לא קל להיות לברון ג'יימס היום. כלומר, בארצות הברית זה דווקא די קל: אחד השחקנים הטובים בכל הזמנים הוליך קליבלנד פצועה, חבולה ולא מוכשרת במיוחד לגמר ה-NBA, עם יכולת כל כך טובה עד שבימים האחרונים שמו מוזכר שוב עם מייקל ג'ורדן, ושאלת הגדול אי פעם שבה וצצה.
בישראל קצת פחות מפרגנים.
"המלך ג'יימס מזכיר לי את המלך מראדונה, עוד שחקן גדול עם פה גדול, שלעולם לא יזכה להערכה ולאהבה שמקבל פלה הצנוע והאציל", כתב רפי גינת במכתב משעשע למדי ב-YNET; "יש לבלאט בעיה גדולה מאוד - ילד נחמד בשם לברון ג'יימס הפך להיות מאוס והוא לא מפסיק לדבר. כל משפט שלו מתחיל ב"אני, אני ואני"", כתב שימי ריגר באתר ערוץ הספורט; "שחקן שכולנו פה נהנים לראות אותו משחק אבל לא כל כך אוהבים את האישיות שלו", אמר עידו גור ב"יציע העיתונות"; "עדיין אנחנו יכולים להגיד שאנחנו לא סובלים את האישיות של לברון", הוסיף פרשן ה-NBA אלי אוחנה באותה תכנית, שתהתה, לקראת סוף הקטע שעסק ביחסי הכוכב והמאמן, "האם עדיף לבלאט להמשיך בקליבנלד תחת לברון ג'יימס, או לצאת לקבוצה אחרת ולעשות את זה לבד".
תקראו את המשפט הזה שוב.
בכלל, דומה כאילו לאן שלא מסתכלים בארץ הקודש, שומעים מישהו שמהלל את דיוויד בלאט, ועל הדרך מוריד קצת את השחקן שלקח את קליבלנד מרחק נגיעה מהיסטוריה. כדי שחלילה לא נשכח מי כאן הישראלי הלבן, ומי האמריקאי השחור. כדי שחלילה לא נשכח מי כאן הדמות החשובה באמת בסיפור.
האם ייתכן שהיושבים בציון צודקים, ולברון ג'יימס הוא שחקן גדול אבל אדם קטן?
במילה אחת: לא. ב-2,000 מילים נוספות, ובכן...
התקשורת בקליבלנד חושפת: הלכלוכים מאחורי גבו של דיוויד בלאט
סוף סוף: לברון ג'יימס בשבחים פומביים לדיוויד בלאט
אלוהים שונא את קליבלנד? תולדות הקללה על העיר
גולדן בוי: מה עומד מאחורי ההצלחה של סטיב קר בגולדן סטייט?
ההפתעה של בלאט: טריסטן תומפסון פורח בקליבלנד
מדרגות לגן עדן: דרכו של סטפן קרי לטופ של ה-NBA
בראד סטיבנס מפרגן לבלאט על הטיפול בפרשת לברון
לאב: "מצפה לחזור בשנה הבאה, מרגיש חלק מההצלחה"
קר: "יש לי ולבלאט הרבה במשותף, מטורף שניפגש בגמר"
חובבי ה-NBA האמיתיים בדילמה בגלל הצלחתו של בלאט
הכול התחיל בקיץ 2010, כשלברון ג'יימס הודיע על עזיבתו את קליבלנד, שבסביבתה נולד וגדל, לטובת מיאמי. בשידור חי. לפני שהודיע לקליבלנד עצמה על החלטתו. זה היה אירוע ייחודי ומביך ועוצמתי וציני והמון דברים אחרים, אבל זה בעיקר היה. וכשמסתכלים על הקריירה - על החיים, למעשה - של לברון ג'יימס, ניתן להיתלות רק ברגע ההוא, "ההחלטה", כדי לבנות איזה קייס סביב היותו של כוכב הקאבלירס חרא של בנאדם, אגו-מניאק שמסתנוור בקלות מדברים לא חשובים וחושב רק על עצמו ולא מסוגל לנצח לבד. את כל הדברים האלה (ועוד) אמרו עליו בקיץ 2010, וכעת, כבר אין כבר מי שאומר.
עד קיץ 2010 היה לברון סוג של קונצנזוס ב-NBA - גם השחקן הטוב בליגה זה זמן מה, וגם בחור טוב שהחיסרון היחיד שלו היה החיסרון היחיד של רוב שחקני הליגה: היעדר טבעת אליפות. הוא היה עילוי, לא פחות, עילוי בגיל 17 ו-18 ו-19 ו-20 ו-21 וכן הלאה. בספר "I Wear The Black Hat" העוסק בדמות הנבל בתרבות הפופולרית, סיפר צ'אק קלוסטרמן המצוין שנולד באותה עיר כמו לברון, וזכה להציץ עליו בנערותו. "אפילו דברים שהוא לא עשה הגיעו לחדשות", כתב. "הסיפור הכי גדול בספטמבר היה שלברון לא הולך לשחק פוטבול. בינואר, הוא החל (באופן מסתורי) לנהוג בהאמר בשווי 50 אלף דולר. הרכב ההוא הפך יותר מפורסם מראש העיר".
קלוסטרמן עמד על הגדולה הכל כך נדירה של לברון, שהצליח להגשים את מלוא הפוטנציאל שלו על אף ציפיות כמעט בלתי אפשריות, ביניהן כתבת שער ב"ספורטס אילוסטרייטד", כשהיה בסך הכל בן 17: "הסאבטקסט של הכתבה היה שהפוטנציאל של לברון כל כך גדול שכדי להגשים אותו, הוא חייב להפוך לשחקן הטוב ביותר בדור שלו. זו היתה הדרישה המינימלית כדי שהקריירה שלו לא תיתפס ככישלון, וזה הוחלט כשהיה בן 17, לפני שהיה מבוגר מספיק כדי לקנות סיגריות. אבל זה קרה. כשאנשים דנים בלברון ג'יימס, בזה הם צריכים לדון: היכולת הבלתי ניתנת להשוואה לעמוד בציפיות לא מציאותיות... הסיבה שאני לא אוהב את לברון זה בגלל שהוא מייצג עליונות פיזית שאי אפשר להפריך. לאהוד את לברון זה כמו לאהוד את כוח המשיכה. אבל אני עדיין מייחל (בשקט) שישלוט, כי זה התפקיד שלו... הבנאליות של השליטה שלו היא בדיוק מה שהופכת אותו למעניין (והעניין בו ייגמר ברגע שיהיה אנושי). מערכת היחסים שלי איתו תסתיים ברגע שיהפוך ממוצע".
הטקסט האדיר הזה לאו דווקא ייצג את ארצות הברית כולה, אך מעטים מאוד היו יכולים להתכחש בשלהי העשור הקודם לעובדה שניצב מולם שחקן נדיר ביכולותיו. אם הגעתה של קליבלנד לגמר הנוכחי מרשימה, מה תגידו על הסגל שהיה ללברון בביקור האחרון שלו עם נציגת אוהיו בגמר, ב-2006/07 (הקלעים המובילים אחריו, לפי סדר יורד: לארי יוז, דרו גודן, זידרונאס אילגאוסקס, אנדרסון ורז'או, אריק סנואו, סאשה פאבלוביץ' וכן הלאה)? או זה ששבר את הגב הגמל וגרם לו לעזוב אחרי עונת 2009/10 (מו וויליאמס, אנטואן ג'יימיסון, אנדרסון ורז'או, אנתוני פארקר, דלונטה ווסט, שאקיל אוניל המזדקן וכן הלאה)?
בקיצור, בימים ההם לאף אחד לא היה ספק בנוגע לכישוריו של לברון על הפרקט. אף שהיו כאלה שקטלגו אותו כלוזר על שלא הצליח ללכת עד הסוף או שנעלם מדי פעם בהתקפות מכריעות, הם לא הצליחו להכתים את התדמית הציבורית הכללית בה החזיק.
ואז, אז הכל השתנה.
כשמדברים על ההחלטות הרעות הספורות שלברון ג'יימס קיבל בקריירה, חובה לתאר מה הגיע לפניהן, או, ליתר דיוק, מה לא הגיע: אבא. גלוריה ג'יימס ילדה אותו כשהיתה בת 16 בלבד ובן זוגה, אנתוני מקללנד, נטש והותיר אותה לגדל את העילוי לבדה. בדיעבד ומהצד ניתן להגיד שכל זה רק הפך אותו לחזק יותר, אבל לכו תדברו על אור בקצה מנהרה כשיש לך רק אמא שגם כן לא תמיד נוכחת, סביבה קשה ומעט מאוד כסף. בפברואר 2014 פורסמה על ג'יימס כתבה במגזין GQ, ובו אמר על אביו: "אבא, אני לא מכיר אותך, אין לי מושג איפה אתה, אבל תרמת למי שאני היום. הדלק בו אני משתמש - זה שלא היית שם בשבילי - הוא חלק מהסיבה שגדלתי להיות מי שאני... אולי זה לא היה קורה עם שני הורים, שתי אחיות, כלב וגדר מעץ".
בהיעדר אבא, הקיף עצמו לברון בחברי ילדות ויועצים שנכנסו לסירוגין לתפקיד דמות האב, וליוו אותו באופן צמוד. אז וגם היום, כמעט כל המקורבים אליו הם אותם מקורבים שהיו בעונת הרוקי שלו - חברי ילדות שכעת משמשים גם כמנהלים וסוכנים ויועצים. חלקם, כך הניחו בארצות הברית, עמדו מאחורי קיום הראיון האומלל ההוא ב-2010, במהלכו הודיע לאיזו קבוצה הוא מתכנן להצטרף בעונה הבאה. זה לא ממש תאם את מי שלברון היה אז, אבל כן ממש קרה: כשעיני כל ארצות הברית נשואות אליו, הודיע בשידור ישיר השחקן הטוב בעולם שהוא מתכוון לקחת את הכישרון שלו לסאות' ביץ', וגרם לרעידת אדמה שטמנה בחובה גם מידה מסוימת של צביעות.
רוג'ר גרובס, פרופסור למשפטים ועסקים, כתב ב"פורבס" מאמר שכותרתו "הדמוניזציה של לברון ג'יימס", ובו טען, בין היתר: "התקשורת טוענת שזה היה שחצני להפיק את המשדר הזה, במקום פשוט להודיע על החלטתו. ESPN היא אותה רשת שבחרה לדווח על ההחלטה המתקרבת שלו כל כך מקרוב. אם הם כל כך זעמו על כך, הם היו יכולים לדווח עליה פעם אחת. אבל שערוריות מוכרות ומשלמות את המשכורות".
פרנקי ווקר, שעזר לגדל את לברון כשאימו של הכדורסלן נכנעה להתמכרויותיה, השמיע דברים דומים ל"וושינגטון פוסט": "אתם עזרתם ליצור את המפלצת. אתם קראתם לו קינג ג'יימס, וכשדברים לא קרו כפי שרציתם, כשהוא לא זכה באליפות מיד, ריסקתם אותו. האם אתם לא קיבלתם החלטות רעות בגיל 21, 22? כולם היו שם, אבל ההחלטות שלו נופחו". חבר משפחה בשם כריס דניס התעקש באותה כתבה כי המשדר הטליווזיוני הידוע לשמצה ההוא "לא היה מתרחש אם היה ללברון אבא".
אגב, זה יהיה מקום לא רע לציין שאותו משדר ידוע לשמצה גייס כשלושה מיליון דולר אותם תרם האגו-מניאק הגדול לארגון צדקה שתמך בילדים.
ובכל זאת, בתור התחלה, קיבל על עצמו לברון את תפקיד הנבל. לאן שלא הלך שמע שריקות בוז צורמות, ובדרך כלל העניש את שונאיו: ממוצעיו במשחקי חוץ היו גבוהים יותר ממשחקי הבית, ואם הקריאות הפריעו לו, זה בהחלט לא היה נראה כך. התקשורת והקהל הפכו אותו למשהו שלא ממש היה, והוא זרם עם הסחף. לא כולם קנו את זה. "זה היה מנגנון התמודדות", כתב העיתונאי המקורב אליו בריאן ווינדהורסט ב-ESPN. "הוא ניסה להישאר עם זה קצת, ניסה לכפות על עצמו לקבל את זה. זה לא החזיק מעמד". לברון אמר לאותה רשת: "בשבע השנים הראשונות שלי ב-NBA הייתי הבחור האהוב, ולהיות בצד השני - הצד האפל או הנבל או איך שקוראים לזה - בהחלט היה מאתגר. מעולם לא הייתי בסיטואציה הזאת. זה הפך אותי למישהו שהוא לא אני. אתה שומע שאתה נבל, אז אתה צריך להיות הנבל, והתחלתי לקנות את זה. התחלתי לשחק כדורסל כועס, וזו לא הדרך בה אני משחק".
לאט לאט, לברון החל להשיל מעליו את התדמית הלא נוחה, כמו היתה עור נחש ישן בו אין לו כבר שימוש.
בתחילת הקריירה ובהמשכה הושווה כוכב קליבלנד למייקל ג'ורדן וקובי בריאנט, ודי במהרה התעקש להוכיח שהוא היוצא מהכלל ברשימה הזו (לטוב ולרע). במשחק השני של 2013/2014 הדהימה פילדלפיה החלשה את מיאמי, והציגה לראווה את רכזה החדש והצעיר, הרוקי מייקל קרטר וויליאמס, שהבריק עם 22 נקודות, 7 ריבאונדים, 12 אסיסטים ו-9 חטיפות. הרכז שמאז הספיק לעבור למילווקי סיפר לתקשורת האמריקאית שלברון ניגש אליו מספר פעמים במהלך ההתמודדות ואמר לו: "יופי של משחק". וזה מגיע מהכוכב הגדול בליגה, שמושפל על ידי מי שהיתה אמורה להיות אחת הקבוצות החלשות בליגה. מייקל או קובי לעולם לא היו עושים דבר כזה. הרי להחמיא לשחקן אחר במהלך משחק, שומו שמים עלול להיתפס כאקט של חולשה במקרה הטוב, ומהלך טפשי שיחזור אליך כבומרנג כשהשחקן הנ"ל יקרע לך את הצורה במקרה הרע. בגישה הזו של קובי ומייקל יש מן הפרנויה, אותה פרנויה שהפכה אותם למה שהיו, אולם במובנים מסוימים, עושה רושם שללברון נוח יותר בתוך העור שלו, הוא שלם יותר עם עצמו, ובו בזמן לא מרגיש צורך להוכיח את זה כל הזמן לאנשים אחרים או לעצמו.
וזה לא רק קובי וג'ורדן - כוכבים רבים אחרים (בכדורסל בפרט, בספורט בכלל) נודעו כאנשים לא-משהו; רשימת הטראש-טוקרים הגדולים בכל הזמנים כוללת גם כמה מהשחקנים הגדולים בכל הזמנים: לארי בירד, אלן אייברסון, צ'ארלס בארקלי, קווין גארנט, רג'י מילר, ג'ון סטוקטון, גארי פייטון ואחרים אולי לא היו אנשים רעים, אבל בכל רגע נתון על הפרקט היו בערך תשעה שחקנים נחמדים יותר. לברון הוא טראש-טוקר מאוד קטן: רק לפני כמה שבועות, כשג'ואקים נואה אמר דבר מה שהעליב אותו וככל הנראה חצה את הגבול, הוא הלך לתקשורת ודיבר על כך. קובי או ג'ורדן או רבים וטובים אחרים לא היו הולכים לתקשורת: הם היו חושבים לרגע, ומחזירים במשפט נורא עוד יותר, או בדאנק על הפרצוף.
וכמובן שלא מדובר רק ביחסים עם השחקנים היריבים. תחפשו, ויהיה לכם קשה מאוד למצוא ציטוט שלילי אחד אחד! - של חבר לקבוצה שטוען שלברון ג'יימס הוא כך או אחרת. על קובי בריאנט דומה כאילו ציטוטים כאלה יוצאים מדי חודש (האחרון היה ג'ארד דאדלי, שאמר ש"רוב שחקני ה-NBA לא היו רוצים לשחק" עם כוכב הלייקרס), והסיפורים המיתולוגיים על מייקל ג'ורדן ממשיכים להתפרסם ולהתמחזר גם כשהוא כבר בן 52. העיתונאי סם סמית' עשה מהם ספר מצוין ("The Jordan Rules") והנה כמה טעימות, ממנו וממקורות אחרים: כשהראפר קמיליונר ביקש לפגוש את הוד אווירותו ולהצטלם איתו, ג'ורדן לא רק סירב, אלא ביקש 15 אלף דולר; סטיב קר התווכח איתו פעם אחת אימון, וספג בשל כך אגרוף לפרצוף; כשביל קרטרייט הגיע על חשבון חברו של ג'ורדן צ'ארלס אוקלי, הוא כינה את הרכש החדש "Medical Bill" ודאג למסור לו מסירות בלתי אפשריות לתפיסה, כדי להוכיח שלסנטר יש ידיים לא טובות; על שחקן הספסל רודי מקריי שהצטרף לבולס טרם עונת 1992/93 צרח לא פעם באימון "אתה לוזר! תמיד היית לוזר!", רק כדי לראות אותו פורש עם סיומה; בוושינגטון, כינה שוב ושוב את קוואמי בראון אותו בחר ראשון בדראפט "מתרומם", ותרם לנפילת רוחו. לסיפורים הללו אין סוף.
אין סוף גם לסיפורי ההימורים של MJ, שלפרקים הכתימו לו חלק מהתדמית. ואם בכתמים עסקינן, קשה שלא להזכיר את משפט האונס שעבר על קובי בקולורדו, שהפך אותו למספר רגעים לאחד השחקנים השנואים בארצות הברית. התיק הפלילי של לברון, לעומת זאת, ובניגוד לכוכבים אפרו-אמריקאיים רבים באמריקה, נקי לגמרי. הוא נשוי לאהבת נעוריו, נחשב ככל הנראה לפילנתרופ הגדול בליגה (מעבר למיליוני הדולרים שתרם עד כה לצדקה הוא מעורב בשלל ארגוני צדקה שונים, ובחלקם הוא אף פעיל מאוד), ומדי שנה הופך יותר נגיש ואנושי - בין אם זה אומר לשעוט לפרקט ולקפוץ על אוהד שקלע מחצי מגרש, או להצטלם עם חיילים, שני דברים שעשה בימיו במיאמי. חלק מעניין האנושיות הוא גם חוסר היכולת לדמיין את קינג' ג'יימס גורר את הקריירה שלו הרבה מעבר לשיא, או מתכנן קאמבק בגיל 42. הכדורסל הוא לא חייו לטוב ולרע.
מה חשוב יותר בספורט התחרותי: להיות בחור טוב? לזכות באליפויות? להתייחס יפה לחברים שלך לקבוצה? להתייחס יפה ליריבים שלך? להיות תחרותי עד כדי כאב, להשפיל עד עפר כל מי שעומד בשבילך כי התוצאה הסופית חשובה מכל דבר אחר? שהגופייה שלך תהיה הכי נמכרת בליגה זו שנה שישית ברציפות? זה כנראה סובייקטיבי, אבל מה שלא סובייקטיבי זה מספרים: לברון לקח שתי אליפויות וארבעה תארי MVP בדרך שלו, והוא בסך הכל בן 30, ונראה חזק מתמיד. ממוצע האסיסטים שלו (6.9) גבוה משמעותית מזה של מייקל (5.7) וקובי (4.8), וכן, הוא בהחלט רוצה לשחק את הכדורסל שלו ולאו דווקא את התקפת פרינסטון, וכן, גם בתחילת הדרך עם אריק ספלוסטרה היו לו חיכוכים, אבל מכאן ועד להפוך אותו לאיש רע, לחוצפן, לאגו-מניאק שחושב רק על עצמו, הדרך מאוד, מאוד ארוכה.
בקיצור, כשאתם באים לבקר בשקט או בקול את לברון ג'יימס כי הוא "לא אוהב את בלאט" או משהו כזה, נסו לקחת אוויר ולשאול את עצמכם שאלה קטנה אחת.
האם הייתם מדברים כך אם המאמן על הקווים לא היה משלנו?
