ואז יואב זיו כבש. עם הברך.
זו הייתה אמורה להיות שורת סיום, מקסימום אמצע, לטור הזה. אחרי הכול, ראדה פריצה היה חתן השמחה עם הצגה עצומה, פאקו אייסטרן השלים זה עתה טרבל, ערן זהבי, המלך הבלתי מעורער של מכבי תל אביב, לא ויתר על חלקו ואפילו מהראן ראדי, ההוא שכבש את שער האליפות, נתן טיל חכם נגד גזענות גם בגמר גביע. אבל לא, שום דבר לא מייצג כל כך את המשחק ההזוי שראינו אתמול בחיפה כמו השער הזה של יואב זיו, מהלך שבו הכדור ניתז אליו ומהפיקה התגלגל באיטיות חולנית לרשת.
זה היה שער מכוער שהזכיר גול דומה, לא פחות מכוער, גם הוא נכבש על ידי שחקן מכבי תל אביב, גם הוא בחיפה, גם הוא בעונה של אליפות וגביע. אז, ב-1996, זה היה ניר קלינגר שהשחיל דרדל'ה נוראית לרשת של ניר דוידוביץ' וקיבע את הדרך של הצהובים לעונת פנתאון. הפעם זה היה זיו. כמו אז, גם העונה הזו של מכבי תל אביב נכנסת להיסטוריה. ובאיזה סטייל זה קורה.
מכבי תל אביב זכתה בגביע המדינה
פריצה: "המשחק הגדול בקריירה שלי"
אלישע לוי: "צריכים להסתכל לאוהדים בעיניים ולבקש סליחה"
משחק לפנתיאון: כל מספרי הגמר ההיסטורי
הציונים: ראדה פריצה 10, פאקו אייסטרן 8
ביום ראשון האוויר בבלומפילד עמד. למכבי תל אביב לא היו אנרגיות למשחק אליפות, גם לקהל שלה לא. החשק נשאר בבית, עד שהגיע פריצה (מהגבהה של מי אם לא זיו), ועם ניתור מדהים השווה מול קרית שמונה. מהרגע הזה היה ברור שתואר אחד בכיס, ועדיין החגיגות נראו משועממות, כמעט מאולצות. קשה לחשוד בקבוצה שעומדת לזכות בצלחת שהראש שלה במקום אחר, אבל היום, בדיעבד, אנחנו יודעים שזה בדיוק מה שהיה ביפו 72 שעות לפני כן. מכבי תל אביב שעממה את עצמה בדרך לאליפות. באותו ערב הייתה בראש שלה מטרה אחת גביע המדינה.
זה השתלם. עד אתמול מכבי תל אביב לא סיפקה אפילו רגע זכור אחד מהעונה הזו. הגול של זהבי נגד מכבי חיפה? אולי. ה-1:3 על באר שבע שבוע לאחר מכן? נגיד. שום דבר לא השתווה לבומבה של לוגסי, להצגה מול פרנקפורט או למהפך של זהבי בדרבי. פאקו אייסטרן לקח אליפות, זכה בגביע הטוטו ועדיין, ג'ורדי קרויף, כך אומרים, לא מרוצה ממנו מקצועית. לך, ג'ורדי, תגיד היום לבאסקי שהוא הולך, אחרי שהצעיד את מכבי תל אביב לא רק לרגע הגדול של העונה, אלא לאחד מרגעי הטופ-5 בהיסטוריה של המועדון.
תמיד סיפרו לנו על משחקים שלא ראינו. על הגמר ההוא מלפני קום המדינה, שבו בית"ר תל אביב פוררה את מכבי חיפה 1:12. על המשחק החוזר שבו מכבי חיפה ריטשה את מכבי תל אביב 2:5, גם על ה-3:4 של מכבי תל אביב על הפועל פתח תקוה, שכמעט עשתה קאמבק מ-4:0. כל האירועים הללו התרחשו לפני יותר מ-50 שנה. גם מי שחזה בהם כבר משייך אותם לז'אנר המדע הבדיוני. אתמול בחיפה ההיסטוריה נכתבה מחדש. זו הייתה הגרסה הישראלית של המינייראסו שראינו בשנה שעברה בברזיל. מכבי תל אביב לא הבהירה להפועל באר שבע שהיא טובה ממנה, היא הסבירה לה בצורה מאוד לא יפה שהמאבק הזה, בכל הגזרות, אפילו לא היה קרוב.
בפרפרזה לדברי וינס לומבארדי על הניצחון, מכבי תל אביב לא הייתה הדבר העיקרי בכדורגל הישראלי העונה, היא הייתה הדבר היחיד.
קבוצות נוהגות לפתוח רגליים לפני המשחק הכי חשוב של העונה. לגיטימי לשמור את עצמך למשחק חשוב, אבל בשבת, בתבוסה 4:0 למכבי חיפה, אפשר היה לראות שזה הרבה יותר עמוק. השבר בין אלונה ברקת לאלישע לוי תפח לממדים היסטריים. המאמן לא קם מהספסל ונראה מכונס בתוך עצמו. השחקנים היו כבויים. האדום של מאור בוזגלו בגמר לא הגיע יש מאין, הוא היה צריך לבוא כבר בשבת. בקרייסיס הגדול של יום חמישי הוכרעה העונה של הפועל באר שבע. ההשפלה הזו התבשלה על אש גדולה וגלויה.
כאן באה שאלת הביצה והתרנגולת. האם התבוסה הנוראית הזו הגיעה בגלל אותה פרשה, או שאלונה ברקת ראתה אותה מקילומטרים ובשל כך החליטה לחתוך. הרי אי אפשר לתלות את המחדלים המקצועיים שהתרחשו בימים האחרונים בחיפה רק בעלבון של אלישע לוי. לא ניתן לטעון שהלב של וויליאם סוארס ואוסטין אג'ידה נשבר כל כך, עד שסיפקו את משחקם האיום בקריירה בגלל מצב רוחו של המאמן. ההגנה של הפועל באר שבע ברגעים המכריעים של העונה דורשת ועדת חקירה מקצועית, והנחקר הראשי במקרים כאלה הוא המאמן.
אז יכול להיות שברקת טעתה, ייתכן שצריך היה לנהוג באלישע לוי אחרת ולחכות עם הודעות דרמטיות כאלה ואחרות, אבל עם דבר אחד קשה להתווכח: הפועל באר שבע חייבת לצאת לדרך חדשה. לא אלישע לוי הוא האיש שצריך להוביל אותה לשם.
