פעם חובבי ה-NBA היו קבוצה קטנה ומגובשת, ובעיקר מאובחנת, עם מאפיינים ייחודיים, במיוחד בתקופת הפלייאוף. העובדה שהמשחקים נערכים באמצע הלילה גרמה לכך שרק "משוגעים לדבר" היו צופים בהם באדיקות. הרי זה לא משהו שמשודר בפריים טיים, שאפשר בטעות להיתקל בו בשידור חי תוך כדי זפזופ ולהצטרף - בשביל לראות NBA אדם צריך לשנות את אורח החיים שלו.
עם פתיחת הפלייאוף הוא יודע שעכשיו מצפים לו שבועות ארוכים של שינות קצרות, ימים הפוכים, עייפות כרונית, שהיום שלו ייגמר בתשע בערב ויתחיל בשלוש וחצי בבוקר. חובב ה-NBA הוא אדם נחוש, שמקריב את שגרת יומו בשביל המשחק, אבל מרגיש סיפוק עמוק, כשהוא רואה מהצד את כל האנשים הרגילים שישנים שנת ישרים ולא יודעים שהם בזבזו את זמנם ופספסו עולם ומלואו.
כמובן שסיפור דיוויד בלאט שינה את הכל. זה כבר לא חדש. כבר התרגלנו שמאז שהוא הגיע לליגה כל ידיעת קליבלנד זניחה הופכת לדרמטית, שכל משחק חסר חשיבות מהעונה הרגילה גורר תגובות קיצוניות שגם באוהיו לא נסחפו אליהן, ונדמה שגורל העם היהודי עומד על הפרק כל ערב, תלוי בידיו של לברון ג'יימס האיום, שגם הוא נע בין גיבור ישראל לשונא ישראל. אבל הפלייאוף כבר הפך את התופעה לקיצונית. חובבי ה-NBA הפכו לטיפה בים. עם ישראל נשאב חזק לסדרות המזרח, כשעל הפרק מונחת הגאווה הלאומית. ולא רק שביבי ומירי ניצלו את ההעפלה של בלאט לצרכים פופוליסטיים - לאחרונה כל זב חוטם מביע את דעתו על הליגה, ופתאום כל העוברים והשבים מתלוננים ואומרים שזה לא כדורסל ולברון לא מוסר ומה זה החרא הזה אין ולא יהיה כמו ג'ורדן, ופתאום זה בכותרות הראשיות, וביבי מצלצל, ואפילו אמא שלך אומרת שהיא התרגשה בשביל דיוויד, מתי הגמר.
שלא יובן לא נכון, בלאט הוא מתנה. ההישג שלו מדהים ומרגש, כל השבחים עליו מוצדקים. הוא הרוויח הכל ביושר, דרך הצלחה אישית, אין מילים. הוא אולי גדול המאמנים שהיו לישראל, הוא מייצג את הכדורסל הישראלי בכבוד, הוא תורם לספורט הישראלי, הכל נכון. אבל זאת הבעיה. שאני כל כך רוצה בהצלחתו. שאני בעדו בצורה עיוורת. שכל פלייאוף ה-NBA מה שהיה עד השנה חוויה ספורטיבית נטו, ניטרלית, של הנאה מהמשחק, של צלילה למצ'אפים, של כדורסל אמיתי, של תרבות אמריקאית קיבל אלמנטים לאומניים פטריוטיים. אלה "עולמות מתנגשים", כפי שהגדיר את זה ג' קוסטנזה, וורלדס קוליידינג. מעט מדכדך לראות את הדבר הטהור הזה מתערבב עם דביקות ישראלית, שלא לומר בינוניות והתלהמות.
סתם לדוגמה, אטלנטה. בכל שנה נורמלית, ההוקס היו הופכים לקבוצה האהובה עליי. אנדרדוגים אמיתיים, בלי כוכבים, עם מאמן שבאמת עשה עבודה מדהימה, עם כדורסל קבוצתי, חכם, מפרגן, אי אפשר שלא לאהוב אותם. ופתאום, בסדרה הזאת, הם הפכו לנון סטורי. לסיפור צדדי. אף אחד לא תוהה מה קרה לאטלנטה, למה התפרקה ככה, וגם אם הסיבות ברורות, אף אחד לא דן בהן. ההוקס הם רק ניצבים בהצגה. רק בסוף הידיעה מופיע "הרבו לקלוע", כאילו מדובר ביריבה של מכבי ביורוליג.
אין, למשל, את יחסי האהבה-שנאה הקלאסיים עם לברון. ואם יש, אז רק בגלל היחס לבלאט. כשהוא מפר את ההוראות שלו הוא מנוול, וכשהוא מחבק אותו הוא חסיד אומות העולם. בשבוע שעבר, למשל, נתקלתי בטוקבק שמבקש מהישראלים להציף את הרשתות החברתיות בארה"ב ולקטול את לברון, כדי שכולם שם יידעו שהוא חרא. זאת הרמה. כבר אי אפשר להתמוגג כמו שצריך מלברון, להלל את הממוצע של 30, 11 ו-9 בסדרת הגמר האזורי, להתעצבן כשצריך. ברקע כל הזמן עומדת השאלה הפרובינציאלית, עד לאן הוא יסחוב את דיוויד בלאט.
על גולדן סטייט כבר אין מה לדבר. קבוצת הכדורסל הכי מרגשת שזכורה כאן (לפחות מאז סן אנטוניו של שנה שעברה!) עוד עלולה להפוך לאויבת העם היהודי. בשנה רגילה אפשר להתמסר אליה באהבה, הפעם נדמה שהיא באה להרוס לנו את המסיבה. סטפן קרי, השחקן הכי מלהיב בליגה, עלול להפוך לילד חרא. זו לא סתם תחושה שה-NBA הפך לנחלת הכלל, שזרים חודרים לטריטוריה שלנו, שהם מציפים אותה בבורות וחוסר הבנה, שאנחנו כבר לא מיוחדים. זו המעורבות הרגשית הזאת, שהורסת הכל. אלמנטים כמו גאווה והזדהות, שפוגעים באהבה טהורה לספורט.
ושוב, שלא יובן לא נכון, בלאט הוא אליל, ההישג שלו חסר תקדים, לא הייתי מחליף את זה בשום דבר, אבל יש לזה השלכות. למשל, שכל צורת הדיון על הליגה השתנתה. היא הצטמצמה למימדים שלפעמים קטנוניים וחוטאים לאמת, ולפעמים פשוט מתלהמים (המלצה לחיפוש בגוגל: הטור של רפי גינת ומאות השבחים מתחתיו).
כל צורת הראייה על הליגה השתנתה. זה אירוני שבמקום שנרגיש יותר מחוברים אליה, הפכנו ליותר מסוגרים. כלואים בכלא קליבלנד. זה מעבר לפרובינציאליות, שהיא לגיטימית ובלתי נמנעת ויכולה להיות חמימה. זה תהליך הפוך. במקום שמקרה בלאט יאפשר לנו להסתכל על העניינים גם מבפנים וגם מלמעלה ויאפשר לנו לראות את התמונה הרחבה, במקום שנרגיש חלק מהעולם הגדול, העין שלנו רק הפכה לצרה יותר.
זה מה שקורה כשסוגיות ספורטיביות זולגות אל ההמונים בעמודי החדשות. הגאווה הלאומית על הפרק, ומתחילים להשתמש במונחים כמו קנאה, תוכחה, כבוד, פרגון וחוסר פרגון, שלא לדבר על ניצחון המוח היהודי. עבור הקבוצה הקטנה שאוהבת את המשחק עוד לפני בלאט, עבור אלה שקמים באמצע הלילה מאז ומעולם, זה פשוט קצת מבאס שכבר לא מדברים על כדורסל.
