פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        וכל המרבה הרי זה משובח: הרגע הכי קסום של גמר הגביע

        פריצה נכנס למיתולוגיה, זיו הפך לאגדה וראדי צמרר את היציע, אבל דווקא המחווה של שרן ייני בטקס ההנפה המחישה עד כמה מכבי תל אביב היא הרבה מעבר לכסף של גולדהאר. פז חסדאי על ערב היסטורי

        וכל המרבה הרי זה משובח: הרגע הכי קסום של גמר הגביע

        מלבד לבליץ בפתיחת המחצית השנייה, עם הרביעייה המהממת הזאת תוך 15 דקות, הרגעים הכי קסומים בערב הזה היו מיד אחרי המשחק. בזמן שהמארגנים ניסו להרכיב את הבמה במשך דקות ארוכות, אוהדי מכבי תל אביב ניצלו את ההזדמנות כדי לעבור שחקן שחקן, אליל אליל, ולשיר לו את שיר העידוד שלו. בלשון העם קוראים לזה "חגיגות", אבל זה היה הרבה מעבר לזה. אלה היו תפילות. מזמורים. פיוטים. אחד אחד עברו השחקנים מתחת ליציע הצהוב וקיבלו את האהבה לה הם ראויים, בעוד האוהדים לא דילגו על אף אחד, שאגו בכל הכוח, היללו בקולי קולות, הכל כדי לומר, בשלל צורות ומנגינות, "אנחנו אוהבים את כולכם, תודה על ערב בלתי נשכח". אנשים בלי קול, שכבר חשבו שלא יוכלו לחגוג יותר, שכבר עברו את מכסת התארים, פשוט מניפים ידיים, מביטים השמיימה, ושרים.

        ב-14:00: משדר הטרבל של מכבי תל אביב

        ערן זהבי: "לא משנה מה יגידו, נכנסנו לדפי ההיסטוריה"

        צופה מהצד: סיכום השישייה הגדולה של מכבי תל אביב

        שרן ייני: "עצוב לעזוב", מיכה: "התפוצצנו"

        חילופי האשמות בבאר שבע. אג'ידה: "אני איתם גמרתי"

        ספר מלכים: הצהובים שכתבו את ההיסטוריה של הכדורגל הישראלי

        פאקו אייסטרן: "גם ב-2:6 לא נרגעתי. אל תשכחו שהייתי בגמר באיסטנבול"

        מיטש גולדהאר: "היעד - ליגת האלופות. פאקו עשה עבודה נהדרת"

        ואז תוהה לעצמו אדם, עד כמה באמת הערב הזה בלתי נשכח? מה מקומו בהיסטוריה של המועדון? הרי זאת הקבוצה הכי מעוטרת בישראל. היו לה עשרות אליפויות וגביעים, היו לה גם דאבלים, היו זכיות באליפות אסיה, היא שיחקה בליגת האלופות, היו רביעיות בדרבי, אפילו חמישייה, כמה כבר גדול הערב הזה? מה ייחודו? וברגעים האלה, כשהאוהדים עוברים שחקן שחקן ושרים ומהללים ומשבחים ומודים ומוקירים, אפשר להרגיש את מקומה ההיסטורי של הקבוצה הזאת, ושל הערב הזה, כי להגיע למשחק כל כך גדול, מול יריבה שרבים הימרו עליה לפני המשחק, כשכל זה קורה שלושה ימים אחרי הזכייה באליפות שלישית ברציפות, ועם הרכב חלקי וסגל פצוע, ולהשלים דאבל (סוג של טרבל), ביכולת כזאת, עם שישה שערים, עם התפוצצות שכזאת – הרי שגם ב-110 השנים של המועדון הכי מעוטר בישראל, ספק אם היו ימים מופלאים יותר. מה כבר יכול להיות מופלא יותר?

        ראדה פריצה שחקן מכבי תל אביב (ברני ארדוב)
        לצד גלזר, פרץ וטבק. פריצה (צילום: ברני ארדוב)

        וממשיך האוהד ומפשפש בהיסטוריה, ומשחזר בראשו את החלוצים הגדולים בתולדות מכבי תל אביב, והנה מיד עולה שמו של שייע גלזר המיתולוגי, וכמובן ויקי פרץ, בני טבק, אלי דריקס, אם תרצו גם קוביקה, רפי לוי, אולי עטר, אבל למה לפשפש בהיסטוריה, כשמול עיניו עומדת אגדה חיה? אגדה ויקינגית שכזאת, גיבור שבדי כביר? ראדה פריצה נכנס אתמול לספרי הזהב של המועדון (ושל הכדורגל הישראלי) עם הישג נדיר: תצוגת הכדורגל הטובה ביותר בתולדות משחקי גמר גביע המדינה. לכבוש שלושער ולהוסיף להם שני בישולים, והכל בכזו קלילות וטבעיות, כמו שכתוב בספר ההוראות, זה דבר אחד. אבל כששער אחד מגיע אחרי לחץ פיזי על ההגנה, והשני בהתרוממות אדירה ונגיחה, והשלישי בפיניש עדין, וירטואוזי ואלגנטי, ובין לבין הוא מספק שני בישולים שממחישים הבנת משחק ופרגון ועדינות, וכשמשחזרים לאחור נדמה כי לא בזבז טיפת אנרגיה מיותרת, וכל נגיעה שלו הייתה או בישול או גול, וכשכל זה קורה בגמר הגביע, ברגע האמת שמשלים דאבל לקבוצתו – מה כבר אפשר לעשות, אם לא להתפייט ולפאר ולהשתפך על גדולתו ההיסטורית של חלוץ?

        ערן זהבי מכבי תל אביב עם יואב זיו (ברני ארדוב)
        כשהמילים נגמרות, וכל שאפר להגיד זה רק "יואב זיו!". יואב זיו (צילום: ברני ארדוב)

        ויואב זיו. אלוהים אדירים, יואב זיו. המחיש זאת היטב השדר יהונתן כהן במהלך המשחק, שאחרי השער שלו פשוט צעק "יואב זיו! יואב זיו!". כאילו הוא רוצה לומר, "מה לעזאזל?!". ובאמת, מה לעזאזל? מה לעזאזל הוא בכלל עשה כל כך עמוק ברחבת היריב, מסתער על אג'ידה? ומה לעזאזל הוא עדיין עושה בהרכב של הקבוצה הטובה בישראל? איך ייתכן שאחרי שהוספד והולעג כל כך הרבה פעמים, אחרי שהודח מההרכב על ידי כל מאמן חדש שמרגיש שצריך להיעשות שינוי, איך ייתכן שהוא עדיין שם, ללא תחליף, בגמר הגביע, כובש שער מתוק, עם הברך? "יואב זיו!", צעק יהונתן כהן, "יואב זיו!".

        והסיפורים סביב הערב הזה לא נגמרים. למשל, יובל שפונגין, שהשלים בארבעה ימים בשני משחקיו הראשונים שני תארים. למשל, העובדה שמכבי תל אביב הגיעה למשחק הכי גדול שלה השנה בלי חוליית הגנה, עם הרכב מאולתר, ובמקום על הגנה הסתמכה הפעם על התקפה והגיבה בשישייה. למשל, פאקו, שרק מסבך את ג'ורדי קרויף עם זלילת התארים שלו, ולראשונה קיבל הכרת תודה מהקהל. למשל, בוזגלו, שסימל את מכבי תל אביב הישנה והכושלת, ואמש שוב קרס מול מכבי תל אביב החדשה (אבל מרוב שמחה, למכביסטים כבר אין מקום לשמחה לאיד).

        מהראן ראדי שחקן מכבי תל אביב (ברני ארדוב)
        הזכיר שמדובר בקבוצה. ראדי (צילום: ברני ארדוב)

        למשל, מהראן ראדי. אחרי ימים לא קלים, ואחרי שכמה אנשי חושך ביציעים הביכו את המועדון, היה מצמרר לראות את כמות האהבה שראדי קיבל מהקהל הצהוב אתמול. רבבות צהובים קמו ממושביהם שוב ושוב וקראו בשמו של הקשר, שמצדו הגיב בגול ובישול. לא רע. ואחרי השער שלו רץ ראדי לעבר הספסל וסימן באצבעו לעבר השחקנים המחליפים שישבו ביציע, רק כדי להזכיר לכולם שזה מאמץ קבוצתי, שכולם ביחד, שזו לא התעלות של יחידים, אלא חבורה אחת, שהיא הרבה מעבר לשחקנים יקרים ותקציב גבוה. חבורה אחת, שלפני המשחק התקבצה לחיבוק קבוצתי, חיבוק שהמחיש שהיא עדיין רעבה ונחושה. שחקנים כמו ראדי, זיו, איינבינדר, לא הכי כישרוניים, אבל מחויבים ומסורים ובעלי לב של אריה, הכי רחוק מהתדמית הגולדהארית העשירה והפזרנית.

        מובן שהדברים הנ"ל נראים כהשתפכות מוגזמת, אבל אחרי שישייה כזאת, כל המרבה להלל הרי זה משובח. כי אחרי שישייה כזאת מגיע טקס הנפת הגביע, וכשעולה השאלה עם מי שרן ייני יחלוק את הכבוד, מתברר שכולם ראויים למחווה הזאת. למה שייני לא ייקח איתו את דור מיכה, אחד מסמלי הקבוצה ולבטח אחד האהובים בה, שאלמלא פריצה ודאי היה מוכתר למצטיין של הערב? ולמה שלא יקרא לראדי ובאקט סמלי יוכיח לאספסוף הגזעני את חשיבותו לקבוצה? ולמה שלא יניף את הגביע יחד עם ערן זהבי, גיבור העונה הזאת שפתאום חשיבותו נזנחת מעט, על אף שגם אתמול, במשחק "בינוני" מצדו, הזכיר שיש לו חושים של טורף עם פיניש יפהפה מול אג'ידה? ולמה שייני, שבתקופה האחרונה מיצב את מעמדו כאחד הקפטנים האהובים בתולדות הקבוצה, למה שלא יניף את הגביע לבדו, ברגעיו האחרונים לפני העזיבה לאירופה?

        אבל ייני בחר להזמין את זיו ואלברמן, ושוב, כדי להמחיש מיהם הסמלים של מכבי תל אביב הנוכחית. נכון שערן זהבי הוא הכוכב הבלתי מעורער, ומיכה הוא הנסיך ופריצה היה המלך, וסמל ההצלחה האמיתי הוא בכלל ג'ורדי, אבל הקבוצה הזאת בנויה על עבודה קשה ומקצוענות, על מסירות ומחויבות, על ערכים שהם מעבר לכסף. ייני הסביר שבחר בזיו ואלברמן כי גם הם, כמוהו, כמו האוהדים, נמצאים כבר הרבה זמן במועדון, גם הם זוכרים ימים קשים יותר ולא לוקחים את ההצלחה הזאת כמובנת מאליה. והנה, בבחירה אחת קטנה, עוד רגע יפה ומכובד, מלא קלאסה, שממחיש את הייחודיות של מכבי הנוכחית.

        ועכשיו כבר חושבים על העונה הבאה, ונזכרים בקשיים שעברה הקבוצה בעונה החולפת, ונזכרים בצורך שלה לא רק להתחזק ולצרף שחקני רכש חדשים - אלא גם לשחרר כמה שחקנים על מנת לרענן את השורות ולהשתדרג. אבל הצרה היא שהאוהדים לא יכולים להעלות בדעתם להיפרד מאף אחד מהגיבורים הללו. הם רוצים לצדם את כל שחקני הסגל הרחב, אלו שמילאו את השורות בשני המשחקים האחרונים והביאו דאבל תוך ארבעה ימים. סביר להניח שעד לדקות אלה ממש, בין צפייה בתקציר לצפייה בתקציר, הם ממשיכים לשיר להם שירי הלל.

        שחקני מכבי תל אביב (ברני ארדוב)
        אלברמן, ייני, זיו. סמלים (צילום: ברני ארדוב)