אפילו שהוא טוב, כמה שהוא רע

האיתות הסטטיסטי ההיסטרי וההיסטורי של השבוע האחרון מגיע מאוקלהומה סיטי. מתוך רבע המאה האחרונה ניתן לשלוף החוצה ארבעה זוגות נדירים: ג'ורדן ופיפן, אולאג'ואן ודרקסלר, רג'י מילר וגלן רוז ו...קווין דוראנט וראסל ווסטברוק. המשותף לכולם - הצמדים היחידים שזכו לקלוע ארבעים נקודות או יותר, כל אחד, במשחק אחד. יוצא הדופן - ראסל ווסטברוק, הרכז היחידי במניין.

וזה סימן רע, בן. זה סימן רע כשרכז שמשחק לצד ייצרן הנקודות הטוב בליגה – כזה שהוא טוב בקנה מידה היסטורי – מצליח להגיע לארבעים נקודות. הרכז שמשחק ליד דוראנט, בערב בו הוא משחיל את חמשת הניסיונות הראשונים מהשלוש, וקולע ב-68% מהשדה, לא יכול לקחת זריקה אחת יותר במשחק כולו. דווקא המשחק מול דנבר המחיש מצוין את הבעיה שנקראת ווסטברוק: דווקא במשחק השיא שלו, בו הוא מסר תשעה ומאבד רק שניים, בו דוראנט קלע שיא קריירה, הוא גם זה בו אוקלהומה נדרשת להארכה כדי לנצח 2/3 דנבר נאגטס.

וזה סימן רע. כי ערב היסטורי עשוי לבלבל, לייצר מסך שאננות. כי המשחק המעולה עשוי לחזק את הדימוי העצמי המוטעה של ווסטברוק, והא ייכשל ויחשוב שדווקא הוא האיש של הרעמים ברבע הרביעי. כי לא רק הוא, אלא גם המאמן סקוטי ברוקס, עשוי לחשוב ולטעות; הרי אם ניהול המשחק המפוקפק שלו חיסל את סיכויי הרעמים בפלייאוף שעבר מול המאבריקס, אז גם 51.5% המשופרים מהשדה של דוראנט על אותה כמות זריקות כמו בשנה שעברה – תוך ויתור על שתי זריקות חצי מרחק לטובת יותר התקפות שנגמרות בהליכה אגרסיבית לסל – לא מבטיחים כלום. כי גם במיטבו, ואין לטעות – ווסטברוק היה במיטבו נגד דנבר, הוא עדיין פחות מאשר יותר – ווסטברוק פחות רכז ממה שדוראנט צריך לידו: כזה שמבין שכשדוראנט נראה כמו שנראה ביום ראשון בלילה, הוא פרה דשנה וכל שצריך זה לחלוב אותה עד תום.

לכן, דווקא נלין על הערכת החוזה של ווסטברוק. אם הת'אנדר לא יתאוששו ומהר מההנגאובר של חגיגות הארבעים, הפלייאוף הקרוב לא יסמן שושלת אלא משבר אמצע חיים מוקדם – הרעמים של אולקהומה סיטי כגבר שמן וקרח בלי משחק פנים, ועם רכז על חוזה מקסימום שנראה בכלל כמו גרסה לעניים של השחקן השישי של הקבוצה.

שני סיפורים חלפו מתחת לסיסמוגרף, במהלך רעש האדמה המכונה בפי רבים "לינסניטי". הסיפור הראשון הוא היכולת של מיאמי. בשבוע שעבר השלימו ההיט הישג חסר תקדים: חמישה ניצחונות חוץ רצופים שנגמרים בהפרש דו ספרתי. מארק סטיין מ-ESPN מציין שאם ניתלה בסטטיסטיקה ככלי חיזוי, נמצא שהקבוצה האחרונה שעשתה הישג דומה היא הקבוצה האלופה של הניקס מעונת 1969/70. אין צורך בקריאה בקלפים, כי הסטטיסטיקה של מיאמי אינה רק קמע של מזל, אלא מגוללת סיפור שכולו יכולת. היכולת של מיאמי לסיים כבר את המחצית הראשונה בהפרש דו ספרתי בארבעה מחמשת המשחקים הללו, מדגימה את מה שיודע כל מי שצופה בהיט בכושרם הנוכחי – לא תכססו ציפורניים מרוב מתח במשחקים שלהם.

מיאמי לא מצאה לה עונה טובה יותר כדי לטבוח. לאלו שיגידו שמיאמי הגיעה לפיק שלה מוקדם יותר, נענה שכל מה שחשוב לקחת מן העונה הרגילה אל הפלייאוף הוא סגל בריא. ואז ישאלו הספקנים לפשר הקשר, ונענה – המתכון הבטוח ביותר לפציעות הוא לשחק בחצי יכולת. כאשר השחקן משחק מחוץ לגבולות הרגליו הרגילים, במעט מדי דקות לא מסודרות, הרגליים מתבלבלות אחת עם השנייה, וגיד וברך משחקים בתעלולים. לכן, דווקא בעונה המקוצרת והמרושעת והמוטה לפציעות, חשוב מאוד ללברונים למצות את מיטב הפוטנציאל שלהם מהקפצת הכדור הראשונה – ואחר כך, שינוחו כמה שירצו. כי אז יגיע הפלייאוף, והנתון הסטטיסטי החשוב ביותר בכל הנוגע למיאמי היט מודל 2011-2012 הוא שמדובר בקבוצת החצי המגרש הטובה בליגה, בדיוק המטבע איתו כדאי ללכת לקנות במכולת.

הסיפור השני הוא הספרס. הטקסנים חיברו שבעה ניצחונות רצופים ב"רודיאו טריפ" הידוע לשמצה, יחד עם ארבעה ניצחונות מוקדמים, לכדי רצף הניצחונות המרשים ביותר העונה – 11 רצופים במספר, שנשבר רק כשפופוביץ' העניק מנוחה לכל שחקניו הבכירים והובס ב-40 הפרש בפורטלנד.. אבל זה לא המספר המרשים ביותר, אלא דווקא המספר 70: סך כל הדקות בהם שותף מאנו ג'ינובילי במשך אותו רצף.

כי בזמן שמאנו נפצע, וחזר, ונפצע שוב, דאנקן שב לתפקד כמכונת דאבל-דאבל משומנת בחצי שעה לערב בלבד, טוני פארקר נראה כמו MVP, והרוטציה של קואץ' פופ נראתה בריאה כתמיד. באופן אירוני, דווקא בעונה בה ברור יותר מכל, שהתקרה של הספרס גבוהה כגובה היכולת של העטלף הארגנטינאי להיראות שוב לפרקים כשחקן הטוב בליגה – אם בשל מצבת הגיל ואם בשל סגל בו שחקנים מוגבלים משחקים דקות לא מוגבלות – הפציעה של ג'ינובילי אינה סיפור עם סוף עצוב. כי הפציעות שלו יכולות לגולל הגדה שונה, על קבוצה זקנה בעונה עמוסה, שללא הכוכב שלה נמצאת כרגע במקום השני בליגה, ושעם עוד איזה אחד ארגנטינאי בריא בפלייאוף אולי אין זאת אגדה.

כי אומנם נראה שלאחרונה עיתוני סן אנטוניו מלאים חדשות רעות, אבל אולי זה כי הם אינם נכתבים כמו שצריך. למשל, התבוסה האיומה שלשום מול פורטלנד אינה אלא דוגמה נוספת לגאונות של פופוביץ' – להושיב את פארקר ואת דאנקן דווקא במשחק בו כבר נעדרים ג'ינובילי וספליטר. פופוביץ' יודע שתבוסה חסרת הקשר היא מה שהקבוצה צריכה אחרי מסע משחקים מתיש פיזית ונפשית, ולא ערב שני רצוף של קרבות צבע איומים – הפעם, מול חיה פצועה שבאה להילחם על חייה. במקום להשאיר פרצה למשבר מנטאלי, פופוביץ' יודע בדיוק איזה משחק צריך להפוך לחסר חשיבות. לכן דווקא עתה אני מרגיש בטוח מתמיד בהימור שלי טרם נפתחה העונה, סן אנטוניו היא זאת שתצא מהמערב אל גמר ה-NBA.

נגיד ו"לינסנטי" הוא באמת רעש אדמה, אז השבר הסורי-אפריקאי הוא דרון וויליאמס. המפגש בין השניים הוא המקרא דרכו רצוי לקרוא את בחירתו של וויליאמס לאולסטאר, ובאותה המידה זה גם סיפור עונתה של ניו ג'רזי נטס. אומנם זה נראה כלקוח מתקופה אחרת בחיינו, בה היינו צעירים ותמימים, אבל אם נרצה לחזור ולמצוא את ראשיתו של סיפור ההצלחה – נמצא עצמנו במדיסון סקוור גארדן, מול ניו ג'רזי נטס ומול אחד, דרון וויליאמס. ניתן לשער שאותו האירוע השאיר חותמו בדמותן של צמרמורות לא נעימות, אבל רצה הגורל ולא היינו צריך לשער. כאשר דרון שב לניו יורק ביום שני האחרון, הוא קבר את לין תחת ערימה של 8 שלשות. זה לקח קצת פחות מ-34 דקות בלבד, וזה שקל 38 נקודות. הנטס יצאו מה"דרבי" כשידם על העליונה.

וזה נחמד שדווקא בערב בו ייעדו לנו לדון בחוסר ההתאמה של כוכב על אחד – כרמלו אנתוני – לקבוצה בה הוא משחק, חוסר התאמה שנגמר בהפסד, אנחנו יכולנו לקרוא על חוסר התאמה של כוכב-על אחר – דרון וויליאמס – לקבוצה בה הוא משחק, חוסר התאמה שנגמר בניצחון. כי האופן הצולע בו פתח דרון את העונה, גרם לכך שערב הבחירה שלו למשחק האולסטאר התחיל בפרצופים מלאי תמהון, והמשיך בטענות שבלבלו יכולת לוקה בחסר עם מוטיבציה ירודה. המסקנה מ"מבחן לין": בטרם נשמיט את וויליאמס מרשימת חמשת הרכזים הטובים במשחק, ראוי שנשמיט את הנטס מרשימת הקבוצות הפעילות בליגה, או לכל הפחות נמצא וויליאמס תועה נוסף ונצרפו לקבוצה, כי לחמישייה שכולה וויליאמסים יש ערך קומי רב.

כריס בוש יודע בדיוק מדוע הוא אינו נבחר כשחקן פותח למשחק האולסטאר בסוף השבוע הקרוב באורלנדו. בריאיון שנתן לאחרונה הוא ידע לספר בדיוק מדוע ולמה: 'לא נבחרתי כי אני לא פופולרי מספיק, המשחק שלי אינו פונה לקהל הרחב'.

אני שומע מה הוא אומר, אבל באמת זה נשמע לי יותר כמו:

סיפורה של אמנות הקולנוע אינו המסך הגדול לבדו, ולעיתים גורלה נכתב על דפים של נייר. מתוך הקרקע הפורייה של שנות ה-50 בצרפת, צמח לו כתב-העת המיתולוגי 'מחברות הקולנוע'. שם, במאמר פרי עטו תבע הבמאי המיתולוגי פרנוסאה טריפו את מטבע הלשון 'תיאוריית האוטר' (Auteur theory), והייתה זאת ראשית של אחת מהמהפכות הדרמטיות ביותר שידעה האמנות השביעית. טריפו דרש לרוויזיה בביקורת הקולנועית, וביקש להעמיד את הבמאי האמן במרכז היצירה, היות ויצירתו כולה ניתנת לקריאה כמקשה אחת – כל סרטיו מובחנים בדמיון צורני מרהיב. תמצית התיאוריה: על אף שבעשיית סרט קולנוע מעורבים בעלי מקצועות רבים, עדיין ניתן להשוות בין סרטיו השונים של במאי מסוים, ולמצוא בהם קווי דמיון משותפים שיוצרים את "טביעת האצבע האמנותית" של הבמאי. לימים, תהייה זאת הדרך המקובלת לבחון ולספר דרכה את ההיסטוריה הקולנועית, אך ראשיתה במרקחה האליטיסטית של הגל החדש הצרפתי. צופים המבקשים לבחור סרט לצפייה על פי זהות הבמאי, משתמשים בחלוקה מארגנת אשר מגלמת בתוכה את השאיפה של טריפו לקדש את הקולנוע כאומנות. דמותו של הבמאי כקולנוען היא דמותו של אלפרד היצ'קוק, זה אשר תחת שיטת הפקה נוקשה מצא את סגנונו המובחן – כמו וינסנט ואן גוך וקלוד מונה, משיכות המכחול שלו משאירות את חותמם הייחודי בכל אשר נגעו בפרט, ועל האמנות כולה.

אבל מה זה אומר על ג'רמי לין? כלומר, האם ג'רמי לין הציל את המשרה של מייק ד'אנטוני? ייתכן מאוד. אבל השאלה החיונית יותר היא מה זה אומר על ד'אנטוני עצמו שהוא נזקק ללין?

אנחנו איננו יודעים עכשיו יותר או יודעים פחות, ממה שידענו לפני שבועיים– ד'אנטוני הוא מאמן מוגבל, זה שצריך את הקליעה מחצי מרחק ואת הפיק אנד רול של לין - שכל כך מזכירים את מה שאנחנו אוהבים אצל סטיב נאש. אבל טריפו מבקש שלא נמהר לכשל לוגי המחבר בין חולשה למוגבלות. מאמנים גדולים, אמני הכדורסל, הינם אלו בעלי סגנון ברור. גם עם ריימונד פלטון, וכריס דוהון כרכזים (ואלו כנראה מגבלות קשיחות יותר משיטת האולפנים ההוליוודית) – הכדורסל של ד'אנטוני נראה כמו הכדורסל של ד'אנטוני. הבמאים הגדולים עושים סרטי מופת, והציירים הגדולים מציירים יצירות מופת, וד'אנטוני משחק 7 שניות ופחות באופן מופתי. הבמאים הגדולים באמת, כמו היצ'קוק, עושים אמנות שהיא גם שובר קופות. כמו פיל ג'קסון של התקפת המשולש ו-11 האליפויות. אבל אמר טריפו: 'האמנות המושלמת דורשת גם מזל, בסערה המושלמת, כשפוגש לין את מינו'. טריפו הוסיף ואמר: 'איזה מזל שג'קסון המוגבל לא הגיע בטעות לפיניקס של נאש'.

גאסול נתן לקופצ'אק סיבה למחשבה כשכיכב בדאלאס

דוויט הווארד ממשיך לשגע את אוהדי אורלנדו

לברון ג'יימס דרוך לקרב המצופה מול ג'רמי לין

רייג'ון רונדו יחליף את ג'ו ג'ונסון הפצוע באולסטאר