המונח "עין עקומה" הוטמע בשיח הספורטיבי הישראלי באמצע העשור הקודם, כששרונאס יאסיקביצ'יוס הגיע ארצה והביא איתו יכולות מסירה ייחודיות ונדירות, שלא נראו במחוזותינו שנים רבות. בדומה ל"גויאבה" המפורסמת והנוראית שהודבקה להדיפת הכדור הטיפוסית של ליאור אליהו, כך גם למסירותיו של שאראס הוצמד ביטוי עברי שתפס חזק מאוד. ובעוד שאצלנו נהוג לדבר על עוקם, בארצות הברית הוצמד למסירה הנ"ל שם אלגנטי יותר No Look Pass ובמקרים אחרים גם Blind Pass.
מיותר לציין כי אחד הרכזים הגדולים בתולדות היורוליג לא המציא דבר, כי אם רק שכלל והידר את אמנות המבט למקום אחד והמסירה למקום אחר. בשנים האחרונות עוד ועוד שחקנים מתאהבים באקט החצוף במעט, שאם נעשה כראוי הוא לא פחות משירה בתנועה: באירופה הבולטים שבהם הם סרחיו רודריגס ומילוש טאודוסיץ', בארצות הברית הרשימה ארוכה הרבה יותר, ובראשה סטיב נאש, רייג'ון רונדו, ג'ייסון קיד, וגם איזה בחור שעונה לשם לברון ג'יימס. המוסר העיוור המפורסם ביותר בהיסטוריה וזה שהמהלך מזוהה איתו יותר מכל הוא ככל הנראה מג'יק ג'ונסון, אך מג'יק לא היה הראשון. הראשון היה בחור לבן וצנום שהתנשא לגובה של מטר שמונים וחמש, שכבש את העולם כנגד כל הסיכויים.
בייב רות' של הכדורסל
האגדה מספרת שכאשר בוב קוזי היה בן 13 הוא נפל מעץ בחצר ביתו, ושבר את ידו הימנית. השנה היא 1941, המצב הכלכלי בכי רע, האלטרנטיבות מעטות. בשלב הזה קוזי כבר הודח משתי קבוצות בית ספר מקומיות, ובמקום לתת לשבר להפוך למשבר, הוא עשה מהלימונים המחורבנים של שכונת העוני שלו לימונדה: בשבועות הבאים הוא כדרר ושיחק אך ורק עם ידו השמאלית, ובשנים הבאות היה אחד השחקנים היחידים בארצות הברית ששלט במידה שווה בשתי ידיו.
אלא שעם כל הכבוד, הכישרון החביב הזה עדיין לא עזר למאמנים השונים לסמוך עליו במאה אחוז, כשם שנוהגים לעשות עם רכזים בעולם אידיאלי. אחרי קריירת תיכונים וקולג'ים מפוארת ומלאת מהמורות ורגעי שיא מרהיבים, הכל היו משוכנעים כי קוזי ייבחר בדראפט של 1950 במקום הראשון על ידי בוסטון, שסיימה את העונה שלפני כן עם המאזן הגרוע בליגה. אלא שהסלטיקס הפתיעו, ובמקום ללכת עם הפייבוריט הסימפתי ממכללת הולי קרוס המקומית, בחרו את צ'אק שייר, סנטר אלמוני שהלך לעולמו לפני חודשיים בגיל 85, ובילה תשע שנים חלשות במיוחד ב-NBA. אנחנו צריכים ביג מן", הסביר רד אאורבך האגדי והכעוס לעיתונאים המצקמצקים בלשונם. גארדים קטנים יש בשפע, אני אמור לנצח, לא לגייס 'יוקלס' מקומיים". ולמקרה שתהיתם, 'יוקלס' הוא כינוי שנועד להעליב אנשים כפריים פשוטים ובלתי מתוחכמים.
אאורבך לא היה לבד בסירה. גם שאר מנהלי הליגה לא נפלו מהכסא למראה הילד החצוף עם סגנון המשחק הייחודי. קוזי נבחר במקום השלישי של אותו דראפט על ידי טריי-סיטיז בלקהוקס (כיום אטלנטה הוקס), ששלחה אותו לשיקגו סטאגס, שבעצמה נסגרה לפני פתיחת העונה. שמם של קוזי ושל שני שחקנים נוספים של הסטאגס נזרק אל תוך כובע, ובבית מלון מהודר נפגשו הבעלים של הסלטיקס, הניקס ופילדלפיה ווריירס, כדי להגריל איזה שחקן הולך לאיזו קבוצה. הבעלים של הניקס היה ראשון, וזכה בפרס הגדול: מקס זסלופסקי, מלך הסלים של הליגה. אחריו הגיע תורו של וולטר בראון, הבעלים של הסלטיקס, שקיווה להסתפק באנדי פיליפס, סקנד גארד סולידי, ואתם בטח כבר מנחשים מה קרה.
"כשהגרלתי את קוזי, כמעט נפלתי על הרצפה", סיפר בראון בדיעבד על אותו ערב גורלי בקיץ של 1950. 13 שנים, 13 הופעות באולסטאר ושש אליפויות לאחר מכן, כשאחד הרכזים הגדולים בתולדות ה-NBA תלה את הנעליים, הבעלים של הסלטיקס כבר נשמע טיפה, רק טיפה אחרת: הסלטיקס לא היו כאן היום ללא בוב. הוא אחראי לכדורסל בעיר הזאת. אם הוא היה משחק בניו יורק, הוא היה גדול כמו בייב רות'.
מי אתה חושב שאתה, בוב קוזי?
כאמור, גם כאשר סוף סוף עשה הגורל את המוטל עליו והביא לקבוצה הגרועה בליגה את המשיח שלה, היה על קוזי לעבור את מכשול רד אאורבך. כאן רצוי לנסות ולדמיין את הכדורסל ההוא, של שנות החמישים המוקדמות, ולקוזי רשות הדיבור: בשנות הארבעים מאמנים אפילו לא הרשו לשחקנים שלהם לזרוק הוק-שוטים, שלא לדבר על לכדרר מאחורי הגב. הם היו קונפורמיסטים שחשבו שניתן לשחק את המשחק בצורה אחת בלבד". הצורה הזאת ממש, אבל ממש לא כללה מסירות עיוורות.
הצד השני של הקונפורמיזם הזה בא לידי ביטוי ביציעים הריקים ובפופולאריות של ה-NBA באותן שנים. כשקוזי הגיע לליגה, ממוצע הצופים במשחק נתון עמד על כ-3,000 אוהדים; כשפרש, נרשמה עליה של כאלפיים צופים למשחק. נתונים דומים היו גם בבוסטון: כשהחל לשחק בסלטיקס הגיעו כ-6,000 צופים מדי ערב; כשתלה את הנעליים, 9,000 אנשים הבטיחו את מקומם בבוסטון גארדן 41 פעמים בעונה. כמובן שאי אפשר לתלות את העליה המרשימה אך ורק בקוזי ומסירותיו המופלאות פופולאריות פועלת ככדור שלג, ובאשר לבוסטון, ובכן, הרבה יותר נחמד לראות את הקבוצה הטובה בליגה מאת הגרועה בליגה ובכל זאת, עם עובדה אחת קשה מאוד להתווכח: בוב קוזי היה הכדורסלן הראשון שהופיע על השער של מגזין ספורטס אילוסטרייטד, נושא הבשורה של הספורט האמריקאי.
"מעתה והלאה הכוכבים הגדולים שיגדלו ישחקו כמו קוזי", נכתב באותו מאמר שיצא לאור ב-1954 ומתח קו ברור בין ממציא הכדורסל ג'יימס נייסמית' וקוזי, שכבש את הליגה בסערה והוא בסך הכל בן 27. "אפשר לראות את ההשפעה שלו בחצרות לאורך המדינה. אם בעבר כל הילדים ניסו להתאמן על כל מיני זריקות מיוחדות, עכשיו רואים אותם מנסים לעשות כל מיני דברים מסובכים עם הכדור, וכשזה לא הולך להם, מגיעה השאלה הבלתי נמנעת: "מי אתה חושב שאתה, קוזי?""
כאמור, אאורבך המאמן של הקבוצה הגרועה בליגה דאז לא היה נלהב לשים את שלל ביציו בסל של הילד הכפרי הפשוט, אולם כשאתה בתחתית הרבה יותר קל לקחת סיכונים, והסיכון של רד האגדי השתלם, ובענק. קוזי השתלט על עמדת הרכז, וסחף אחריו את הסלטיקס מתהום הליגה ועד הפסגה. זה לא הזיק שלצידו פיזזו על אותו פרקט לאורך השנים ענקים כגון ביל ראסל, טומי היינסון, אד מקאולי, ביל שרמן, סם ג'ונס ואחרים, ואפשר לאחד המוחות המבריקים בתולדות המשחק לעשות את מה שהוא ידע לעשות טוב מכולם: לחדש.
הגאונות שבאיזון
ארסנל התנועות של קוזי היה כמעט בלתי נגמר. איברי גוף היו בסך הכל מכשולים להעביר סביבם את הכדור, בין אם כדי לקלוע בעצמו או למסור לחבריו לקבוצה בדרכים שמעולם לא נראו קודם לכן. סגנון המשחק שלי היה שילוב של יצירתיות ודמיון ומאפיינים פיזיים מסוימים ידיים ארוכות וראיה מרחבית מצוינת", סיפר באחד ממאות הראיונות שהעניק אחרי הפרישה. אני מסוגל לראות צבע רחוק במרחב שלי. יריבים היו אומרים לי 'יש לך עיניים מאחורי הראש', אבל זה לא היה נכון. אף פעם לא יכולתי לראות מי נמצא שם, לא הצלחתי לזהות אף אחד. פשוט ראיתי ב-90 מעלות, ראיתי תנועה, ראיתי צבע, ולפי זה פעלתי. זה יתרון ענק עבור רכז". כאן יש להזכיר פעם נוספת כי אנחנו דנים בגארד בגובה של 1.85 מטר, שלעולם לא נהנה מלוקסוס של לנהל את המשחק מגבוה כפי שהיה למוסרי ענק אחרים כגון מג'יק ג'ונסון ולארי בירד (21 סנטימטרים יותר), לברון ג'יימס (18 ס"מ), פיט מארביץ' (11 ס"מ) או אפילו ג'ייסון קיד (8 ס"מ) וסטיב נאש (6 ס"מ). לעתים, מתברר כי אפשר לחפות על מחסור בגובה ולמסור עם ההרגשה בלבד.
"מה שביל ראסל היה עבורנו בהגנה, קוזי היה עבורנו בהתקפה", אמר עליו טומי היינסון האגדי. הוא היה קוסם. ברגע שהכדור הגיע לידיים שלו, כולנו פשוט טסנו קדימה בלי לטרוח לעצור ולהסתכל אחורה. לא היינו צריכים. הוא תמיד היה מוצא אותנו. הוא היה היוצר האולטימטיבי. אם אתם חושבים שג'ון סטוקטון ומג'יק ג'ונסון היו מוסרים גדולים, אז תכפילו אותם פי עשר ותקבלו את בוב". לאורך השנים עשרות רכזים שגדלו על ברכי המורשת של קוזי ניסו לחקות את המאסטר, אלא שהגאונות האמיתית של הרכז הגדול בתולדות הסלטיקס היתה דווקא היעילות הבלתי מתפשרת, והאיזון המושלם בין הנוצץ והרגיל. הוא לא ניסה להרשים רק כדי להרשים, הוא הרשים כי זו היתה הדרך הטובה ביותר להשיג שתי נקודות ברגע נתון.
"90 אחוז מהמשחק שלי והאישיות שלי היו מסורתיים", דאג מי שכונה 'הודיני של הפרקט' להבהיר לא פעם. אבל בגלל שהייתי היחיד שעשה דברים כאלה באותם שנים, אנשים דיברו רק על זה. זה היה 10 אחוז מהמשחק שלי, ושיחקתי ככה כי זו היתה הדרך הטובה ביותר להשיג את המטרה שרציתי. אם לא יכולתי למסור לשחקן, מסרתי מאחורי הגב. אני מקווה שהמשחק החדשני שלי נתן לליגה את הדחיפה אותה היא היתה צריכה באותן שנים, אבל למען האמת, את כל הדברים האלה שעשיתי אז, ילדים בני 12 עושים היום בכל חצר בעולם בצורה הרבה יותר נוצצת".
החלק הראשון של דבריו הוא, כנראה, המורשת הגדולה ביותר שקוזי השאיר, ולא תמיד הותיר אחריו. הרי הרבה יותר קל וכיף להתרכז אך ורק באספקט אחד במשחקו אותם עשרת האחוזים הייחודיים. לאורך השנים היו אינספור רכזים ספקטקולריים בתבל, אך דווקא המרהיבים ביותר שבהם לא תמיד זכו לעלות לגדולה. ג'ייסון וויליאמס, למשל, היה אחד המוסרים המיוחדים והמשוגעים אי פעם, אך כל שייזכר מהקריירה המאכזבת שלו הוא מסירה אחת עם המרפק וכמה קליפים נהדרים ביו-טיוב. זוהי חרב פיפיות שיכולה להרוג או להחיות אותך, להביא באותה מידה לדאנק מרהיב מחד, או לאיבוד כדור מחפיר מאידך. את בוב קוזי ואת ה-NBA החרב הזו החייתה בשנות החמישים והשישים, והביאה אחריה דור שלם של שחקנים שהבינו שכדי למסור לא תמיד צריך להסתכל, אפילו אם לא תמיד הפנימו את תשעים האחוזים האחרים.
