עיסוק של אוהדי ספורט בהשוואות היסטוריות הוא בדרך כלל עניין מיותר, בייחוד בכל הנוגע לכדורסל. משחק בין בוסטון סלטיקס החלשה של העונה לבין הקבוצה הענקית של רד אורבך בשנות ה-60' היה מסתיים ככל הנראה בהפרש עצום. לטובת המודל הרעוע של 2014, כמובן. המשחק התפתח באופן דרמטי, המודעות לאתלטיות ולחשיבות ההגנה עלתה והשימוש בטכנולוגיה ובווידאו היה מקשה על ביל ראסל וחבריו לעבור את החצי בשלום. בכלל, העיסוק ההיסטורי הוא עניין של טעם: יש שיזכרו לווילט צ'מברליין את השפעתו העצומה על המשחק, בעוד אחרים יצביעו על מספר האליפויות הזעום שלו; יש שיאמינו שלא היה סנטר מוכשר כהאקים אולאג'ואן, בעוד יהיו כאלה שיטענו שקארים עבדול ג'באר בשיאו היה טוב יותר; יש שיטענו שלארי בירד היה הסמול פורוורד הגדול בכל הזמנים, בעוד אחרים יגרסו שלברון ג'יימס טוב ממנו כבר עכשיו (ההשוואות למייקל ג'ורדן ייפסקו לעת עתה, כנראה). בכל מקרה, הדיון היפותטי לחלוטין.
אלא שלעתים מתרחש אירוע מטלטל כל כך, שמחייב אותך לסגת מתפיסות מוקדמות. האליפות החמישית של סן אנטוניו ספרס היא כזו. אחרי מופע מהמם כל כך, משכנע כל כך, מרהיב כל כך, יהיה כמעט בלתי נסלח שלא לעסוק במקומם של גרג פופוביץ', טים דאנקן, טוני פארקר, מאנו ג'ינובילי וקוואי לאונרד בהיסטוריה. צריך לאפסן לרגע את הזהירות ואת האנדרסטייטמנט. זהו זמן הסופרלטיבים.
סן אנטוניו חוגגת אליפות חמישית
הספרס הפכו פיגור 16 לניצחון 87:104 ו-1:4 בסדרת הגמר על מיאמי
כל מספרי האליפות של הספרס
דאנקן מודה: "זו האליפות הכי מתוקה שלי"
כמה מספרים: הספרס גברו על מיאמי היט, זו של לברון ג'יימס, כריס בוש ודוויין וייד (או ליתר דיוק, חצי דוויין וייד, שברכיו כשלו תחת משקלו הגואה), בהפרש מצטבר של 70 נקודות; ממוצע ההפרש בניצחונות עמד על 18; המדד ההתקפי של הספרס עמד על 118.5 נקודות, סכום גבוה יותר מקבוצת הראן אנד גאן של מייק ד'אנטוני בפיניקס של 2005/6. זהות האחראים למספרים המטלטלים האלו מעצימה את הסיפור: טים דאנקן, שנחשב רק לפני שלוש שנים לשחקן גמור, בן 38; מאנו ג'ינובילי, שנחשב רק בקיץ שעבר לשחקן גמור, בן 37; בוריס דיאו, אולי השחקן היציב ביותר בספרס בסדרת הגמר, נזרק ממש לא מזמן משארלוט, ונחשב למי שהקריירה ב-NBA מאחוריו; דני גרין נופה על ידי קליבלנד והספרס עצמם ונאלץ לשחק בליגת ההתפתחות לפני שהפך לאחד הקלעים והשומרים הטובים בליגה; לאונרד, ה-MVP של הסדרה, הידרדר למקום ה-15 בדראפט בגלל קליעה מפוקפקת, לפני שהפך לצלף אדיר בעזרת מאמן הקליעה של סן אנטוניו, צ'יפ אינגלנד; פטי מילס שיחק ב-2012 בסין; טיאגו ספליטר שיחק ב-2010 עם ליאור אליהו. והרשימה עוד ארוכה. למעשה, רק טוני פארקר היה אמור להיות בשלב הזה של הקריירה כוכב, אבל גם הוא נבחר, יש לזכור, במקום ה-28 בדראפט.
למרות אפרוריות השמות, אני לא בטוח שאלופת NBA כלשהי מהעבר הייתה יכולה לספרס הנוכחיים. בוסטון סלטיקס של 1986 נחשבת לקבוצה לא אנוכית ומוזכרת בנשימה אחת עם הקבוצה של פופוביץ', אבל ברמה הטקטית שיחקה באופן כמעט פרימיטיבי כדור לאותיות לבירד, מקהייל או פאריש, וזהו בערך. שיקגו בימי ג'ורדן, בשתי הוורסיות, הייתה עלולה שלא לעמוד בקצב המסחרר של התקפת הספרס עוד חדירה ועוד הוצאת כדור, עוד מסירה לצד השני של המגרש, עוד ויתור על זריקה טובה לטובת זריקה מושלמת. הלייקרס של קובי ושאקיל בשיאם היו חזקים מאוד, אבל גם הם היו מתקשים הגנתית מול הסערה המושלמת מטקסס. דבר אחד בטוח: עוד לא הייתה קבוצה שמשחקת כדורסל מושלם כל כך, נכון כל כך, שונה כל כך ממה שמקובל בליגה. בקיץ שבו עוסקים הכול בעתידו של כרמלו אנתוני, בליגה שבה ראסל ווסטברוק לא נזרק לספסל למרות זריקותיו המטופשות, במציאות שבה גורל השלישיה הגדולה של מיאמי מעניין את התקשורת לא פחות מאשר חגיגות האליפות, זה כמעט בלתי נתפס.
האיש שאחראי לכך, גרג פופוביץ', הוכתר לדעתי סופית באליפות הזאת, החמישית שלו ב-18 שנים, כגדול המאמנים בכל הזמנים. רד אורבך אימן, כאמור, בפרהיסטוריה של הכדורסל. פיל ג'קסון הוא מוטיבטור גדול ומומחה במיתוג עצמי, שכתב ספרים ורשם פטנט על התקפת המשולש שלא הוא המציא. כן, הוא לקח עשר אליפויות שלא ניתן להתווכח איתן. ועדיין, השפעתו על עולם הכדורסל מוגבלת הרבה יותר מזו של פופוביץ', מכיוון שלא השכיל לצעוד עם הזמן. גם בעונה הבאה, הניו יורק ניקס שינהל ישחקו אותו הדבר כמעט כמו שיקגו בולס שלו ב-1991. מעל הכל, ג'קסון זכה לאמן כמה מהשחקנים הגדולים ביותר בהיסטוריה ג'ורדן, בריאנט, שאקיל כשהם היו בשיאם. פרט לנוכחותו הנפלאה כשלעצמה של טים דאנקן, פופוביץ' שיפר שחקנים אלמוניים, לימד אותם כדורסל, הביא בחירות דראפט נמוכות וצעד איתן קדימה. פופוביץ', בניגוד לג'קסון, גם ניהל את המערכת שבה הוא מאמן.
ההישג של בוגר התואר במדעים סובייטיים ממכללת חיל האוויר, בן 65, גדול במיוחד כשמבחינים בשינוי שעברו הספרס לאורך השנים מקבוצה איטית שמתבססת על הגנה ודוחפת את הכדור פנימה, לקבוצה שרצה כמו מטורפת, מאמצת אלמנטים אמריקאים כמו הפיק אנד רול ואירופאים כמו משחק החדירות והוצאת הכדור ומשפרת כל העת את שחקניה גם את המבוגרים שביניהם. אפילו בין הפלייאוף של העונה שעברה לזה הנוכחי עברו הספרס שינוי: בעונה שעברה הם התחילו את מרבית ההתקפות עם פיק אנד רול, בעוד בסדרת הגמר הנוכחית הקפידו לשחק תרגילים שבהם הכדור עובר מצד אחד של המגרש למשנהו (Swing) שרק אחריו הגיע הפיק אנד רול ואז גולת הכותרת משחק החדירות הנפלא לעין, שחרך את הגנת ההיט, עד מציאת האיש הפנוי. בגמר של העונה שעברה הספרס שמרו נסוג ונתנו לג'יימס מטר כדי שיזרוק מבחוץ; בפלייאוף הנוכחי הם שמרו באגרסיביות כמעט חסרת תקדים בליגה. ג'קסון אימץ תרגיל משנות החמישים ודבק בו; פופוביץ' שכלל תוך כדי תנועה שיטה שאיש לא השתמש בה בעבר. בשנה הקרובה, בעשור הקרוב, תו התקן של כדורסל טוב בכל העולם יהיה זה שהציב פופוביץ'.
כל מי שעובד בצוות, כל מי שאימן וכל מי שרואה כדורסל יודע עד כמה ההרמוניה של המאמן הנפלא ושחקניו נדירה. עד כמה קשה לגרום לאנשים לוותר על האגו, לעבוד למען חבריהם ולעשות זאת באווירה נעימה. כל מי שניהל אנשים יודע עד כמה מסובך לגרום לאנשים להאמין בך וללכת אחריך. מאמני NBA, כמעט כולם, נכשלים בכך שנה אחרי שנה, ולכן מרבית קבוצות הליגה משחקות כדורסל בינוני, עם פרצים של אנוכיות. הספרס פשוט ריכזו שחקנים טובים, לא גדולים, והפכו אותם ליחידת קומנדו ששורפת את המגרש ועושה כל זאת בליגה שרבים משחקניה ידועים כעצלים. אולי זו לא הקבוצה הגדולה בהיסטוריה, אבל עוד לא הייתה קבוצה כזאת בהיסטוריה.