1. איל שולמן: הברומטר של מוליכת הטבלה
בראיון סוף המשחק מול מכבי ראשון לציון פצח דני פרנקו בוידוי וגילה כי הוא מאוהב באיל שולמן. סביר להניח שגילוי רומנטי זה הגיע בהשפעת החיבוק החם של בתו הקטנה אותה החזיק מאמנה של נתניה על ידיו. בטור קודם ניתחנו מספר צעירים מרשימים בליגה והעלינו טענות כנגד הנוהג הישראלי להיחנק מהתרגשות בכל פעם שילד משלנו מואיל בטובו להבקיע איזה סל מקרי. גם כשהילד הזה כבר בן 25. שולמן הוא דוגמא קלאסית. בשלושת עונותיו בליגה הראשונה הוא מקבל יחס של "יופי ילד" מהקהל, מהתקשורת המסקרת, אבל חשוב מכך ממאמניו. הנישה של הילד נותנת הצדקה להשתמש בשחקן מקומי מוכשר כפילר, סותם חורים, אשר מושלך לפרקט בסוף רבע כדי לבזבז עבירה. פילר כזה מקבל גם דקות במסגרת של חוק רוסי. בהיעדר ברירה. ופילר כזה יכול לתת הצגה של 22 נקודות במלחה, כשהכוכב קרופורד פצוע, ומיד עם חזרתו של הכוכב למגרשים למצוא עצמו בחזרה בעמדת מנפנף המגבות.
דרכו של שולמן לעמדת הישראלי המוביל בנתניה, ואת זה צריך לומר, הייתה מקרית. הבחירה של פרנקו בשולמן הגיעה במקביל וכתוצאה מהירידה החדה בתקציב השחקנים של נתניה. כדי לפנות מקום, נאלץ פרנקו לשחרר את אלכס צ'וברביץ' לחיפה ולהישאר עם אלירן גואטה כגבוה ישראלי יחיד. אז צ'וברביץ' מוצא עצמו כגבוה חמישי בחיפה, וגואטה נותן את העונה הטובה ביותר בליגת העל. בגיל 38. עד כמה משמעותי התפקיד של שולמן בנתניה ילמד אותנו הנתון הבא: יחס הפלוס מינוס שלו הוא הגבוה ביותר בקבוצה, והשני בליגה כולה. במילים פשוטות, בקבוצה עם זרים מצוינים כמו מרקו קילינגסוורת', דרון וושינגטון וראמל בראדלי, משמש איל שולמן כברומטר המשמעותי ביותר של מוליכת הטבלה.
התחלנו בהחלטתו של פרנקו ונסיים בבחירתו של פרנקו. נתניה צריכה לקבל החלטה באשר לזהותו של הזר הרביעי. ג'ונתן מיטשל או ריימר מורגן, אשר מחלים מפציעתו. והרי לכם חידת הגיון, קוראים יקרים: מה צריך לעשות מאמנה של קבוצה כשהמספרים של הזר הנוכחי שלו עומדים על 7 נקודות ולמטה מ-4 ריבאונדים למשחק בשלושת המחזורים האחרונים ושחקן מוכשר ממנו, לפחות על הנייר, מתחמם על הקווים? ולמקרה שמישהו שכח מדובר בקבוצה שטרם הפסידה. לא פשוט להיות מאמן.
2. עודד קטש, מאמן הגנה
הסגל שנבנה העונה באילת הוא אחד המרשימים בליגה. הרציקוביץ' ושות' השקיעו לא מעט כספים, במונחים ישראלים, והעמידו לרשותו של עודד קטש סגל רחב ומעניין. מעטות הקבוצות שיכולות להתחרות ברוטציה ישראלית המורכבת מאפיק נסים, אבי בן שימול, יחזקאל סקוורר, טוני יאנגר וליאור חכמון. נכון לעכשיו, זה נראה לא רע בכלל. האלמנט המרשים והמפתיע ביכולתה של אילת עד כה הוא משחק ההגנה הקבוצתי. במספרים (לפי 40 דקות, בקיזוז 5 דקות הארכה בגלבוע) סופגת הקבוצה עד כה כ-77 נקודות בממוצע למשחק. אחרי שהאולימפיאדות האחרונות לימדו אותנו לזרוק את השיוט החלש ביותר מטבלת הניקוד, ניישם זאת בעניינינו ונוותר לצורך התחשיב על משחק הנפל של אילת בראשון במחזור השני. עכשיו הממוצע נראה מרשים יותר: 70.5 נקודות ספיגה למשחק.
הנתון הזה מרשים ונזקף לזכותו של קטש, שלא הצליח עד כה להתקבע בתודעה הציבורית כמאמן בעל אוריינטציה הגנתית. קטש מצליח לרתום את החבורה האתלטית שלו לכדי מחויבות הגנתית שהיא לחלוטין לא מובנת מאליה. לכך כנראה צריך להוסיף את אלמנט הביתיות (וככל הנראה, ההתארגנות הלקויה של הקבוצות היריבות) שמוריד את היריבות לרף נמוך מ-70 נקודות למשחק באילת. שחקנים כמו אוסטין פרימן ואפיק נסים מעולם לא נודעו דווקא ביכולות שלהם כסטופרים גדולים. טיפוסים כמו אלי הולמן וסקוטי הופסון זכו לביקורות נוקבות בשלבים מוקדמים יותר של הקריירה שלהם, בין היתר, נוכח בעיות הריכוז והיעדר המחויבות שלהם שבלטו בעיקר בצד שבו הקבוצה השניה מתקיפה.
על רקע ההתבלטות ההגנתית, עושה רושם שהסגל האילתי רחוק מאוד ממיצוי הפוטנציאל ההתקפי שלו. וזאת כנראה הבשורה הטובה באמת. יכול מאוד להיות שיציאה משטאנץ הפיק אנד רול בכוח, תוך שימוש בתרגילים אשר תואמים יותר את התכונות ההתקפיות של חלק מהשחקנים המובילים, תעזור לאילת להפוך לקבוצה בעלת יכולת התפוצצות. במיוחד אמורים הדברים לגבי אוסטין פרימן.
ועוד דבר אחד: הויכוח עתיק היומין לגבי ביצוע עבירה בהתקפה האחרונה של היריב לא יוכרע לעולם. יש שיתמכו בביצוע עבירה והעברת הכדור האחרון לידיהם ויש שיסמכו על היכולות ההגנתיות שלהם. ככתוב בגמרא: אלו ואלו דברי אלוהים חיים. שדר ערוץ 5 דיווח במהלך השידור כי הונחתה הנחיה מהספסל האילתי לבצע עבירה על שחקני חולון, ביתרון 5 ועם 15 שניות לסוף המשחק. אם נכונים הדברים, הרי שהמדובר בהחלטה שונה. ומשונה.
3. הפועל תל אביב שכחה את כלל הברזל שלה
הפועל תל אביב זכתה לקומפלימנטים רבים לאחר תצוגות התכלית שלה במלחה ומול מכבי ראשון לציון. ובצדק. חלק גדול מהמחמאות הגיעו על רקע התיאום הקבוצתי ובייחוד זה ההגנתי. ייתכן כי בלהט השמחה נשכח מאנשי הפועל האלמנט החשוב ביותר בהגנה קבוצתית והוא הגנה אישית אינדיבידואלית. קבוצה ששומרת הגנה קבוצתית איכותית היא בראש ובראשונה קבוצה שבה שחקן יכול לסמוך על החבר שלו שיעשה את העבודה ויסתדר בעצמו עם המאץ' אפ שלו. כלל ברזל זה מונע עזרות ורוטציות מיותרות שמאפשרות לקבוצה מאורגנת ונבונה להגיע לזריקות טובות. הדוגמא הטובה ביותר הגיעה דווקא ברצף פוזשנים במחצית השניה. פט קלאת'ס, שחקן איכותי ומוכשר אבל בוודאי שלא שחקן האחד על אחד הטוב בחיפה, לקח את השומר שלו עד לטבעת שלוש פעמים ברציפות. בפעם הראשונה מול יונתן שולדרברד. בשניה מול יותם שירן. בשלישית הוא השכיב את מתן נאור. הפועל תל אביב מוגבלת מדי ולא מוכשרת מספיק כדי לאפשר לעצמה להפר את כללי הברזל שלה.
מהצד השני, מכבי חיפה נתנה לאדומים לטעום קצת מהתרופה שלהם עצמם (אוי, באנגלית זה באמת נשמע הרבה יותר טוב). למרות הליין אפ הגבוה והמעט מגושם שלה, חיפה התקיפה את ההתקפה של הפועל בצורה אגרסיבית וגבוהה ושיבשה לחלוטין את שטף המשחק של המקומיים. במקביל, בוצעו מספר התאמות הגנתיות, מדויקות ואגרסיביות אל מול אלמנטים התקפיים של הפועל. בצד השני, הפגינה חיפה משחק התקפה סבלני ושקט. פול סטול הטמפרמני והקפריזי נראה בחלק גדול של המשחק נינוח ובשליטה דווקא מול ההגנה המוערכת של הפועל. השליטה הזו אפשרה לחיפה להגיע לפאנצ'ים של התרגילים ולנצל את היתרונות העצומים שלה מתחת לסל, כאשר ארבעת הגבוהים (תומאס, קוז'יקרו, קלאת'ס ושוטבין) משתלטים לחלוטין על הרחבה. כשמחברים את הנינוחות, הגודל, הכישרון, האינטנסיביות והתבונה החיפאית הערב לרכות וחוסר הריכוז של הפועל, מקבלים שליטה בכל הפרמטרים הסטטיסטיים ומשחק לפנתאון.
