הערב שבו מכבי תל אביב למדה על עצמה: תובנות מהניצחון מול פנרבחצ'ה

כשהן מצויות בעיצומו של לוח משחקים רצחני שכולל ארבעה משחקים בשישה עד שבעה ימים, ניתן היה לצפות שמכבי תל אביב ופנרבחצ'ה יבצעו התאמות בכל הנוגע לניהול החילופים, אשר יאפשרו התמודדות אל מול העומס הפיזי העצום אשר מונח על כתפיהם, רגליהם ושריריהם הדואבים של השחקנים אשר נושאים בנטל. הגדלת הרוטציה ושילוב של שחקנים נוספים אשר יחלקו ביניהם את דקות המשחק, למשל. העניין הוא שמאזן שלילי של מכבי תל אביב מחד ורצף הפסדי יורוליג (שניים, שזה הרבה) של פנר מאידך, בתוספת כמה פציעות לא נעימות טרפו את הקלפים ויצרו מצב שבמקום רוטציות עמוקות ורחבות יותר, קיבלנו בדיוק את ההיפך. ואיזה כיף שקיבלנו את ההיפך.

עוד בנושא

מכבי תל אביב התאוששה וגברה 77:87 על פנרבחצ'ה
שביעות רצון במכבי תל אביב מהיכולת בניצחון על פנרבחצ'ה: גל מקל מאוכזב ומאכזב, גאודלוק ולנדסברג ייצאו לקאזאן
רמי הדר מרוצה: "זו הרוח שצריכה להיות כאן"
אהרל'ה ויסברג על הערב בו אוחיון שיפר את הממוצעים שלו במאות אחוזים

כי נכון שמצבה של מכבי בטבלה עד כה איים להפוך את עונת הבכורה של היורוליג החדשה לסיוט מתמשך עבור קבוצת המאה מיליון פלוס של הצהובים, אבל איום גדול לא פחות הגיע בדמות רמתם של המשחקים – ולא רק תוצאתם המאכזבת. כי ההפסד הביתי של מכבי לברצלונה, לפני כשבועיים, אמנם היה מאכזב, אבל המשחק עצמו בעיקר היה משעמם ומייגע. ואי אפשר היה להחמיץ את חוסר השביעות של הקהל היושב בהיכל, מאחר שהיא באה לידי ביטוי באופן שבו הגיב. כלומר, בעיקר באופן שבו הוא שתק.

וכשהיא מציגה לראווה שמונה שחקנים בלבד שחולקים את נטל העבודה ביניהם, מתוכם ארבעה ששוהים על הפרקט 30 דקות ומעלה (דווין סמית', סוני ווימס, יוגב אוחיון ו-ויקטור ראד), הצליחה מכבי – לראשונה העונה – לייצר ולהציג בפני הקהל הביתי שלה משחק שוטף ומהנה, שמבליט בעיקר שחקנים שחשים בנוח עם מקומם בקבוצה בכלל ובהיררכיה הנקודתית בפרט. והדבר בלט עוד יותר כשהיא מתמודדת אל מול יריבה שמבליטה רוטציה סופר מקוצצת, אשר כוללת כשישה שחקנים ומחצה בכלל ועם קו אחורי של כשני שחקנים ומחצה בלבד, שנראתה גם עייפה, גם מוגבלת וגם מתוסכלת.

בעוד חסרונו של בוגדן בוגדנוביץ' וחוסר האמון של זל'קו אוברדוביץ' הגדול מייצר עבור הטורקים חמישייה פותחת שבה ניקולה קליניץ' מוצא עצמו בעמדת הגארד הנוסף, הרי שהחיסורים השונים של מכבי, ובמיוחד זה של אנדרו גאודלוק, יצרו דווקא חמישייה פותחת הגיונית יותר עבור רמי הדר. ובמיוחד כזו שמניחה שני שחקנים משמעותיים בעמדות בהן הם חשים הרבה יותר בנוח.

המחסור בפאוור פורוורד ראוי כפה על דווין סמית' עד כה שילוב בעיקר בעמדה מספר 4. אז נכון שההתמודדות ההתקפית מול שחקנים גבוהים, שאזור הנוחות המרכזי שלהם הוא באזור הצבע, עזרה לסמית' להגיע למספר זריקות קלות מבחוץ, אבל מאידך כפתה עליו לשהות בהתקפה במקומות במגרש שנוחים לו פחות, התמודדויות הגנתיות מול יריבים פיזיים וציפיות מוגזמות בכל הנוגע ליכולתו להוות פקטור דומיננטי בקטגוריית הכדורים החוזרים. כשאין בסביבה גאודלוק (או לנדסברג) וכאשר חייבים לשלב את ויקטור ראד כדי לייצר משקל נגד אתלטי על כמו וסלי ויודו, מצא עצמו סמית', במרבית הדקות, בעמדה הסמול פורוורד הנוחה והמוכרת לו היטב. הוא הגיב בעוד משחק מופתי בצהוב, שכלל גם את הנקודות ושלשות המומנטום המוכרות, אבל גם 5 ריבאונדים ו-6 אסיסטים. אין ספק, אגב, שההחלטה להימנע מרישומו של סמית' במשחקי הליגה תורמת עד כה להפחתת עומסים, לטריותו היחסית ואולי גם למצבו הגופני התקין והיציב עד כה. אין ספק גם שהתלות בדווין סמית' נותרה בעינה – ושחסרונו במשחקי הליגה ניכר.

היעדרותם של שני השוטינג גארדס הבכירים בסגל של מכבי, כמו גם ההחלטה ללכת בעמדת הרכז על סילי ואוחיון בלבד, דחפה גם את סוני ווימס לעמדה שבה הוא רוצה לשחק. לעמדה מספר 2. על פי פרסומים זרים, זוהי העמדה אשר ייעדו לאקס צסק"א האנשים שמחליטים במכבי במקור. וזוהי גם העמדה בה שיחק ווימס בחלקים גדולים מתקופתו באדום הרוסי, במיוחד תחת שרביטו של אטורה מסינה. לאו דווקא בגלל שסט התכונות של ווימס מהווה התאמה מושלמת לעמדת הגארד שליד הרכז, אלא בעיקר כי שם הוא רוצה ואוהב יותר לשחק.

ניצוצות ממצבו המשופר של ווימס אפשר היה לקבל כבר מצפייה במשחק ההפסד של מכבי מול הרצליה במוצ"ש (ובמידה מסוימת גם ממשחק הניצחון הדחוק באשדוד). אז נכון שהתקפית זה נראה רע ומתסכל, בייחוד נוכח אחוזי השדה החלשים, אבל כבר במשחק מול הקבוצה של מיקי גורקה ראינו את ווימס יוזם, מתקיף את הטבעת ומגיע ללא מעט זריקות טובות. ומחטיא. זאת, כשבמקביל הוא מפעיל לחץ עצום ואפקטיבי על מובילי הכדור של היריבות. ואמש, מול סגנית אלופת היורוליג, מכבי השתחררה ברגע שבו השתחרר לה הווימס. וזה החל התקפית רק ברבע השני, בו השיג 8 נקודות ו-11 נקודות מדד, אבל הורגש הגנתית כבר מהרגע הראשון, ברגע ומרגע שהוצמד כשומר הראשון (מבין שלושה) שהונחת על מנת לאמלל את בובי דיקסון.

סוני ווימס כבר תויג כאיש הרע במכבי, בצדק או שלא. קיתונות של ביקורת ובוז, בין אם מגיעות לו ובין אם לאו, כבר נזרקו לכיוונו של אחד משחקני היורוליג הבכירים ביותר שנחתו כאן אי פעם. דיבורים על התנהלות בעייתית בחדר ההלבשה, סיפורי מעשיות (שחלקם – עובדתית – אינם נכונים) באשר למעלליו בצסק"א ושאר ירקות כבר נשמעו מפיהם של לא מעט מלהגים מקרבנו. מאחר שרובנו איננו חשוף למתרחש כאשר המצלמות אינן פועלות, לא נותר לנו אלא לשפוט על פי הדברים שאותם אנחנו רואים. ושם, לעניות דעתי, אנחנו חוזים בשחקן מחויב, שמקריב ומתאמץ לשם הצלחתה של קבוצתו, החל מהישמע הגונג הראשון של העונה הזאת. ואתמול, בניגוד ללא מעט משחקים קודמים העונה, באה לידי ביטוי המחויבות הזאת גם בתרומה מרשימה ומאוזנת בכל האספקטים של המשחק. גם ההגנתית וגם ההתקפית. גם ביצירת נקודות עבורו (22, באחוזים מצוינים ל-2 ול-3) וגם עבור אחרים (כולל 4 אסיסטים).

ואם דיברנו עד כה עד שני הפורוורדים שנהנו מכך שהוסטו עמדה אחת אחורה (מ-4 ל-3, ומ-3 ל-2), הרי המצטיין של משחק הניצחון על אוברדוביץ' אמש היה זה שהוסט לעמדת הרכז הדומיננטי במכבי, יוגב אוחיון. מכבי תל אביב נבנתה הפוך העונה בכל הנוגע לעמדה מספר 1. במקום לתור אחר גארד זר דומיננטי ומתאים להוביל את הקבוצה, הרי שהעובדה לפיה הבנייה החלה כשאוחיון ומקל כבר חתומים וחולקים את העמדה ביניהם, הביאה למצב שבו מחפשים פתרונות ביניים ובונים את הפירמידה באופן שגוי. המשמעות, עד כה, הייתה שעמדה מספר 1 איננה שייכת לאף אחד. די.ג'יי סילי הוא הרבה דברים (טובים), אבל הוא לא רכז מהשורה הראשונה של היורוליג, לפחות נכון לעכשיו. גל מקל רחוק (מאוד) מלהיות שם, לפחות נכון לעכשיו. ואוחיון? הוא כבר שם מזמן. כשמדברים על הדרך הנכונה לנצח משחקי יורוליג ביד אליהו הישן, על היכולת לשאוב אנרגיות מהקהל ולהזרים אנרגיות מתאימות בחזרה, על פי התסריט המוכר והמנצח, מדברים על יוגב אוחיון. וכשהוא משוחרר ממאבק על דקות משחק מחד ומרוכז במשימות ההגנתיות הסבירות שהוצבו לו מאידך, סיפק אוחיון, בדומה לחברו הוותיק לנשק דווין סמית', עוד משחק אנרגטי, אגרסיבי ויעיל – ותרם לקבוצה שלו בכל אספקט של המשחק.

לפחות מול פנרבחצ'ה, או אולי דווקא מול פנרבחצ'ה, למדה אמש מכבי תל אביב לא מעט דברים על עצמה. הקבוצה של רמי הדר למדה שאפשר להחזיק קבוצה יריבה על מספר נקודות נמוך, גם כשהיא מריצה קצב משחק מהיר. היא למדה שאפשר לשמור, באופן יחסי, גם כשעל המגרש שחקנים שעד כה רק הזיקו למשחק ההגנה שלה, ובמיוחד ויקטור ראד ומאיק צירבס. או לפחות שאפשר לשמור על קבוצה ייחודית ביורוליג, שאוחזת בקו קדמי איכותי אמנם, אבל כזה שהוא כמעט ונטול אופציה של קליעה מבחוץ. בהיעדרו המעשי של פרו אנטיץ' מהרוטציה של פנר, מצאה מכבי פתרונות טובים לנוכחות של וסלי ויודו בצבע, אבל גם נעזרה במוגבלות ההתקפית שלהם כדי להפעיל לחץ הגנתי על סלוקאס ודיקסון, שהחזיקו לבדם את הקו האחורי.

והיא למדה, לפחות לערב אחד מיוחד, שלפעמים פחות זה יותר. לפחות לערב וינטאז' עם ניחוח של פעם, שבו מככבים סוסי יורוליג ותיקים כמו סמית', אוחיון, ווימס וכמובן ז'לקו אוברדוביץ', היא גילתה שפחות דילמות, אופציות ושחקנים = ביטחון, שטף ולכידות קבוצתית.

כל זה הספיק לניצחון ביתי ותצוגה מיוחדת מול פנרבחצ'ה מודל אמצע נובמבר 2016. כדי למנף את הניצחון על מנת לנסות ולהשתלב בחלק העליון של טבלת היורוליג, יצטרכו במכבי תל אביב למצוא את הדרך לשחק טוב גם כשלרשותם עומדים כלים נוספים. כשהיא תמצא את הדרך לשלב לתוך הקבוצה את האלמנטים החשובים שנעדרו אתמול. כשהיא תדע כיצד לנהל את הסגל שלה, ולהתמודד עם הדילמות והאתגרים שהוא מציב בפניה. עם כל הכבוד לניצחון המרשים והמהנה מאוד בו חזינו אמש, הדרך לשם עדיין נראית לא פשוטה.