גיורא שפיגל, רוני לוי, אלישע לוי

המחזור האחרון סיפק הסבר מושלם מדוע מכבי פתח תקוה לעולם לא תהיה מועדון עם מעמד כמו בני יהודה. מה ההבדל הקטן-גדול בין שתי קבוצות מאוד דומות בימינו, אבל רק אחת מהן ממשיכה להטביע את חותמה על הענף ולהיות זו ששוב קובעת מי תהיה כאן אולי האלופה. לדבר הזה שלא רואים בתוצאות קוראים פאסון של מועדון. הוד והדר של מסורת שצועדים לפני כל דמות שבאה והולכת. לכאורה, מדובר בשתי אגודות שבאות מאותו רקע: אנדרדוג עם ניחוח חברתי וכרטיס ביקור של אדם שצמח מלמטה. אבל בפועל הגישה לחיים כל כך שונה.

ההסבר המלא לכך ניתן כבר במחצית המשחק בין מכבי פתח תקוה למכבי תל אביב, כאשר אבי לוזון התראיין לטלוויזיה על רקע תמונות מוקלטות שלו חוגג בהפגנתיות את השער של אתם יודעים מי. גם על הכיסא הנוח לוזון לא שלט בעצמו ורמז בצורה מקוממת שהיה צריך להוציא כרטיס צהוב לשוער היריבה לירן שטראובר על העבירה שביצע לפני הפנדל. בין לבין, כמו תמיד, יכולנו לצפות במפגן העצבנות של ראשי הממלכה ביציע הכבוד, תופעות שלעולם לא תראו אצל אנשים כמו חזי מגן. כי זה משהו קצת יותר גדול מזה: אלו ויברציות של מועדון. ויברציות מאוד בעייתיות. ויברציות שמתבטאות בצעקות וכוחנות שמנסות להשיג את הרספקט שבני יהודה רכשה בדרך קצת אחרת. היא הדרך היחידה להשיג זאת לאורך זמן. על המגרש.

גם לבני יהודה היו ימים אפלים, אבל תמיד המועדון הזה מתיישר לפי המסורת שלו. בניגוד למכבי פתח תקווה, המסורת בבני יהודה קודמת לאנשים שאחראים עליה. למסורת הזו נוסף בשנים האחרונות פרק חדש על שמו של חזי מגן, שמראה שאפשר להיות אלטרנטיבה אחרת מזו שמציע לנו יו"ר ההתאחדות של כו-לם, אבי לוזון. כשבאופק רואים רק קדנציה שלישית ללוזון, מותר לרגע לדמיין לרגע יו"ר התאחדות שמחזק את מעמד המאמן במערכת שלו, מאדיר את חשיבתו ומבצר את חוסנו אל מול ההמון הזועם שדורש כל הזמן ראשים. מותר לדמיין סטייל אחר והתנהלות אחרת. מותר לדמיין גרסה משופרת יותר של מה שאנחנו חווים עכשיו.

חזי מגן מוכיח גם בשנים האחרונות שהיא תהיה לא פחות מוצלחת מזו של לוזון. הוא צבר את הניסיון, עבר את כל השיעורים שהכדורגל מלמד, הוא בא מהרקע הנכון לפיו ליגת העל זה לא רק ארבע גדולות, עם גישה הרבה יותר מקצועית למבנה של מערכת ספורטיבית, כזו שלא מאדירה את האיש הכל יכול למעלה, כמו בקבוצה ממנה לוזון בה: זו שעושה הרבה דברים נכון, אבל בצורה לא נכונה. אם מגן אכן מאס בקללות שספג העונה מאוהדי בני יהודה ומתכנן להתנתק, שאר אוהדי הכדורגל ישמחו ליהנות משירותיו.

מכל ההסברים שניתנו השבוע למשברון בהפועל תל אביב, זה המקצועי נראה הכי מבוסס. ראשי המועדון יטעו אם הם ימשיכו בסדרת ההאשמות המכוערת על כך שהראש של השחקנים טרוד יותר מדי בהצעות מאירופה. גם אם הפועל תל אביב לא תזכה באליפות העונה, שזה טבעי ואנושי אחרי השיאים שחוותה, חשוב לסיים בצורה יפה. שזה אומר – לא כמו מכבי תל אביב. לא כמו מועדון שבוגד באנשיו, אלו שהובילו אותו לתקופה הכי יפה מאז שנות ה-80. לארומה הזו תהיה משמעות לא קטנה כשהפועל תל אביב תרצה לבנות את עצמה מחדש, ותחפש את הערכים לעשות זאת לפיהם. בואו לא נשכח: בקיץ שעבר הראש של השחקנים היה נתון לחיזורים מחו"ל באותה צורה ובחורף האחרון השחקנים האלה התגברו על בעיות הרבה יותר חמורות, כולל אובדן זמני של האיש שבלעדיו כל זה לא היה קורה עקב אירוע לב. רק שאז לשחקנים היה את כוח הרצון להתגבר על כל אלו. היום, אחרי עומס של ריגושים, פחות. זה הכל.

לא בטוח גם שאפשר היה לעשות את הדברים אחרת. הפועל תל אביב היתה צריכה להגיע לשיא המקצועי שלה מוקדם כמו כל קבוצה שעלתה לליגת האלופות, כמו מכבי חיפה של העונה שעברה, להזכירכם. הניצחון השני על מכבי חיפה סימן את סוף תהליך הגדילה שבעונה שעברה אירע דווקא לקראת סוף הפלייאוף. אם אלי גוטמן יצליח להציל את כל זה ולגמור עם אליפות, זה יהיה גדול הישגיו כמאמן: כי רק הוא יכול לספק את תרופת הפלא למשבר הזה, שהוא, כאמור, משבר מקצועי.

את המשבר הזה מגלם בעיקר מי שגילם בעונה שעברה את הדאבל הכביר – גילי ורמוט. גם העונה ורמוט מגלה לא פעם יכולת של שחקן מצוין, אבל הניצוץ שלוקח את כל זה צעד קדימה כבר לא אותו דבר. בעונה שעברה המשחק של הפועל תל אביב היה מבוסס הרבה יותר על הקישור, בעוד שהעונה הוא מבוסס על ההתקפה. בעונה שעברה זו היתה הנעת הכדור של הקישור, העונה ההברקות האישיות בהתקפה. לא ברור מה קדם למה. הירידה הקטנה ביכולת של ורמוט או ההשתלטות של שני החלוצים הפורים, בן שהר וטוטו תמוז, על הבמה. התוצאה: במשחקים בהם הקבוצה עושה את ההבדל והאינדיבידואל נתקע, הפועל תל אביב משחקת לא מספיק סבלני ולא מספיק חכם, או לא מספיק ורמוט. הנעת הכדור מכנית וחסרת תשוקה. התנועה המפתיעה לעומק של הקשרים ירדה בצורה משמעותית והרעיונות ההתקפיים בורחים יותר מדי למחוזות לא בריאים כמו ציפייה למהלך סולו של אחד החלוצים, או הגבהה סתמית. לאחרונה הפועל תל אביב בוחרת באופציה השנייה יותר מדי.

התוצאה הבאה בשרשרת הזו לא פחות חמורה: הפועל תל אביב איבדה את כוח ההרתעה שלה מול קבוצות אחרות. היריבות שלה מריחות דם ואפילו הפועל פתח תקווה מדברת על ניצחון מולה במשחק חוץ. לנצח את הפועל תל אביב הפך לאתגר אפשרי בתודעה של לא מעט קבוצות. יתרה מזו, הפועל תל אביב איבדה לא מעט מהלגיטימציה שלה לזכות באליפות שנייה בעזרת הקיזוז. היא תשמח לעשות זאת כמובן, אבל פעם שנייה ברציפות הופכת את כל הסיפור לבעייתי מאוד. בין כל המטרות שלה, הפועל תל אביב הייתה צריכה להראות העונה שהיא לא באמת צריכה את הקיזוז, אבל המחזור האחרון מחייב אותה לשלוף מחדש מהמגירה את כובע הגרב השחור. אלא שבלי ורמוט כדמות הכי משפיעה על קבלת ההחלטות של הקבוצה, ובלי אותו ניצוץ ישן שידחוף את הפועל תל אביב לפלייאוף המושלם שמסוגל להתמודד עם הטענות על העוול שיוצר הקיזוז, הגנב לא ירוץ מספיק מהר הפעם וייתפס.

שניר נחום הופך להיות אחד השחקנים הכי מרשימים בליגה הזו. מה שראובן עטר עשה איתו, לא נופל אפילו מסיפור הסינדרלה של ערן זהבי.

היינו רוצים כבר לרשום: 11 באפריל, מכבי חיפה נגד קרית שמונה, הרגע בו נולד מנהיג חדש בקרית אליעזר: הקוסם ליאור רפאלוב. לואיס פרננדז לימד איך צריך לטפל בילד, מכבי חיפה קצרה את הפירות וסופסוף הגיע הרגע שבו הכל הבשיל לחבילה המושלמת. האם זה באמת ייכתב כך, מוקדם לדעת. אבל המשחק בקרית אליעזר סיפק אבן דרך לא פחות חשובה בחידת ליאור רפאלוב. אפשר אחת ולתמיד להסיר את החשש שהיהלום הזה יילך לאיבוד: סגנון המשחק שלו, אופיו הילדותי, תקרת המנהיגות הבעייתית במכבי חיפה – יצרו חשש מאוד מבוסס. היו כאן יותר מדי תנאים לחזות בבזבוז אמיתי. האסימון, חברים, נפל. כן. לא בטוח שזה יסתיים בעוד אגדה, אבל גם שחקן טוב זה משהו שאין לזלזל בו. משהו שאפשר יהיה להתקדם ממנו. צעד קטן לרפאלוב, צעד גדול למכבי חיפה.

יעקב שחר לא רוצה שנדבר על המעמד של אלישע לוי. הגדולה שלו היא בכך שהוא מצליח לעשות זאת, להבדיל למשל מהדרישה להחתים את אלי גוטמן שלא יורדת מסדר היום. שחר, כמו בוס נבון, שולט בסדר היום. גם במכבי חיפה השאלה הזו לא מחלחלת עמוק מדי. בניגוד למועדונים אחרים, אין לזה קשר למעמד של המאמן מול השחקנים. את המרות הזו, גם בהקשר של חוזים עתידיים אחרים, כולם מקבלים וכולם מכבדים. שחר הוא הפרגוסון של מכבי חיפה – האיש לפיו כולם מתיישרים.

אלא שבמקרה של אלישע לוי השאלה הזו לא באמת מרפה. לא מובן איך בעונה כזו שבה הוא מוציא מקסימום ממינימום התגמול מהבעלים עדיין לא הגיע. מה כבר תלמד עליו בששת המחזורים שנותרו לסיום העונה שיעזור לך להחליט בצורה נכונה יותר האם הוא ראוי להמשיך שנה נוספת? להשתהות הזו יש ריח של ספק, טעם קטן של אמון חצוי וביטחון לא מספיק מלא במאמן שלך. האמת, זה אפילו קצת מעליב. אלי גוטמן היה עושה על זה הרבה יותר רעש.

ספק אם זה ישנה משהו בהחלטה הגורפת של שחר להמתין לסיום העונה ולראות האם המאמן שלו גומר את זה באמת עם אליפות. אבל אם הצדק אכן יעשה וחיפה תהיה אלופה, לאלישע לוי מגיע חוזה קצת יותר בטוח ופחות זמני מזה שקצוב לעונה אחת בלבד. נוטים לזלזל בתארים שלו ולומר שמכבי חיפה צריכה לעשות זאת הרבה יותר יפה. זה מיתוס. מאז האליפות ההיא של 1993/4, חיפה לא זכתה באף אליפות עם כדורגל גדול, ועדיין המאמנים שלה זכו להרבה יותר רספקט. הכלים שאלישע לוי קיבל, במיוחד העונה, היו הרבה יותר מוגבלים. התוצאות שאלישע לוי השיג, במיוחד העונה, מצביעות לא מעט על ניצחון השיטה שלו. גם אם זה לא יסתיים בתואר, אף מאמן שהפסיד אליפות כמוהו לא התרומם כך מהקרשים. אפילו לא גיורא שפיגל הענק ורוני לוי הגדול. אם אלישע לוי יזכה לאותה התייחסות כמוהם, גם המיתוג שלו יהיה דומה להם.