בני הדודים ריי אנחל מרטינס ואלברטו דלגאדו תכננו את הבריחה שלהם בקפידה. באותו בוקר בינואר 2002 הם ישבו בחדר האוכל של מלון הילטון בלוס אנג'לס והעמידו פנים של מי שמתכוננים לעזוב בחזרה הביתה ביחד עם חבריהם לנבחרת הכדורגל של קובה, אחרי שזו סיימה את דרכה בגולד קאפ - אליפות מרכז וצפון אמריקה והקריביים שהתקיימה בארצות הברית.
בשלב הזה דלגאדו ומרטינס קמו ממושבם, ביקשו וקיבלו אישור להתקשר הביתה מהלובי של המלון. הם חלפו על פני עשרת אנשי הביטחון שליוו את נבחרת קובה בפנים חתומות, אבל כשהגיעו ללובי, במקום לגשת לטלפון הם יצאו משערי המלון והתחילו לדהור. הם לא הפסיקו לרוץ במשך חצי שעה, עד שהגיעו לתחנת דלק בה מצאו עובד דובר ספרדית וביקשו ממנו להזמין להם מונית. משם נסעו לביתו של מכר של משפחותיהם, שהיה בסוד העניינים והמתין להם.
כשהגיעו לביתו של החבר, דלגאדו ומרטינס יצרו קשר עם דודם, טוני מרטינס. הדוד נסע ללוס אנג'לס כדי לפגוש אותם והביא אותם למיאמי, שם הוא מתגורר. שלושה שבועות לאחר מכן צלצל הטלפון במשרדו של מאמן קבוצת הכדורגל של אוניברסיטת סט. ת'ומאס שבפלורידה, פרננדו ולנזואלה. על הקו היה הסטודנט לשעבר טוני מרטינס, שסיפר למאמן: "האחיינים שלי רוצים לבוא לשחק כדורגל בקבוצה שלך".
עשרות שחקני בייסבול ברחו במרוצת השנים מקובה לארצות הברית, רבים מהם עשו זאת כבר בשנות ה-90, אבל בכדורגל - ענף הרבה פחות פופולרי במדינת האי ההגירה לארץ הפסים והכוכבים היא סיפור טרי יחסית. הם לא נמלטים מרדיפה פוליטית, אלא רק נואשים לנסות את מזלם מחוץ לליגת הכדורגל החובבנית בקובה מתוך אמונה שהכישרון שלהם יעניק להם עושר ותהילה. הם חייבים לברוח כי הם לא רשאים לצאת את גבולות המדינה לטובת קריירה ספורטיבית.
שלוש שנים אחרי פריצת הדרך של דלגאדו ומרטינס, הגיעו תורו של מייקל גלינדו. יום אחרי שהוא כבש שער שוויון זמני עבור נבחרת קובה נגד קוסטה ריקה בגולד קאפ ב-2005 (קובה הפסידה לבסוף 3:1) החליט החלוץ שהגיע הזמן לחיים חדשים.
ג'ונה פרידמן כתב ב"ספורטס אילוסטרייטד": "גלינדו עמד רועד במעלית בבית המלון ווסטין בסיאטל. הוא הבין שהכפתור עליו הוא ילחץ עשוי לשנות את חייו לתמיד. אם הוא ילחץ L ללובי, הוא יחזור לחיים של 10 דולר בחודש ולקריירת ספורט חובבנית בענף שלרוב האנשים במולדתו לא אכפת ממנו. הוא ידע שאם הוא ילחץ על כפתור שייקח אותו לכל קומה אחרת וייצא מהמלון דרך המדרגות, שום דבר לא יהיה מובטח. לא הביטחון הכלכלי שלו, גם לא החלום להפוך לכדורגלן מקצועני. אבל הוא העדיף את זה על פני חזרה הביתה".
גלינדו ברח. הוא ירד במדרגות החירום של המלון כשבידיו מפה של האזור וקצת כסף מזומן ובעזרת חברים דוברי ספרדית, מצא קורת גג. בהמשך חתם בסיאטל סאונדרס אז עוד בליגת ה-USL . אחרי שנתיים תפס מקום של קבע בהרכב של צ'יבאס יו.אס.איי מה-MLS וסימן לבאים אחריו את הדרך.
מדיניות wet foot, dry foot בה דבקה ארצות הברית מאז ימי הנשיאות של ביל קלינטון עושה עבור הספורטאים את העבודה. במסגרת אותה מדיניות, אזרח קובני שנתפס בים (wet foot) כשהוא בדרכו לארצות הברית נשלח בחזרה למולדתו, אבל כזה שכבר נמצא על אדמת ארצות הברית (dry foot) מקבל הזדמנות לחיות בה.
לאורך שנים ארוכות נתקלו אזרחי קובה במענה שלילי לבקשות יציאה ממדינתם, אבל לאלו ביניהם שמייצגים את הנבחרת הלאומית הדרך קלה יותר. כך כמעט כל נבחרת כדורגל קובנית שהגיעה לארצות הברית ב-10 השנים האחרונות, שבה להוואנה בסגל חסר. הסיפורים חוזרים על עצמם שוב ושוב, כמעט במדויק. בריחה נועזת מבית מלון דרך מדרגות החירום, רכב מילוט, חבר משפחה שאוסף לביתו.
ב-2007 אלו היו לסטר מור (מלך שערי נבחרת קובה בכל הזמנים) ואוסבלדו אלונסו שניצלו את ההגעה של נבחרתם לגולד קאפ בארצות הברית כדי להיעזר ב-Wet foot, Dry foot. השניים הסתובבו עם חבריהם למדים הלאומיים בחנות וול מארט ביוסטון לפני שיצאו בחשאי ונמלטו באמצעות איש קשר שהמתין להם.
אלונסו הפך מאז לסיפור ההצלחה הגדול ביותר של עריקי קובה עם מקום קבוע בהרכב של סיאטל סאונדרס והיבחרות לשחקן השנה של הקבוצה ב-2010 וב-2011. הקשר האחורי המצטיין צעד בעקבותיה של חברתו (ואשתו לעתיד) ליאנג, שהצליחה לברוח למיאמי ב-2004 והתאחד איתה בארצות הברית. "הכדורגלנים שברחו מקובה עשו זאת כדי לעשות משהו עם החיים שלהם", הוא הסביר, "הם חולמים לשחק כדורגל מקצועני והם יודעים שקובה לעולם לא תציע להם את זה. הם משאירים את המשפחות שלהם מאחור כי הם יודעים שהן יהיו גאות בהם".
כשהכדורגלנים הקובנים נמלטו לאורך השנים הם לא ויתרו רק על הקשר הפיזי עם המשפחות שלהם שנותרו מאחור, הם הותירו גם את הנבחרות שלהם חסרות אונים.
רינייר אלקנטרה ופדרו פייף חמקו באישון לילה מבית המלון בוושינגטון ערב משחק של קובה נגד ארצות הברית במוקדמות הגביע העולמי 2010. "הם בגדו באחדות של הנבחרת ונכנעו לפיתוי של הכסף", דיווחו בטלוויזיה הממלכתית בהוואנה, "כמו תמיד, הנבחרת תעלה למשחק מחר במטרה להגן על הדגל, שמתנוסס מעל הבוץ בו מתפלשים שני הבוגדים".
פייף ואלקנטרה צברו 82 הופעות בינלאומיות ביחד והמאמן הגרמני ריינהולד פאנץ נאלץ להסתדר בלעדיהם, אבל הצרה הזו הייתה קטנה יחסית לזו ממנה סבלה הנבחרת האולימפית כמה חודשים לפני כן:
שעות אחרי שהם נפרדו מארצות הברית ב-1:1 במסגרת הטורניר הקדם אולימפי, לא פחות משבעה שחקנים של קובה נעלמו בדרכם למקלט מדיני. לקובנים נותרו עוד שני משחקים, אבל רק 11 שחקנים בסגל. בגלל שרוברטו לינארס הורחק באותו משחק נגד האמריקאים, קובה התייצבה למשחק הבא שלה, נגד הונדורס, ב-10 שחקנים (והפסידה 2:0 בלבד).
מקרה דומה קרה לא מזמן, באוקטובר 2012. קובה התארחה אצל קנדה למשחק במסגרת מוקדמות הגביע העולמי 2014 ועוד לפני שריקת הפתיחה ארבעה משחקניה נמלטו דרומה לארצות הברית, ביחד עם הפסיכולוג של הנבחרת. הלאונס דל קריב (אריות הקריביים) שבין כה וכה המריאו לטורונטו עם סגל רזה, נאלצו לשחק נגד המארחת ללא שחקני ספסל.
מאז משחקי פאן אמריקה ב-1999 ועד היום, 21 כדורגלנים קובנים ניצלו את המסעות של הנבחרות שלהם לארצות הברית ולקנדה (ממנה המשיכו לארצות הברית) כדי לברוח ולנסות להגשים את החלום לשחק כדורגל מקצועני ולהרוויח משכורת מתאימה.
כמעט בכל אחת מהפעמים העורקים הפכו למרואיינים מבוקשים והמנטרה חזרה על עצמה שוב ושוב: "לא היה לנו מה להפסיד". ריי אנחל מרטינס, שנמלט עם בן דודו אלברטו דלגאדו ב-2002, סיפר ש"אם היו תופסים אותנו היו מעיפים אותנו מהנבחרת וזורקים אותנו למאסר. זה היה מפחיד", אבל הוא החליט לקחת את הסיכון וסיכם: "אני מרגיש נהדר. כל מה שרציתי זו הזדמנות להתפתח ולהרוויח למחייתי מהספורט שאני כל כך אוהב".
מרטינס ודגלאדו הגיעו לקולורדו ראפידס מה-MLS לפני שבתום תקופה קצרה מצאו עצמם בקבוצות חצי מקצועניות מהליגות המשניות בארצות הברית. מייקל גלינדו שיחק ארבע שנים ב-MLS, אוסבלדו אלונסו משמש כשחקן בכיר בסיטאל סאונדרס ויורדני אלברס (משבעת נמלטי הנבחרת האולימפית) משתייך לריאל סולט לייק. אבל הם לא הכלל, אלא היוצא מן הכלל.
השחקנים הנ"ל פגשו על הדשא אגדות כמו תיירי הנרי, דייויד בקהאם ולנדון דונובן, אבל רוב העריקים גילו שהם לא מספיק טובים בשביל הליגה הבכירה והסתפקו בהגעה לליגות אמריקאיות אנונימיות ולא אטרקטיביות מבחינה כספית. חלקם לא מצאו את עצמם כלל בעולם הכדורגל ומצאו עבודות שלא קשורות לענף.
האם התנפצות החלומות של רבים מהכדורגלנים שקדמו להם תימנע מאלו שיבואו בעקבותיהם לנסות את מזלם לקבל חוזה מקצועני? כנראה שלא. ביולי הקרוב תגיע נבחרת הכדורגל של קובה לגולד קאפ בארצות הברית. מישהו מוכן להמר שכל השחקנים שימריאו מהוואנה גם יהיו על המטוס בדרך חזרה?
