התובנה הזו הכתה בי רק במהלך השיחה הרביעית שקיימתי לצורך הכנת הכתבה: השאלה מי היה המכביסט הראשון איננה שאלה היסטורית, כי אם קושיה פילוסופית. וכזו שעדיין שנויה במחלוקת.
שכן בכל אחת מן השיחות שקיימתי עד לאותו הרגע ובכל השיחות הבאות שאקיים בנושא שבה ועלתה המבוכה סביב הניסיון הראשוני, הבסיסי, להגדיר כלל מהו מכביזם. בחיפושיי גיליתי שאפילו עלי מוהר עליו השלום אולי כותב הספורט העברי הגדול אי-פעם ופילוסוף הספורט הישראלי הראשון כשל בניסיונותיו המרובים לצקת תוכן במושג יסוד זה.
"כיצד תזהה את המכביזם?", תהה מוהר באחד מטוריו, שראה אור בעיתון "דבר" עוד בדצמבר 1979. "קשה מאוד לומר", השיב מיד. "כאמור רבים הם גילוייו. חיוך הביטול הנפרש על-פני האוהד המכביסט בבואו לדון בקבוצות אחרות מכביזם הוא; פניו של שמעון מזרחי בראיון טלוויזיוני מכביזם, ורוח דבריו שוב מכביזם; שדרן 'משחק השבוע', המראה לך משחק של ליברפול, כשמנצ'סטר יונייטד בראש הטבלה את המכביזם יבטא (כן-כן!!); זעקת העידוד של אוהדי מכבי זו נשמת המכביזם, והזלזול של אותם אוהדים בויקי פרץ (בשנתו הראשונה באגודה), במוישיק שוייצר (בשנתו הראשונה באגודה) תמצית המכביזם.
"...וכאן עליי להרים ידיים. אני שב וקורא את מה שכתבתי, ורואה כי לא הצלחתי לתפוס את השור בקרניו. הדברים יגעים, חיוורים, לא-סדורים, אינם מסוגלים להקיף את התופעה. נראה שטעיתי, חשבתי כי כבר בשל אני לומר את דברי על המכביזם, והנה אני נוכח לדעת שעוד לא באה השעה. למרות זאת, מתוך תחושת כישלון, אך גם מתוך רצון לומר לפחות דבר-מה על נושא חשוב זה, אני פורש לפניכם את פרי-מאמצי ומחקרי. בבחינת טיוטה, נייר עבודה, עבודה על נייר. יהיה עוד צורך לשוב אל הדברים בימים שיבואו ימים בהם אוכל לומר עד תום, מהו, לכל הרוחות, אותו מכביזם".
***
והתובנה הנוספת הכתה בי מיד לאחר מכן: אולי המכביזם הוא מסוג הדברים שלא ניתן להגדירם על דרך החיוב אלא רק על דרך השלילה. כפי שחושך הוא היעדר אור, ואין הוא היעדר יש.
שהרי על דרך החיוב, מהו אותו רכיב המתקיים במכביזם בלבד ולא במקומות אחרים?
הרצון לנצח קיים בכל האגודות; והנכונות להשתמש בתרגילים מלוכלכים הייתה קיימת גם בקרב אנשי הפועל, עוד בטרם הומצא קו שלוש הנקודות (לראיה אותם הגורמים העלומים שבסוף שנות ה-60' פנו במכתבים לצבא ארה"ב בדרישה שלא ישוחרר טל ברודי משירות צבאי עבור מכבי תל אביב, שכן הדבר "עלול הדבר לפגוע בשמה הטוב של אמריקה בישראל"); ואף מעשים הגובלים בפלילים למען הניצחון נעשו גם נעשו בידי בכירים בשורת הפועל (דני קליין ופרשת הדרכון הצ'כי של קני וויליאמס, למשל).
מכאן שאין למכביזם רכיב חיובי ייחודי. אך אולי כן ניתן להגדירו על דרך השלילה: חוסר-הרצון, או למעשה היעדר-היכולת, לקבל הפסדים.
יצחק שדה, שנמנה על מייסדי אגודת הפועל, טבע את הסיסמא "ספורט לאלפים ולא לאלופים". וכפי שהסביר זאת באחד ממאמריו ד"ר חיים קאופמן, היסטוריון ספורט ממכללת וינגייט: "מטרתו של ספורט הפועלים הוגדרה מלכתחילה כ'שמירה על בריאות העובד וחלק מתרבות הפנאי שלו'... המטרה הייתה ליצור ספורט המוני, 'לא לאלופים, אלא לאלפים', ספורט שתודגש בו העממיות... ספורט הפועלים ראה עצמו בעל אפיון פוליטי ומעורב בחינוכו המעמדי של הפועל העברי".
היינו: הניצחון וההפסד אפשריים; אולם החינוך שבעצם ההשתתפות העיקר.
ובמכבי? מי פיתח ושכלל את אותו תיעוב בלתי-מרוסן להפסדים?
"אין לי איזו דמות אחת, ספציפית, של מכביסט, שעולה לי לראש", אומר מיקי ברקוביץ', מהמכביסטים האולטימטיביים. "מהיכן נוצר האתוס? אני חושב שהוא התפתח מהמועדון עצמו. עוד ששיחקתי בקבוצת הנוער, בגיל 12, אמרו לנו: המטרה היא אליפות, אין משהו אחר, אין להפסיד. יהושע רוזין ורלף קליין ז"ל חינכו אותי תמיד לנצח. וכשעליתי לבוגרים ופגשתי בשמלוק (מחרובסקי) ובשמעון (מזרחי) זו הייתה עוד חוליה במסגרת ה'טירונות' שלי".
מסורת ההצלחות הגדולה של קבוצת הכדורסל, מדגיש ברקוביץ', החלה רק בשנות ה-70', עם השתלטות 'קוורטט' הניהול המיתולוגי (שכלל את מזרחי, מחרובסקי, אריה ברנוביץ' ואמנון אבידן) אבל מי ששנא להפסיד יותר מכולם דווקא היה רלף קליין ז"ל.
"רלף לא היה מסוגל לסבול הפסדים", מספר ברקוביץ'. "הוא שנא להפסיד גם באימונים. במשחקי האימון רלף היה נותן שוקולדים לקבוצה המנצחת. ככה הוא היה מחנך את כולנו שגם באימון צריכים לנצח. כל אחד רצה את השוקולד לעצמו".
***
עוד לפני בואם של מזרחי וחבריו הייתה אגודת מכבי לשם דבר. בכדורסל היא שלטה, אף שהפועל תל אביב זינבה בה (ולאורך שנות ה-60' חלקו שני המועדונים את אליפויות ישראל חצי בחצי); וגם בכדורגל הייתה הדומיננטית, אף שנאבקה בהפועל פתח תקווה הגדולה (החל מסוף שנות ה-50').
ברנוביץ', הגזבר המיתולוגי של מחלקת הכדורסל, טוען שה'מכביזם' יובא דווקא מקבוצת הכדורגל אז עדיין האחות המוצלחת במועדון.
"הכדורגל נתן את הדחיפה", אומר ברנוביץ'. "גלזר, מרימוביץ' ויתר הכוכבים הגיעו לקבוצה הבוגרת בתחילת שנות ה-50' ושינו את פני הכדורגל לגמרי. אז, הכדורסל עדיין היה יותר נחות. אבל להגיד לך מי היה המכביסט הראשון? זו שאלה גדולה".
"האתוס הדורסני של מכבי התחיל דווקא בכדורגל, ומשם הגיע לכדורסל", מסכים ההיסטוריון ד"ר קאופמן. "בשנות ה-50', מכבי בכדורגל הייתה מאוד מתנשאת. אני זוכר את עצמי כילד, הולך למשחק של מכבי עם דוד שלי ז"ל. ראיתי את שייע גלזר יורד מהמכונית ואומר: 'זו לא שאלה אם ננצח היום, אלא כמה ננצח'".
אלא שה'מכביזם' המוכר לנו כיום, מוסיף קאופמן, התעצב והתפתח במחלקת הכדורסל, "לאחר שמכבי התחילה לנצח באירופה. המכביזם הזה התחיל אחרי גמר גביע המחזיקות המפורסם מול איניס וארזה, שמכבי בסופו של דבר הפסידה. החבורה של שמעון מזרחי הגיעה בערך בנקודת הזמן הזו והעצימה את הקו המכביסטי".
חיים שטרקמן ("חיימון") האגדי היה הרכז של מכבי תל אביב בשנות השישים. הוא-עצמו עמד במרכזה של אחת מנקודות הציון החשובות בתולדות המכביזם: שטרקמן היה אולי השחקן הראשון שנרכש בידי מכבי, מתוך אותה תאוות כוח בלתי-מרוסנת. הוא גדל במכבי רמת גן ובשנת 1961, לאחר שהמטיר 38 נקודות על ראשם של המכבים מתל אביב במשחק גביע, נרכש מיד בידי קבוצת הדגל הצהובה-כחולה של האגודה.
"מיד שהגעתי למכבי הרגשתי אווירה של דחיפות לניצחון", משחזר שטרקמן. "הייתה אווירה של 'עולים לנצח, חייבים לנצח'. זה עבר באימונים, במשחקים, בכל דבר. מאיפה זה בא? אני לא יודע. אני מתאר לעצמי שגם בהפועל ת"א או במכבי חיפה היה את זה, אבל במכבי השרישו את זה כל הזמן בתודעה של השחקנים. מי שתחזק את זה בפועל היה יהושע רוזין, שלא רק היה ידען כדורסל אדיר, אלא למעשה ניהל את כל הקבוצה בעצמו. אני מדבר איתך על שנים שלא היה דבר כזה טלוויזיה, או אינטרנט, ולמאמן לא היו שלושה עוזרים וצוות של סטטיסטיקאים. רוזין, לבדו, ניהל את הקבוצה לאורך הרבה מאוד שנים. הוא זה שהביא את המקצוענות למכבי. הוא היה פנאטי למשחק עצמו, וכמובן לניצחון".
***
אם רצף ההצלחות האירופאי הוא קו פרשת המכביזם הרי שהאחראי עליו הוא דווקא טל ברודי; מי שחולל את השינוי הגדול בקבוצת הכדורסל של מכבי, והפך אותה מנכס עירוני ללאומי. היה זה ברודי, בעונתו הראשונה במועדון (66/67), שהוביל את מכבי תל אביב לגמר גביע המחזיקות משחק הגמר האירופאי הראשון בתולדותיה; אירוע שלכל הדעות שינה את המסלול עליו נעה מכבי עד אז, והפך אותה למקור הערצה עבור ההמונים ולמקור קנאה עבור יתר הקבוצות בישראל.
"השינוי המנטאלי הגדול של מכבי התחיל איתי", מאשר ברודי. "הרי למה בכלל באתי לכאן? הגעתי עם נבחרת ארה"ב למכבייה ב-65', ואז באו אליי אנשי מכבי והתחילו לדבר איתי על ציונות, אמרו לי שמכבי אף פעם לא עברה שלב בגביע אירופה והציבו בפניי אתגר. הם אמרו לי שאם אבוא לשנה, אוכל לקחת את הקבוצה למקום אחר.
"כשהגעתי למכבי המשחקים באירופה היו משוחקים במתכונת של בית-חוץ, לא במתכונת של ליגה: משחק אחד בחוץ, משחק אחד בבית, והמנצחת הייתה עולה לשלב הבא", ממשיך ברודי. "הופתעתי לגלות שהמנטאליות במכבי הייתה שבחוץ הולכים להפסיד בהפרש נמוך, ואז חוזרים לארץ ומנצחים בהפרש גדול יותר. לא קיבלתי את זה שנוסעים להפסיד במשחקי חוץ. אמרתי: 'מה זאת אומרת נפסיד בחוץ? אנחנו צריכים לשאוף לנצח בכל מגרש'. זה מה שהביא את השינוי. זו הייתה העונה של 'נס בדאלונה', והגענו עד לגמר גביע המחזיקות. זה היה משהו כ"כ נפלא ההתרגשות, הגאווה, זו העונה ששינתה הכל בתפיסה של מכבי. אני גאה שהצלחתי בכך".
נח קליגר היה באותן שנים יו"ר מחלקת הכדורסל של מכבי. למעשה, גם משחק גמר גביע המחזיקות מול וארזה שוחק בשיטת בית וחוץ נוסחה שנוסתה לראשונה במעמד הזה, בזכות קליגר שהיה מקושר היטב בצמרת פיב"א.
"הגמר אמור היה להיות משחק אחד, כפי שהיה נהוג עד אז. גם אנחנו וגם האיטלקים רצינו, באופן טבעי, לארח את המשחק", מספר קליגר. "אמרתי לפיב"א: 'למה שלא נערוך גם את הגמר בשיטת בית-חוץ?'. הם קיבלו את הצעתי. במשחק הראשון באיטליה הפסדנו ב-10 נקודות וחשבנו שזה אפשרי לעשות מהפך בארץ, אבל בתל אביב ניצחנו רק בנקודה והגביע הלך לאיטלקים. אסון? זה לא היה אסון עבורי. בשנים שלי ניצחנו כמעט את כל המשחקים, אבל לא היה עניין שניצחון זה עניין של חיים ומוות. ברור שרצינו לנצח, אבל אז לא היה במכבי עניין שניצחון חשוב יותר מחיים. זה קרה רק תחת ההנהלה שהחליפה אותי".
***
במהלך שנת 1969 הוחלף קליגר בידי ישראל גורל ז"ל, שלאחר חודשים ספורים החליט שמשימת ניהול מחלקת הכדורסל גוזלת ממנו זמן רב מדי והתפטר. בתום ישיבת חירום שערך ועד אוהדי מכבי למען הצלת הקבוצה נבחר האוהד שמעון מזרחי ליו"ר מחלקת הכדורסל. שמלוק כבר היה שם כמנהל הקבוצה לפניו, אבל אז לראשונה נבנה במכבי צוות ניהול מקצועי עם הגזבר ברנוביץ' ושחקן הקבוצה לשעבר אבידן.
בתקופה ההיא, בראשית ימיהם, הייתה מכבי תל אביב רחוקה מהמכביזם כמזרח ממערב.
"אם אנחנו לא היינו נכנסים לכדורסל, כל הסיפור היה דועך", מספר ברנוביץ'. "לפני שהגענו הקבוצה איבדה את האליפות להפועל, ובקופה לא היה כסף. בקיצור, כשאנחנו באנו כל העסק היה קטסטרופה. ההצלחות הגדולות באו בתקופה שלנו. ימי חמישי ההם שאנשים לא העזו לעשות חתונות ובריתות וכולם ישבו מול הטלוויזיה נוצרו בתקופה שלנו, החל משנות ה-70'. שלושים שנה עבדנו ארבעתנו במכבי, שלושים שנה הצלחנו, אז שכל אחד יעשה את החשבון".
אם כי מבין הרביעייה, אומר ברנוביץ', היה מזרחי המכביסט ההארד-קור. מחרובסקי תיעב הפסדים ולעתים לא הופיע למשחקי הדרבי כי לא עמד במתח, "אבל שמעון, מהבחינה הזו, היה מאוד קיצוני. להפסיד בשבילו היה עולם ומלואו. ואגב, לכן הוא זה שהחליט לקחת אלינו כל שחקן טוב. הייתי אומר לשמעון: 'מה אכפת לך שיש עוד קבוצות טובות? ככה נוכל למלא את יד אליהו'. אבל הוא לא היה מוכן לשמוע".
ומזרחי עצמו, מה הוא אומר?
"רוזין? הוא היה מאמן, אבל לא ראש מחלקה. בלי ספק היה מאלו שעיצבו את הקו ה'מכביסטי' של מכבי. אבל אם אריה אומר שההצלחות הגדולות התחילו איתנו, אז הוא בהחלט צודק".
אם כך, שמעון, מי היה המכביסט הראשון? אתה? רוזין? ברודי? אולי בכלל מישהו מהכדורגל?
- "אני אומר יהודה המכבי".
ohad@walla.net.il