משפחת צ'מאלה הגיעה בהרכב של שמונה אנשים למשחק הבית של נבחרת גוואטמלה נגד זו של קוסטה ריקה במוקדמות הגביע העולמי 1998. אדגר בן ה-31 קנה כרטיסים לעצמו, לחמישה מאחיו ואחיותיו ולשתיים מהאחייניות שלו, והשמונה - נרגשים מההשתתפות הקרבה ובאה בחגיגת הכדורגל בעיר הבירה גוואטמלה סיטי - עשו את דרכם לאצטדיון מתאו פלורס. אדגר לא חזר. גם לא אחיותיו מריה ובלנקה, גם לא אחיו סמואל ובתו בת ה-16, מוניקה. שלושה ימים לאחר מכן, ב-19 באוקטובר 1996, משפחת צ'מאלה קברה את כל החמישה.
שעות לפני המשחק דבר לא היה יכול לרמוז על הבאות. זה היה משחק הבית הראשון של גוואטמלה בשלב המוקדמות השלישי של הגביע העולמי ובמדינה המרכז אמריקאית קיוו שמדובר בחבלי לידה ראשונים בדרך להופעה ראשונה אי פעם בגביע העולמי. אנשים שהיו שם באותו יום סיפרו על אווירה של פסטיבל, על תחושה שמדינה שלמה חוגגת את משחק הכדורגל של נבחרתה. "זה היה יום רביעי שהרגיש כמו יום ראשון", כתבו באחד מכלי התקשורת בגוואטמלה, "אנשים מיהרו לעזוב את העבודה, כל מי שהיה לו כרטיס הגיע לאזור האצטדיון שעות לפני המשחק. הייתה התרגשות כמו לפני מסיבה גדולה".
ב-18:30, שעה וחצי לפני שריקת הפתיחה, היציעים באצטדיון מתאו פלורס כבר היו מלאים עד אפס מקום. ב-19:15 כוחות הביטחון סגרו את האצטדיון, כלאו את עשרות האלפים בתוך מבנה הבטון המיושן והשאירו בחוץ מאות אוהדים. אלו שבאו לחגוג עם נבחרתם ולא הורשו להיכנס למרות שהיו להם כרטיסים, סירבו להשלים עם רוע הגזירה. רבים מהם התרכזו סמוך ליציע הדרומי וכשהוויכוחים עם כוחות הביטחון לא עזרו, הם החלו לדחוף את שערי הברזל בכוח עד שהצליחו לפרוץ אותם.
עשרות אוהדים, כולם כאלו ששילמו על כניסה למשחק, דהרו עכשיו במעלה המדרגות לכיוון היציע שכבר היה מלא בכמות גדולה מדי של אנשים. ההגעה הפתאומית והמהירה שלהם הפעילה לחץ אדיר שגרם לאלו שכבר הספיקו להתמקם, ליפול קדימה ולהידחף לכיוון גדר הברזל העבה שמפרידה בין היציעים למגרש. בשניות הבאות נוצרה מפולת של מאות בני אדם, שנפלו אחד על השני ונמחצו על הגדר.
האוהדים ביציעים האחרים ראו את מפולת האנשים ביציע הדרומי ועדיין התקשו להבין מה קורה. מישהו אמר שהייתה פצצה, אחר אמר שפרצה שריפה. ביציעים הרחוקים חשבו שאולי חלק מהאוהדים פורצים למגרש.
השחקנים של גוואטמלה היו באותה שעה בחדר ההלבשה, רגע לפני היציאה לחימום. חואן קרלוס פלאטה, מלך שערי נבחרת גוואטמלה בכל הזמנים, סיפר שאדם כלשהו ניגש אליהם ואמר להם שקרה משהו ביציעים, שאוהד כנראה נהרג, אבל שהמשחק בכל זאת יתקיים. הם לא ידעו מה לומר.
"היינו המומים. אדם נהרג ואומרים לנו שהמשחק בכל זאת יתקיים. איך אפשר לשחק ככה? משחק כדורגל הוא אירוע שמח", סיפר החלוץ שנים ארוכות לאחר מכן. בינתיים היציאה של השחקנים לכר הדשא נדחתה ואף אחד לא סיפק להם הסבר מדויק. פלאטה וחבריו החליטו לצאת לכר הדשא כדי להבין מה קורה ושם גילו את ממדי האסון. היה שם הרבה יותר מהרוג אחד.
נשיא גוואטמלה, אלברו ארסו, ישב ביציע הכבוד וראה את האסון מתרחש לו מול העיניים. כשהוא נטל את המיקרופון מידיו של הכרוז והודיע בצורה מידית על דחיית המשחק, מכבי האש כבר היו עסוקים בחיתוך הגדר שמפרידה בין היציע למגרש וכוחות ההצלה היו בעיצומם של מאמצי החייאה.
83 אנשים קיפחו באותו יום את חייהם, רובם המכריע אחרי שנחנקו למוות. האלפים שנשארו באצטדיון ולא הצליחו להבין מה קורה, ראו את צוותי הרפואה ואת מכבי האש מפזרים גופות על מסלול הריצה בזו אחר זו. חמישה ילדים, 13 נשים והשאר גברים בגירים. עטופים בדגלים של גוואטמלה, לבושים בחולצות של הנבחרת.
השעות חלפו והטרגדיה החלה לקבל צורה. הנשיא ארסו הודיע על שלושה ימי אבל לאומי וכינס ועדת חקירה.
CDAG - הגוף שמנהל את נבחרות גוואטמלה השונות, בכללן גם את זו של הכדורגל, היה אחראי על מכירת הכרטיסים למשחק נגד קוסטה ריקה, בעוד ההתאחדות התמקדה בניהול האירוע. עד מהרה התברר שלמשחק נמכרו 45,796 אלף כרטיסים שהניבו 241 אלף דולר. הבעיה הייתה שבאצטדיון היו הרבה פחות מקומות.
משרד הפנים ניהל את ועדת החקירה ותישאל את המהנדס שהיה אחראי על בניית האצטדיון שהסתיימה ב-1950, חואן אגילר. זה סיפר שהאצטדיון תוכנן בזמנו ל-34 אלף צופים, אבל שבמרוצת השנים נערכו בו שיפוצים ושנראה שהתכולה ירדה. בהתאחדות העריכו שהאצטדיון יכול להכיל כ-31 אלף צופים, אבל עד עצם היום הזה אף אחד לא יודע לנקוב במספר מדויק. זה לא הפריע ל-CDAG למכור קרוב ל-46 אלף כרטיסים. העיתונאי הבריטי ניל ווילס סיפר: "לא רק שאף אחד בהתאחדות לכדורגל המקומית לא ידע מהי תכולת האצטדיון הביתי של הנבחרת שלהם, אף אחד מהם גם לא שם קצוץ".
בימים הבאים של החקירה הפנימית עלתה מסקנה שלמשחק נמכרו כ-13 אלף כרטיסים עודפים. בנוסף התברר שכ-7,000 אוהדים נכנסו למשחק עם כרטיסים מזויפים ושאחרים שיחדו שומרים בכניסה כדי שיאפשרו להם לצפות במשחק בלי כרטיס.
עד היום אין מספר מדויק של אנשים שנכנסו באותו יום לאצטדיון שראוי להכיל 31 אלף צופים. המספרים נעים מ-48 אלף עד 60 אלף, תלוי את מי שואלים, אבל לכולם ברור דבר אחד: היו שם הרבה יותר מדי אנשים והכל למען הרווח הכספי. של מוכרי הכרטיסים, של הזייפנים, של השומרים המשוחדים.
13 אנשים, רובם בכירים בהתאחדות לכדורגל וב-CDAG שהייתה אמונה על מכירת הכרטיסים, עמדו למשפט תחת האשמות שונות, אבל בית המשפט בגוואטמלה זיכה את כולם מאחריות לאסון והפיל את האשמה דווקא על האוהדים ועל ההתנהגות וההתנהלות שלהם.
241 אלף הדולר ההכנסה ממכירת הכרטיסים המוגזמת לא הגיעו לידיים של הפקידים החמדנים. הם הופקדו בחשבון מיוחד ומשם נשלחו למשפחות הקורבנות. את משפחת צ'מאלה, שאיבדה חמישה מיקיריה בגלל ארגון פושע ובצע כסף, כנראה שזה לא ניחם. גם לא את משפחות הקורבנות האחרים.
ההתאחדות לכדורגל המקומית קיבלה את העונש שלה מפיפ"א, שהורתה לסגור את אצטדיון מתאו פלורס עד הודעה חדשה ושלחה את נבחרת גוואטמלה לשנתיים של משחקי בית בגלות, מאל סלבדור ועד ארצות הברית. אחרי שהליקויים תוקנו והכחולים-לבנים היו רשאים לחזור לשחק בבית, הוכרז שהאצטדיון רשאי להכיל 30 אלף צופים ולא יותר. אם היו קובעים כך לפני ה-16 באוקטובר 1996, חייהם של 83 אוהדי כדורגל שבסך הכול רצו לצפות במשחק היו ניצלים.
במלאת 15 שנה ל"טרגדיה באצטדיון מתאו פלורס" חזרו כלי התקשורת בגוואטמלה לאנשים שהיו שם, כדורגלנים ואוהדים גם יחד. אחד מהם, אנטוניו מורנו, שראה את האסון מיציע אחר, סיפר: "למחרת המשחק כל העיתונים היו מלאים בתמונות של הפצועים וההרוגים. באותו יום נשבעתי שלעולם לא אעודד יותר את הנבחרת הלאומית. מתוך כבוד למתים. החמדנות שהובילה למכירה של יותר מדי כרטיסים כדי להרוויח כסף היא מה שהרגה אותם".
