הכל על גמר ה-NBA בין סן אנטוניו ומיאמי

טיקי טקה, גרסת הכדורסל

סן אנטוניו היא לא קבוצה – היא נס. כל תנאי היסוד בספורט האמריקאי חותרים נגד האפשרות שמאמן וכוכב על, פופוביץ' ודאנקן, יפתחו ביחד במשך 17 שנים את התרבות הארגונית הכי מרשימה וההתקפה המענגת בתולדות הכדורסל. לסיפור הזה חייב להיות סוף טוב – אליפות ונקמה במיאמי

אודי הירש
05/06/2014
אימג'בנק GettyImages

שימו כל קבוצת כדורסל במקום סן אנטוניו ספרס במשחק מספר 6 בגמר המערב באוקלהומה סיטי – והיא הייתה מפסידה. לא רק שהייתה מרימה ידיים, שחקניה ומאמנה היו אפילו אומרים לעצמם שזה בסדר, שיש עוד משחק שביעי בבית, שהשחקן הטוב בקבוצה לא עלה למחצית השנייה ושמנגד משחקים ה-MVP ולצדו אחד השחקנים הטובים בפלנטה. יתרה מכך, היו אומרים השחקנים והמאמן לעצמם, איך אפשר לנצח ביום נורא כל כך בהתקפה, כשקולעים ב-38 מ-94 מהשדה וכשזורקים 35 פעמים מחוץ לקשת?

חייב להיות סוף טוב. פופוביץ' ודאנקן(צילום: AP)

רק שגרג פופוביץ', טים דאנקן, מאנו ג'ינובילי וחבריהם אינם חלק מקבוצת כדורסל רגילה. הם חלק מנס ספורטיבי מתמשך, לא פחות. כל תנאי היסוד בספורט המקצועני בכלל ובספורט האמריקאי בפרט חותרים נגד האפשרות שמאמן יישאר במועדון 17 שנים, ינחיל לו ערכים והרגלים, יתעקש על כדורסל נכון, יקבל רישיון לטעות, ללמוד וללמד; נגד האופי של כוכב העל של הקבוצה, שפרט לפעם אחת (דאנקן עמד על סף חתימה באורלנדו מג'יק בשנת 2000 אך התחרט) לא ישקול אפילו לעבור לקבוצה אחרת, יעבוד לא פחות קשה מהשחקן הזוטר ביותר בסגל ולא יתנגד לספוג גערות מהקואץ' והחבר; נגד הסבלנות של הבעלים פיטר הולט, שייתן חופש מוחלט למאמן וההנהלה (שהם אחד בעצם – פופוביץ' בסיוע אר.סי ביופורד) ולא יניד עפעף גם אחרי עונות בינוניות - והיו כאלו.

קבוצה שהיא נס מתמחה בלחולל נסים, שהם בעצם תוצר של עבודה קשה, מונוטונית ומשעממת, חזרה בלתי נגמרת על תנועות בהתקפה, הקפדה על רגליים נמוכות בהגנה, עזרה, רוטציות ולחץ על הכדור וניסיון להגיע לזריקה מעולה במקום סתם לזריקה טובה (Good To Great, המוטו ההתקפי של פופוביץ'). במכונה כל כך משומנת אפשר לזרוק לחמישיה באמצע הפלייאוף את מאט בונר, שהתפרסם בזריקת שלוש מכוערת להפליא ומדויקת למדי ובאובססיה למציאת הכריך המושלם מחוץ למגרש, ולקבל ממנו שתי שלשות חשובות במשחק המכריע; ולקלוט את בוריס דיאו, שחקן חכם במיוחד ושמן במיוחד שנפלט מהאימפריה של שרלוט בובקטס, ולהוציא ממנו לא פחות מ-26 נקודות במשחק מספר 6 מול הכישרון העילאי של קווין דוראנט, ראסל ווסטברוק וסרג' איבקה. מכונה כזאת יכולה להישאר במשחק במשך דקות ארוכות של אחוזי קליעה מזעזעים בזכות הגנה עילאית, בראשות ידי התמנון של דני גרין, קוואי לאונרד ומאנו ג'ינובילי, שחטפו כל דבר שזז ואמללו את דוראנט – ש-31 הנקודות שלו טשטשו את שבעת איבודי הכדור, רובם בחטיפות של שחקני הספרס. מכונה כזאת מגשימה את הקלישאה של "כדורסל מנצחים בדברים הקטנים", שרוב המאמנים מדקלמים אך לא יודעים איך מיישמים: 6 איבודי כדור פחות מהיריבה, 4 ריבאונדים יותר מהיריבה, 9 ריבאונדים בהתקפה יותר מהיריבה, 6 חטיפות יותר מהיריבה. כמו באימונים, הספרס ניצחו פשוט כי הם עבדו קשה יותר מהת'אנדר. כי הם קבוצה של צווארון כחול בליגה של צווארון לבן.

הכל מוכן לקרב הקלאסי: רביץ מנתח את גמר ה-NBA

לברון מודה: "לשחקני הספרס יש אייקיו כדורסל נהדר"

דאנקן בעקבות מג'יק: כל המספרים לקראת סדרת הגמר

טוב לדעת (מקודם)

מהפכה בעולם טיפולי הפנים: AI וגלי רדיו במכשיר ביתי במחיר מבצע

מוגש מטעם בי קיור לייזר
ג'ינובילי והחברים הציגו הגנה עילאית(צילום: GettyImages)

ריקוד המכונה

בשל אותה תדמית טועים רבים לחשוב שסן אנטוניו היא קבוצה משעממת. זו הסטיגמה שדבקה בה עוד מאז האליפויות של 1999 ו-2003. הספרס, עם טים דאנקן הצעיר ועם דייויד רובינסון הוותיק, אכן שיחקו באותם ימים כדורסל איטי למדי, שמתבסס על הגנת ברזל ועל מסירת הכדור פנימה לשני הענקים. התרגילים של פופוביץ' היו אז וריאציה פשטנית של התקפת המשולש של פיל ג'קסון. מאז קרו כמה דברים: רובינסון פרש, דאנקן הזדקן, ההגנה נחלשה מעט עם עזיבתו של ברוס בואן ופופ נדרש למצוא דרכים חדשות לנצח. תחילה הוא החל להתבסס יותר על פיק אנד רול של טוני פארקר וג'ינובילי; בהמשך הוא האיץ את קצב המשחק, גם בהשראת כדורסל הגארדים של מייק ד'אנתוני בפיניקס – את האליפות ב-2007 לקחו הספרס כשמייקל פינלי הנמוך משחק בעמדה מספר 4; ולבסוף אימץ את משחק החדירה והוצאת הכדור האירופאי, שהפך לאלמנט המרכזי בהתקפת הספרס.

בכל שנה מוסיף פופוביץ' מרכיב נוסף להתקפה של הספרס. העונה, למשל, הקבוצה מבצעת הרבה יותר מבעבר את פעולת ההנד-אוף – כדרור לעבר שחקן אחר והעברת הכדור לידיו תוך כדי תנועה. התוצאה היא שההתקפה של הספרס מזכירה למשך דקות ארוכות בכל משחק מין ריקוד מתואם ואלגנטי, תוך תנועה בלתי פוסקת בלי כדור, חסימות וחיתוכים מהצד החלש, ריווח מושלם ובעיקר עוד ועוד מסירות, בלי טיפת אנוכיות, עד שמגיעים לזריקה המושלמת. משעממת? זו קבוצת ההתקפה המענגת בהיסטוריה של הכדורסל, גרסת הכדור הכתום לטיקי טקה של ברצלונה ולטוטאל פוטבול של הולנד.

עד שימצאו את הזריקה המושלמת. פארקר(צילום: AP)

מבוא לפילוסופיה

מייק בראון, שפוטר מאימון הקליבלנד קאבלירס, ונמנה בעבר על צוות האימון של הספרס, אמר שסן אנטוניו לא משחקת התקפה מסודרת, אלא פשוט "משחקת את המשחק". לפני המשחק מול הקאבלירס של בראון העונה דיבר פופוביץ' בגילוי לב ובסגנון הייחודי שלו – באופן ישיר ובלי בולשיט – על השיטה של קבוצתו. זו הייתה הצצה נדירה לפילוסופיית המשחק שלו: "יש הרבה זריקות טובות, אבל אם תצליח להפוך אותן לזריקות מעולות, האחוזים ירקיעו שחקים. זריקות מול מגן הן זריקות גרועות מאוד, והאחוזים יורדים בכמעט 20 אחוז. אלו דברים שמאמן תמיד מנסה לפתח. לוקח זמן להביא את כולם לנקודה שבה כולם מבינים מה הדבר הטוב ביותר בשביל הקבוצה. אתה רוצה לחדור לסל לא רק בשבילך, אלא בשביל חבר לקבוצה. לחדור לסל כדי לגרום לדברים לקרות – בשבילי, בשביל חבר לקבוצה או בשביל המסירה אחרי המסירה שלי. כשהשחקנים מתחילים להבין זאת, אז העניינים מתחילים לזרום ומתחילים לשחק כדורסל במקום לבצע תרגילים או להחליט מראש מה מתכוונים לעשות".

באותו ריאיון, גם חשף פופוביץ' כמה ביטחון וחופש הוא נותן לשחקניו: "הרבה תלוי בתחרותיות ובאופי של השחקן. אני לא יכול לקבל כל החלטה בשבילם. אין לי 14 פסקי זמן. אתם חייבים להתאסף ולדבר. אולי תראו משהו שאני לא רואה. אני חושב שאנשים תחרותיים לא רוצים שאדם אחד יגיד להם כל הזמן מה לעשות. לפעמים אני לוקח פסקי זמן ואומר להם: 'אין לי כלום בשבילכם. מה אתם רוצים שאעשה? איבדנו את הכדור שש פעמים, כולם מחזיקים את הכדור יותר מדי זמן. תפתרו את זה בעצמכם'. זה משחק של שחקנים והם צריכים לספק את הסחורה. ככל שתצליח להעביר להם את המסר הזה, הם ייקחו בעלות יותר ויותר. אז אתה מסמן תרגיל או מחליף שחקן פה ושם, דברים שעוזרים להם לנצח, אבל בסופו של דבר הם צריכים לקחת פיקוד, אחרת לעולם לא תגיע לקצה ההר".

מהדברים האלו, שבראון אמר השנה לסן אנטוניו אקספרס ניוז, אפשר להבין בטעות שמדובר בסוג של זן מאסטר, אדם רגוע שמשחרר שליטה ומייחס לפן הרוחני חשיבות גדולה לא פחות מלכדורסל. כמובן שהתמונה הזאת רחוקה מהמציאות. כל מי שראה את פופוביץ' משתולל על הספסל, סונט בכתב קווים (הכתבת דוריס ברק הודתה שבגמר המערב בעונה שעברה הייתה על סף דמעות כשפופוביץ' ענה על שתי שאלותיה בתשובה זהה: "איבודי כדור"), מחסל כתב במסיבת עיתונאים או צועק על שופט יודע שמדובר בטיפוס שיכול להיות מרושע למדי. העניין הוא שזהו ככל הנראה המאמן האינטליגנטי ביותר בהיסטוריה, והאיש שלפי ריק קרלייל, מאמן דאלאס מאבריקס, הוא החכם ביותר ביקום כולו, לרבות זוכים בפרס נובל. אל תטעו: ספר התרגילים של פופוביץ' מכיל מספר תלת ספרתי של מהלכים, כולל תגובות לתגובות ההגנתיות האפשריות של היריבה. אלא שאם וכאשר התרגיל נתקע, הוא מאפשר לשחקניו לאלתר, על פי כללים ששוננו במשך שנים. רק כך אפשר להגיע לרמה כזו של כדורסל – הגבוהה ביותר שבה המשחק שוחק אי פעם.

פופוביץ' משגע את הכתבים(צילום: AP)

בסוף הטובים מנצחים?

בעולם מושלם, פירוש הדבר היה ברור: סן אנטוניו תתקן את העוול ההיסטורי שנגרם לה בעונה שעברה, כשהייתה במרחק שלשה בלתי אפשרית של ריי אלן במשחק השישי מאליפות חמישית בעידן פופוביץ'. זהו זמן הנקמה. העונה הספרס טובים יותר, בהנחה שהקרסול של פארקר יתאושש: קוואי לאונרד ודני גרין גדלו בשנה והתפתחו לשחקנים נהדרים, בשני צדי המגרש; דיאו למד את השיטה של פופוביץ' והפך לאיש מפתח; פטי מילס נכנס לרוטציה ותורם יותר מאשר קורי ג'וזף; ומעל כולם, מאנו ג'ינובילי התאושש מהפציעות ונראה שוב צעיר ואנרגטי. לצדם, פארקר ודאנקן יעילים כרגיל. פופוביץ' בוודאי ישלוף שפן כלשהו, בדומה להגנת הבונקר מהגמר אשתקד, שאיפשרה ללברון ג'יימס לזרוק מבחוץ ועבדה באופן כמעט מושלם.

ההיט, מנגד, נראים חלשים יותר: שיין באטייה כמעט לא רלוונטי, לא נמצא מחליף אפקטיבי למייק מילר שעזב, ובהיעדר ג'ואל אנתוני ולאור התרומה האפסית של גרג אודן, מיאמי תסבול מנחיתות בצבע. מנגד, דוויין ווייד התאושש גם הוא, בדיוק כמו ג'ינובילי, ויש העניין הקטן ההוא של אדון ג'יימס, מפלצת כדורסל שרק הולכת ומשתבחת. אריק ספולסטרה לא פראייר, והמערכת המגובשת שהקים פט ריילי בהיט היא הדבר הכי קרוב לסן אנטוניו בכדורסל האמריקאי.

ובכל זאת, האוהד האובייקטיבי לא יכול שלא לייחל לאליפות של הספרס, שתוסיף את תמונתו של פופוביץ' להר ראשמור הדמיוני של גדולי המאמנים בכל הזמנים ותשים את טים דאנקן בליגה של ג'ורדן, מג'יק וראסל – וזו בדיוק הרמה שהוא ראוי לה. גם אם בחיים זה בדרך כלל לא עובד ככה, אבל אפשר לקוות שבספורט יתוגמלו אלה שעושים את הדבר הנכון. לכן, לעונה הזאת יכול להיות רק סוף טוב אחד: שהחבר'ה הטובים מסן אנטוניו יניפו את גביע לארי אובריאן.

איך תיגמר סדרת גמר ה-NBA?

3:4 למיאמי
13%
3:4 לסן אנטוניו
22%
2:4 למיאמי
25%
2:4 לסן אנטוניו
27%
1:4 למיאמי
3%
1:4 לסן אנטוניו
6%
0:4 למיאמי
1%
0:4 לסן אנטוניו
1%
הסקר הסתיים
3299 משתתפים

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully