את הכתבה הזו לא צריך להתחיל עם סיפור מרתק או ציטוט מהפכני של אישיות בכירה. די בעובדות היבשות ובמספרים, 56 אוהדים שנספו אי שם ב-11 במאי 1985, אחרי שהגיעו לצפות במשחק בליגה השלישית באנגליה בין ברדפורד ללינקולן, אבל נקלעו לשריפת ענק שכילתה יציע שלם ואת חייהם בתוך דקות.
11,076 צופים, רובם הגדול אוהדי ברדפורד, הגיעו באותו יום לאצטדיון ואלי פארייד כדי לחגוג את זכייתה של הקבוצה הביתית באליפות הליגה השלישית ואת חזרתה לליגת המשנה אחרי 58 שנים של דשדוש. כשעה לפני האסון עוד הספיק הקפטן ויליד העיר, פיטר ג'קסון, להניף את התואר, אבל בשבועות הבאים במקום לחגוג את ההעפלה הוא הסתובב בבתי קברות ונע מהלוויה להלוויה.
סיגריה בוערת או גפרור הציתו כמויות גדולות של אשפה שנערמה מתחת לבלוק G במשך תקופה ארוכה, ובתוך דקות ספורות החל יציע העץ להתלקח. פרץ רוח הרחיב את האש, שהחלה לאחוז גם בגג הדליק ועכשיו יצרה מלכודת בוערת, כשהמשחק נמצא בדקות האחרונות של המחצית הראשונה.
השחקנים שהבחינו במתרחש מיהרו לרדת לחדרי ההלבשה ואוהדים החלו לקפוץ למגרש. בדקות הראשונות היו בטוחים כמעט כולם שהארוע עבר בשלום יחסי, אבל כפי שהעיד האוהד דייב ג'נינגס בטור שכתב שנים ארוכות לאחר מכן: "האנשים חסרי המזל באותו יום היו אלו שנמלטו לשערי הכניסה והיציאה הרגילים רק כדי לגלות שהם נעולים".
בין ההרוגים היו ארבעה ילדים בני 11 ובסך הכל 12 נערים בני 16 או פחות ו-19 אנשים שקיפחו את חייהם היו בני 70 ומעלה. העדויות משם נותרו קשות גם היום וכך כמובן גם התיאורים של הדרך בה מצאו אנשים את מותם. השבוע צוינו 24 שנים לטרגדיה הנוראה הזו בקול ענות חלושה.
מעבר לשלב הקר והיבש של הסקת מסקנות, אסור לעשות השוואה בין אסונות. חיי אדם הם חיי אדם וכל הרוג הותיר מאחריו משפחה שבורה, אבל דרכנו היא לשאול שאלות ואחת מהן שעולה, אם כי לא בצורה תדירה, היא מדוע הפכה השריפה בוואלי פארייד לטרגדיה הנשכחת של הכדורגל האנגלי. בפורום שעסק בשאלה, הציע אחד הגולשים את הפתרון: "למה האסון של ברדפורד נשכח? התשובה היא ליברפול".
"בוואלי פארייד לא היו אוהדים שיכורים ולא תחושת אי צדק"
שבועיים וחצי אחרי השריפה בוואלי פארייד, נהרגו 39 אוהדים באצטדיון הייזל בבלגיה, רובם אוהדי יובנטוס שניסו להימלט מאוהדי ליברפול שאיימו לתקוף אותם. קרוב לארבע שנים נוספות עברו ו-96 אוהדים של הסקאוזרים מצאו את מותם באצטדיון הילסבורו. בשנות ה-80 ליווה המוות את הכדורגל האנגלי בצורה צמודה ואת הקבוצה מאנפילד בפרט.
בניגוד גמור לברדפורד סיטי הצנועה, ליברפול הייתה קבוצה גדולה, מצליחה ומפורסמת וכך גם היה המוניטין של אוהדיה. אם להכליל, הרי שבמקביל לתדמיתם כאוהדים מסורים בצורה יוצאת מן הכלל, תושבי ליברפול תמיד נחשבו באנגליה לאנשים קשי יום, לפושעים קטנים וכפועל יוצא לחוליגנים גדולים.
התקשורת העולמית נהנתה לתלות בהם את האשמה לאסון הייזל ו"הסאן" הגדיל לעשות עם תיאורים מזוויעים ושקריים על מעלליהם בהילסבורו. לאף אחד מלבד לאוהדי ליברפול עצמם, לא היה ספק בדיווחים של הצהובון. הרי התנהגות כמו שתוארה בו לא הפתיעה איש כשהאשמים הם סקאוזרים.
האסונות בהייזל ובהילסבורו סיפקו לתקשורת דם, תרתי משמע, דבר שהאש בברדפורד לא יכולה הייתה לעשות. הם מכרו עיתונים, הם ריתקו צופים בכל העולם, כוכבים כמו קני דלגליש וברוס גרובלאר התחככו באזרחים כשביקרו בלוויות. כשהשקרים של "הסאן" החלו להיחשף יכלו כל האוהדים בעולם להזדהות עם אלו מליברפול במלחמתם נגד התדמית הגרועה והידועה של אוהדי כדורגל.
בראייה היסטורית, לברדפורד פשוט לא היה מקום במשוואה הצרה הזו ואנשיה, כך נראה, גם לא חיפשו אותו. "בוואלי פארייד לא היה מקרה של אוהדים שיכורים וששי קרב כמו בהייזל ולא תחושת אי צדק כמו זו שליוותה את הילסבורו", כתב פול הייווארד ב"טלגרף", "הניצולים מברדפורד מסתירים את הצלקות בצורה הטובה ביותר שהם יכולים".
"הצליל היחיד היה של רגליים שנעות במהירות"
ברדפורד סיטי הייתה מועדון משפחתי שבילה עשרות שנים בליגות נמוכות ושלא עניין כמעט אף אחד. קרוביהם של השחקנים נהגו לשבת ביציעים עם שאר האוהדים וכך בילה סטיוארט מקול, אז שחקן הקבוצה והיום מאמנה, שעות בחיפושים אחר אביו, שחקן העבר אנדי מקול שנכח ביציע באותו יום ארור ולבסוף נמצא בבית החולים.
חברתו לשעבר של החלוץ דון גודמן, שקיבלה ממנו כרטיסים למשחק ההכתרה החגיגי, לא הצליחה להימלט ומתה וכל משפחתו של המאמן טרי יוראת' הייתה גם היא ביציע, אבל הספיקה לעזוב בזמן. המאמן עצמו נפצע ברגלו משבר זכוכית אחרי שקפץ מחלון אחד המשרדים ובתו, גבי לוגן, תיארה שנים מאוחר יותר את זיכרונותיה בצורה מצמררת: "לא היו צעקות, היה רק שקט שהגיע מתוך החשכה. הצליל היחיד היה של רגליים שנעות במהירות".
ואולי למשפחתיות הזו, להיותו של ברדפורד סיטי מועדון קטן ולא הכי מאורגן, היה קשר ישיר להתרחשות האסון מלכתחילה. לפני ארבע שנים פירסם חוקר האצטדיונים והסופר הידוע, סיימון אינגליס, מאמר ב"טיימס" שכותרתו "סיבת המוות? שאננות". במאמר תיאר אינגליס את רמת הכשלים, שעל חלקם הגדול נשלחו התרעות מבעוד מועד. מהיעדר אמצעים לכיבוי אש, דרך סדרנים לא מקצועיים ועד דרכי המילוט במקרה של אירוע חריג כמו שריפה.
חוסר הצבע בקבוצה כמו ברדפורד גרם לכך שהאבל של אוהדיה כבר כמעט ולא חוצה את גבולות יורקשייר, ולכך שבפורום של אוהדי נבחרת סקוטלנד כתב אחד המשתתפים השבוע: "אני רק בן 20 ולא היה לי מושג על מה מדברים כאן". הישנות מקרי המוות באירועים בהם נכחו אוהדי ליברפול, השכיחו מהתודעה העולמית את השריפה בוואלי פארייד. אבל אין כאן אשמים כי כלל אין אשמה. זו דרכו של העולם, קני דלגליש יותר מעניין מפיטר ג'קסון כמו שמלחמה במרכזה של אירופה יותר מעניינת את רוב העולם ממלחמת שבטים עקובה מדם באפריקה.
ובכל זאת, יש כאלו שלא ישכחו לעולם. מרטין פלטשר, למשל, שלצערו הפך לאחד מאוהדי הכדורגל המפורסמים בממלכה אחרי שאיבד את אביו, אחיו, דודו וסבו בברדפורד, ארבע שנים לפני שישב ביציע של אוהדי נוטינגהאם פורסט בהילסבורו וראה את אוהדי ליברפול נמחצים למוות בצד השני. הוא בוודאי זוכר את שני האסונות היטב.