האליפות הטרייה של סן אנטוניו מרשימה מכל כך הרבה סיבות. אחת המרכזיות היא המשמעות שלה למועדון, מאמן ושחקן - הספרס, גרג פופוביץ' וטים דאנקן לקחו ביחד חמש אליפויות שנפרשות על פני 15 שנים. אלה לא היו הבלחות, לכל אורך התקופה סן אנטוניו הייתה קבוצת צמרת, אחת הטובות בליגה. אם היא הייתה במזרח במקום במערב, סיכוי סביר שהיא הייתה מגיעה למשהו כמו 10-11 גמרים בתקופה הזאת במקום לשישה. אין תקדים לדומיננטיות כזאת של מועדון, מאמן ושחקן לאורך תקופה כזאת, אפילו בוסטון של ביל ראסל נגמרה מהר יותר.
לכל אחת מחמש האליפויות סיפור משלה. פרט להן, עוד שלוש עונות כללו הדחות אכזריות במיוחד בסדרות שאם הספרס היו מנצחים סיכוי ריאלי שהיו זוכים באליפות - ב-2004 הם הפסידו ללייקרס לאחר סל ה-0.4 שניות של דרק פישר, ב-2006 הפסידו לדאלאס במשחק שביעי בבית בהארכה לאחר עבירה מיותרת של מאנו ג'ינובילי בהתקפה האחרונה של דאלאס, את שנה שעברה לא צריך להזכיר. אבל עם כל הכבוד להדחות, היום אנחנו חוגגים את האליפויות עם דירוג עוצמה שמנסה לענות על השאלה מהי האליפות הגדולה ביותר. זה לא בהכרח אומר דירוג עונות האליפות לפי איכות הקבוצה, אלא מדד שמשלב בין האיכות הנתפסת, רמת היריבות, החשיבות ההיסטורית ורמת הרגש שהאליפות עוררה. נתחיל עם האליפות הכי מציקה:
5. עונת 2006/07 - אליפות הצ'יפ שוט
דווקא האליפות הקלה הזאת, שכללה ארבעה הפסדים לכל אורך הפלייאוף, היא גם הכי פחות מרשימה. כי זו הייתה תקופת ביניים, שנת רפאים שנזקקה לברירת מחדל שתיקח אליפות. במזרח, האלופה מיאמי לא הייתה רלוונטית בגלל פציעות של דוויין וייד, דטרויט הייתה בירידה וקליבלנד שהגיעה לגמר בעזרת לברון ג'יימס הצעיר עוד לא הייתה בשלה למעמד. במערב דאלאס טיילה בעונה הרגילה אבל עפה בסיבוב הראשון בסדרה ההיא מול גולדן סטייט. קווין גארנט וריי אלן עוד לא הגיעו לבוסטון, פאו גאסול עוד לא הגיע ללייקרס, כריס פול עוד לא היה פרנצ'ייז פלייר, קווין דוראנט ודרק רוז עוד לא היו ב-NBA.
בעצם, רק יריבה רצינית אחת הייתה לספרס בדרך לטבעת - פיניקס של מייק ד'אנטוני, סטיב נאש, אמארה סטודמאייר, שון מריון וגם בוריס דיאו. בשנה השלישית של הפרויקט המלהיב, הסאנס הרגישו מוכנים ללכת עד הסוף והסדרה שלהם מול הספרס בסיבוב השני כנראה הכריעה את האליפות. אבל את הסדרה הזאת אנו זוכרים בעיקר בגלל שערוריית המשחק הרביעי - רוברט הורי דחף את נאש אל המזכירות, אמארה ודיאו קמו מהספסל והורחקו מהמשחק הבא יחד עם הורי. כשהסדרה ב-2:2, במקום משחק חמישי גדול בפיניקס קיבלנו משחק מוזר אותו סן אנטוניו ניצחה בדרך ל-2:4 חמצמץ במיוחד. מאוד יכול להיות שסן אנטוניו הייתה מנצחת בסדרה בכל מקרה, פיניקס הרי לא בלטה ביכולת להתעלות ברגעי האמת, אבל לעולם לא נדע איך המשחק החמישי הזה היה מתפתח עם הרכבים מלאים. את טים דאנקן, אגב, כל זה לא הטריד, הוא סיים את הסדרה עם 26.8 נקודות, 13.7 ריבאונדים ו-4.2 גגות.
4. עונת 1998/99 - האליפות עם-כוכבית המקורית
אליפות אפילו קלה יותר, עם מאזן של 2:15, אך גם היא נחשבה לכזו שנלקחה בעונת מעבר בין שיקגו של פיל ג'קסון ללייקרס של פיל ג'קסון. עונת 98/99 הייתה גם העונה המקוצרת וגם העונה שלאחר הפרישה השנייה והכמעט אחרונה של מייקל ג'ורדן, מה שהוביל את ג'קסון לטבוע את המונח אליפות עם כוכבית שמאז זכה לשימוש יתר. סן אנטוניו הייתה אז קבוצה די אפרורית. דאנקן היה בעונה השנייה שלו, דיוויד רובינסון בתחילת הירידה, סביבם היו בעיקר וותיקים יעילים. תאומי המגדל יצרו הגנת ברזל שספגה 81.2 נקודות בפלייאוף, ההתקפה הייתה הרבה פחות מרשימה.
ובכל זאת, היו בעונה הזאת לא מעט מועמדות שהיו אמורות להיות יותר בשלות מהספרס לאליפות, כל אותן נפגעות ג'ורדן שזו הייתה אמורה להיות העונה שלהן. יוטה של סטוקטון ומאלון, אינדיאנה המגוונת, ניו יורק ומיאמי הלוחמות. גם שאק וקובי כבר היו יחד בלייקרס, פורטלנד העמידה סגל עמוק ואיכותי וביוסטון שיתפו פעולה האקים אולג'ואן, צ'ארלס בארקלי וסקוטי פיפן. אי אפשר לזלזל בכך שסן אנטוניו יצאה אלופה מהעונה חסרת ההיררכיה הזו כשהשחקן המוביל שלה הוא סופמור.
3. עונת 2004/05 - מאנו טיים
ב-99' דיוויד רובינסון היה כוכב המשנה של דאנקן, ב-2007 טוני פארקר כיכב וזכה בתואר ה-MVP של הגמר, האליפות של 2005 הייתה עונת השיא של מאנו ג'ינובילי. הארגנטינאי הנפלא סיפק 20.8 נקודות למשחק באחוזים נפלאים מכל הטווחים בפלייאוף, הוסיף 5.8 ריבאונדים ו-4.2 אסיסטים למשחק ומצא את הדרך לטבעת בכל דרך ומול כל יריבה. גם פארקר כבר היה סקורר משובח, אבל בפלייאוף הזה הוא לקח את תפקיד הגלגל השלישי. זו הייתה הקבוצה הכי סטנדרטית של הספרס - היררכיה ברורה בין שלושת הכוכבים, שחקני משנה לפי הספר - ברוס בואן הביא הגנה ושלשות, רוברט הורי את יכולת הקלאץ', ברנט בארי הוותיק את הידית מבחוץ.
האליפות הזאת תופסת מקום טוב באמצע בעיקר בזכות גמר אדיר, אבל גם הגמר האזורי היה מרשים מאוד. פיניקס חיכתה שם לאחר עונה של 62 ניצחונות ו-MVP לסטיב נאש, אמארה היה בשיאו וקלע בסדרה הזו 37 נקודות למשחק, אבל הספרס דאגו לקלוע יותר ולנצח די בקלות בחמישה משחקים. בגמר חיכתה האלופה מדטרויט לסדרה נפלאה והפכפכה של שבעה משחקים. אחרי ארבעה ניצחונות ביתיים חד צדדיים, המשחק החמישי כלל בריחה של הספרס, חזרה של דטרויט, הארכה ושלשת ניצחון של הורי שבעצם הכריעה את האליפות. דטרויט הייתה בשיאה והגמר התעלה לרמה גבוהה מאוד, ללא ספק הגמר האיכותי והקשה ביותר בין האליפויות.
2. עונת 2002/03 - מחסלי השושלת, טייק 1
האליפות הנוכחית לא הייתה הראשונה בה סן אנטוניו חיסלה קבוצת כוכבים שבנתה שושלת. הלייקרס של שאקובי ופיל ג'קסון הגיעו לעונה הזאת אחרי שלוש אליפויות רצופות, לזן מאסטר כבר היו תשע טבעות, ולא נראה היה כאילו משהו יכול לעצור אותם. קשה לזכור עכשיו כמה בלתי אפשרי נראה באותם ימים לנצח את פיל ג'קסון והכוכבים שלו בסדרה, המורשת של הספרס בעונה הזאת הייתה קודם כל בהוכחה שזה ייתכן, ולכן האליפות הזאת הייתה הגדולה ביותר שלהם עד הבוקר. אי אפשר לעצור את קובי, אבל ברוס בואן הקשה עליו ככל שניתן. אי אפשר למנוע משאק להשיג את הנקודות שלו, אבל ניתן לנצל את החסרונות שלו בכל מיני דרכים. השיא הגיע במשחק השישי בסדרה- אחרי חמישה ניצחונות ביתיים הספרס הגיעו לסטייפלס סנטר והלמו באלופה אצלה בבית עם 28 הפרש. מזכיר משהו?
הפלייאוף הזה עמד בסימן דאנקן. זו הייתה עונת השיא שלו בה זכה גם ב-MVP. את אותו משחק שישי ענק הוא סיים עם 37 נקודות, 16 ריבאונדים ו-4 אסיסטים. בשלושת המשחקים הבאים, בגמר המערב מול דאלאס, הוא סיפק בממוצע 35.3 נקודות ו-18 ריבאונדים. במשחק האליפות מול ניו ג'רזי השורה שלו הייתה של 21 נקודות, 20 ריבאונדים, 10 אסיסטים ו-8 גגות (בדרך לממוצע של 5.3 גגות בסדרה). כאשר נשפוט את הקריירה של דאנקן, אסור לשכוח את הפלייאוף בו הוא היה השחקן הטוב בעולם למרות ששאק וקובי היו די בשיא הקריירה.
1. עונת 2013/14 האליפות הגדולה ביותר
מה שיפה במיוחד באליפות הנוכחית זה שיש לה כמה סיפורים, כמה נקודות מבט שכל אחת לחוד הייתה מספיקה כדי להפוך אותה למיוחדת. ביחד הן הופכות אותה לאליפות הגדולה ביותר של הספרס - המרגשת ביותר, המלהיבה ביותר וככל הנראה גם זו שכוללת את הקבצה האיכותית ביותר. אליפות שעוד ידובר בה רבות.
ניתן להתבונן בה דרך ההתאוששות יוצאת הדופן מטראומת העונה שעברה, דרך הסגנון המרהיב שהוא תוצר של שנים ארוכות של בניית סגל ושיופו, דרך הניצחון על ה-MVP בגמר המערב ועל השחקן הטוב בעולם בגמר בזכות יכולת קבוצתית הגנתית והתקפית, דרך התגברות על שתי היריבות שהדיחו אותם בשנתיים האחרונות ונראו אתלטיות מדי עבור הספרס, דרך קוואי לאונרד כ-MVP של הגמר, דרך שחקני המשנה הנהדרים, דרך האישיות של גרג פופוביץ' שאחראי יותר מכל אחד אחר על הקבוצה הזאת, דרך ההספדים שנערכו לקבוצה שנה אחרי שנה מאז האליפות הקודמת, דרך המשמעות של האליפות לקריירה של דאנקן ופופ. מכל זווית, זו אליפות מיוחדת, גדולה, בלתי נשכחת.
