כסנטר, היא כמו כוח סודי שהנדירות בה הוא מופיע הופכת אותו לעוד יותר מושך. סטיב קר לא מרבה להשתמש בה כי היא שואבת כוחות, בעיקר מגרין, אבל כל רגע בו היא מופיעה מרתק. בהתקפה יש חמישה קלעי חוץ שהופכים את הפיק נ' רול בין קרי לגרין לעוד פחות עציר, ההגנה תזזיתית במיוחד ומסוגלת לבצע לחץ טוב יותר מכל קבוצה בליגה.
בשלב מוקדם בעונה החמישייה הזאת חיסלה הפרש של יותר מ-20 הפרש של הקליפרס בכמה דקות. זה היה הרגע בו ברור היה שגולדן סטייט נמצאת בדרך למשהו מיוחד העונה. אם תהיה קבוצה שתצליח לדגדג את הווריירס בפלייאוף, היא תדע שבכל רגע נתון קר יכול לשלוף את הג'וקר שלו.
