"דליריום (Delirium) היא הפרעה נוירו-פסיכולוגית המתבטאת בירידה ברמת ההכרה (תודעה) של אדם ביחס לסביבתו. ירידה קוגניטיבית חריפה המתבטאת בפגיעה בזיכרון, בהתמצאות ובשיפוט. בנוסף קיימת בחולים פגיעה במצב ההכרה המתבטאת בבלבול וערפול. מצב הרוח נוטה להיות רגזני ואלים, אולם מצד שני החולים עשויים להיות אפתיים. אופייני שהחולים מעורפלים יותר בלילה ובשעות הבוקר המוקדמות" (מתוך ויקיפדיה).
10 שנים ארוכות עברו מאז שחורחה גרסיה נגע בשמיים. 10 שנים שנראות היום כמו חיים שלמים. אז, בפברואר 2004, הוא היה כדורגלן צעיר שהוזמן למבחנים בצ'לסי והרשים את קלאודיו ראניירי שהמליץ לבוס החדש רומן אברמוביץ' להחתים אותו. היום, באפריל 2014, הוא נעול בבית החולים הפסיכיאטרי וילארדבו במונטבידאו. כמה ימים אחרי שהקבוצה הלונדונית ניצחה את פולהאם 1:3 וקצת לפני שהיא הביסה את טוטנהאם 0:4 - רק לפני חודש - חורחה רצח את אביו. כמה קרוב, ככה רחוק.
חורחה בן ה-27 לא יעמוד לדין בגין רצח. הוא אמנם חבט בראשו של אביו באמצעות מאפרה במהלך ויכוח ביניהם על פי אחד מהדיווחים גם חנק אותו לאחר מכן אבל פסיכיאטר מטעם בית המשפט באורוגוואי מצא אותו בלתי כשיר לעמוד לדין. הדיאגנוזה: דליריום חמור. כשחורחה תיאר במהלך העדות שלו כיצד הרג את אביו, אבל דיבר על עצמו בגוף שלישי, כשחבריו סיפרו על כך שלאחרונה היה מפציר בהם ש"מישהו רודף אחרי ומנסה להרוג אותי", ההחלטה לשלוח אותו לבית חולים פסיכיאטרי נראתה כמו ההחלטה הנכונה.
חורחה גרסיה גדל בשכונה בורו שבמרכז מונטבידאו. אזור קשה ועני, רווי מקרי רצח ועסקאות סמים. ב"קלרין" הארגנטינאי בחרו לתאר את השכונה במילים הבאות: "בית בלי דלת, ילד שמחזיק כדור כדורגל ומבקש רחמים, בחורה צעירה עם תינוק ביד אחת וילד קטן ביד השנייה. יש שלושה קווי אוטובוס שמגיעים לבורו, אבל אף אחד מהם לא מוביל לגן עדן". אבל חורחה דווקא ראה את גן עדן מקרוב.
הוא גדל במחלקת הנוער המפורסמת של קבוצת דנוביו וכיכב במדי נבחרת אורוגוואי עד גיל 17 באליפות דרום אמריקה ב-2003. סקאוטים שבאותה תקופה כבר התחילו להרים כל אבן ביבשת, המשיכו לעקוב אחריו במשחקי הנוער של דנוביו והתרשמו. הוא היה שחקן כנף מהיר וחזק, מאלו שבפרץ קטן של גאונות מסוגלים לקחת כדור בצד אחד של המגרש ולעצור רק ברחבה השנייה. המומחים ראו קשר שעם קצת עבודה יוכל גם להפוך למגן שמאלי מצטיין. ומי לא מחפש שחקנים מגוונים?
כשהבן חורחה הוזמן להיבחן בצ'לסי, כל המשפחה התחילה לחלום. 20 ימים הוא היה שם והרשים. כשחזר, הוא בישר למשפחתו שהעניינים סגורים. עוברים ללונדון. הם התחילו ללמוד אנגלית, אביו מכר את דוכן הפירות והירקות שלו, ההתרגשות הייתה גדולה. חורחה סיפר על תנאים מעולם אחר, על שלושה זוגות נעליים לכל שחקן ועל מגבות שמחכות לכל אחד בחדר ההלבשה.
האיש החזק בדנוביו, ארתורו דל קמפו, לא התכוון לעמוד בדרכו של השחקן בן ה-17 ובעיקר בדרכה של משפחת גרסיה. "לחורחה תהיה עכשיו הזדמנות לפרוץ את מעגל העוני ולעזור למשפחה שלו", הוא הסביר, אבל לאיש העסקים פאבלו בטאנקור היו תכניות אחרות. האיש ששימש כסוכנו של גרסיה מאז שהיה בן 15, החזיק ב-50 אחוזים מכרטיס השחקן שלו ובגלל שההצעה של צ'לסי לא מצאה חן בעיניו, הוא פוצץ את העסקה. גלגל ההצלה טבע ביחד עם חורחה.
המשפט אומר ש"אפשר להוציא את הילד מהשכונה, אבל אי אפשר להוציא את השכונה מהילד". הבעיה הייתה שבמקרה של חורחה גרסיה, אי אפשר היה להוציא אותו מבורו. וזה לא שלא ניסו.
אחרי האכזבה בגזרת צ'לסי ועוד תקווה לא ממומשת התעניינות של יובנטוס בקיץ 2005 שלא הניבה הצעה גרסיה התחיל להידרדר. הוא אמנם הציג יכולת לא רעה, אבל לצידה העמיד ארסנל מרשים של בעיות משמעת. קטטות עם שחקנים באימונים, הכאת שוטר מחוץ למועדון לילה, מעצר על נהיגה בשכרות. האחים ארתורו והקטור דל קמפו, ששלטו בדנוביו, עשו הכול כדי להצעיד אותו בתלם. הם הרגישו שהמעורבות של חברי הילדות של גרסיה בחייו פוגעת בו ושכרו עבורו דירה מחוץ לבורו, אבל אחרי כמה חודשים, הוא ברח ממנה וחזר הביתה. רק בגיהינום שבו גדל, הוא הרגיש בבית.
האחים דל קמפו לא התייאשו. הם הצמידו לחורחה שחקנים ותיקים בתקווה שהם יראו לו את הדרך. כשהחלו לזהות בעיות נפשיות שנבעו מלחץ ומתחים, שלחו אותו לטיפול פסיכולוגי, אבל שום דבר לא עזר. בכל פעם שנראה היה שנרשם שיפור, הקשר שאז כבר תופקד לעתים כמגן, בעט בדלי. במועדון סיפרו על בחור עם לב טוב, אבל כזה שבאותה נשימה פשוט "אוהב" להסתבך.
מצד אחד, ב-2009 הוא הקים בית ספר לכדורגל לילדי השכונה הענייה, אבל מצד המשיך לעורר מהומות. ד"ר קרלוס וויטרורט, חבר בצוותים הרפואיים הרפואי של דנוביו ונבחרת ארוגוואי, ואחד מהאנשים הקרובים לחורחה. סיפר: "מדובר בבחור מאוד אדיב וצנוע, אבל כזה שלא הצליח לבנות אישיות חזקה. כשהוא היה מתוסכל, זה היה מידרדר מאוד מהר לכעס ולדיכאון".
בשנים 2006-2010 גרסיה נעצר לא פחות משש פעמים. בכל פעם הסיפור היה דומה. נהיגה בשכרות, תקיפת שוטרים, קטטות. "הוא ילד טוב, אבל נראה שיש לו בעיה עם אלכוהול", אמר הקטור דל קמפו אחרי שחורחה התקשר אליו מתא המעצר ב-3:00 לפנות בוקר. אחיו ארתורו הוסיף: "ניסינו להוציא אותו מבורו. ערכנו איתו הרבה שיחות, אבל זה לא עזר. אנחנו לא יודעים מה לעשות". ב-2010 נמאס להם והם שיחררו אותו מהמועדון.
בפברואר 2013, כשחורחה גרסיה כבר שיחק בקבוצת סרו, החיים בשכונת בורו הקשה גבו ממנו מחיר כבד. אמו אליזבת, שיצאה מחנות סמוך לחצות, נורתה בגב ומאוחר יותר מתה בבית החולים. אמרו שהיא נפלה קורבן למלחמות של סחר בסמים ועד היום לא ברור אם היא נורתה בטעות, או שהקליע שפגע בה היה מיועד לה. הרוצח לא נתפס עד עצם היום הזה וגורמים במשטרה סיפרו שאליזבת הייתה חשודה בהפעלת רשת של סוחרי סמים. חורחה נסע לחדר המתים לזהות את גופתה והיום נראה שההידרדרות התלולה שלו תפסה תאוצה באותו יום.
בשנה האחרונה חורחה התחיל לפתח פרנויה של ממש. לחבריו בשכונה הוא סיפר שרודפים אחריו, פעם אפילו נעל את עצמו בחדר השירותים בביתו וסירב לצאת במשך שעות כי היה משוכנע שמישהו מנסה לפגוע בו. במקביל, קריירת הכדורגל שלו דעכה ובינואר הוא עזב את סרו ועבר ל-וייה טרסה מליגת המשנה.
לפני כחודש, חלה הידרדרות נוספת. "בשבוע האחרון המצב שלו החמיר. כל יום היה יותר גרוע מקודמו", סיפרה אשתו סטפני, "פחדתי. הוא הרגיש שמנסים לפגוע בו, היה פרנואיד. מישהו היה נוגע בו והוא היה מסתגר ומתכרבל".
ערב אחד בתחילת מרץ חורחה השתולל בביתו, הניף סכין ואיים לפגוע בכל מי שסביבו. סטפני התקשרה לאביו והם לקחו אותו לבית חולים פסיכיאטרי בשעה 3:00 לפנות בוקר. הצוות במקום נתן לו תרופת הרגעה, אבל באותה שעה לא היה במקום פסיכיאטר ורק אחד כזה היה רשאי לאשפז אותו. בני המשפחה המודאגים שמעו מהעובדים במקום שהדוקטור יגיע בשעה 8:00, אבל המתינו עד השעה 10:00 וכשלא קיבלו מענה, חזרו לבתיהם. באותו ערב פרץ ויכוח עז בין חורחה לבין אביו, ויכוח שהסתיים במותו של האחרון. "כנראה שהוא לא הצליח לברוח מהמציאות הקשה בה הוא גדל", סיכם בעצב ארתורו דל קמפו.
***
חורחה גרסיה שיחק באליפויות דרום אמריקה עד גיל 17 ועד גיל 20, לבש פעם אחת את מדי הנבחרת הבוגרת של אורוגוואי וזכה בשתי אליפויות. הוא שיתף פעולה עם שחקנים שייצגו את הסלסטה בגביע העולמי בקיץ הקרוב והיה קרוב למעבר חלומי לצ'לסי. עכשיו המקום הכי קרוב שלו לקבוצה הלונדונית ולנבחרת אורוגוואי הוא מסך הטלוויזיה בבית החולים הפסיכיאטרי וילארדבו.