פער הגיא: ההבדל בין לוזון לרן בן שמעון

במובן מסוים, המשחק בין מכבי פתח תקווה למ.ס. אשדוד היה דרבי. על הקווים עמדו שני מאמנים שקיבלו אשראי בלתי מוגבל מבעלי הקבוצות מפתיחת העונה. בצד אחד רן בן שמעון, שבילה שבועות ארוכים בירכתי הטבלה, ובצד השני גיא לוזון, שהקבוצה שלו פתחה סביר מינוס, אבל לא ניצחה כבר חודש וחצי ולא מפסיקה להידרדר במורד הטבלה.

שתי קבוצות, שני מאמנים, החלטות דומות של בעלים ובכל זאת - הבדל של שמיים וארץ. אם אצל בן שמעון מדובר במקרה קלאסי של מאמן שפשוט לא ממהרים לוותר עליו בגלל האיכויות שלו ורק בגללן, מההישרדות של לוזון נודף ריח חריף של נפוטיזם. "המחאה לא משפיעה עלי", אמר אתמול, ולא בפעם הראשונה. וכי למה שהיא תשפיע עליו? הוא מרגיש בטוח, מאוד בטוח, כפי שהרגיש בכל פעם שעמד על הקווים במכבי פתח תקווה.

אחרי שסיימנו לצחוק ולמחוק את קלישאת "מכבי פתח תקווה? יש להם בכלל אוהדים?", כדאי להציץ לנבכי נפשם של האנשים הללו שמקפידים להגיע למגרש ולמחות מדי שבוע. הכאב שלהם גדול לא מכיוון שיש להם משהו אישי נגד לוזון (וגם אם כן, זה לא העניין פה), אלא משום שהם מרגישים שלו היה זה מאמן אחר, הוא כבר היה רואה את הדלת נפתחת לרווחה.

לא, זו לא קריאה לפיטורי לוזון. יש לכבד אדם המנסה לשמור על משרתו, גם אם התוצאות בשטח אינן טובות. זו גם לא הגנה על חוליגנים עלובים שמנסים לפגוע באנשי מקצוע במועדון או ברכב של המאמן, אבל באותה מידה יש מקום להזדהות עם החלק הלגיטימי של המחאות ולהבין מאיפה הן באות. הקבוצה הזאת נראית לא טוב, היא מתחת לקו האדום, ולמעשה נמצאת עמוק בתוך מעגל הקסמים שלתוכו נשאבה בשנים האחרונות: התבססות במרכז הטבלה-מכירת שחקן/שחקני מפתח-היקלעות למאבקי התחתית-ירידה/הישארות ברגע האחרון.

אף אוהד לא יכול להשלים עם נוסחה כזאת. אלא אם לאוהד הזה קוראים אבי לוזון.

משהו מאוד מוזר קורה במכבי נתניה. מצד אחד, יש תחושה שהקבוצה השתפרה מאז בואו של בני לם. מצד שני, התוצאות לא ממש מספרות את זה, בין אם אלה הכרטיסים האדומים המרובים או איבוד הנקודות הנאיבי. פעמיים, נגד הפועל ירושלים ובקרית שמונה, נתניה כבש שער מוקדם וספגה בדקות הסיום כדי להישאר בלי תמורה.

כרגע היא בתחתית, מעורבבת היטב בקלחת. כפי שזה נראה, לפחות שלוש קבוצות יתקשו לצבור נקודות עד סוף העונה ויסתבכו במאבק נגד הירידה. נתניה עלולה להיות אחת מהן. כדי שזה לא יקרה, היא תצטרך את אלמוג כהן בכושר טוב בהרבה מזה שהפגין בקרית שמונה.

כהן, על פי הדיווחים, היה אמור להיעדר לפרק זמן ממושך. הוא חזר במפתיע לפני שבועיים. חלודה היא עניין אחד, יכולת נפל כמו זו שגילה אתמול - זה כבר עניין אחר. מכבי נתניה לא יכולה להרשות לעצמה את המנהיג שלה בתצוגה כזאת, ולא משנה מה הנסיבות או העמדה שלו במגרש. ביכולת כזאת, אולי עדיף כבר שלא ישחק.

כהן תרם הרבה מאוד למכבי נתניה ועוד יש לו מה לתרום למועדון. הוא יקבל תפקיד ניהולי כשיפרוש, אולי לפני כן. השאלה היא האם כהן של העתיד כבר מוכוון לראייה המרחבית שנדרשת ממנהל כדי לדעת שכהן של ההווה רחוק מלהיות עמוד התווך שיציל את מכבי נתניה מעונת נפל, שעלולה להסתיים בשברון לב.

מכבי תל אביב תתארח הערב בטדי, במשחק שהמשמעות שלו ברורה היטב לבית"ר ירושלים, אבל לא מאוד ברורה למחזיקת הגביע. תנצח, תסיים בתיקו, תפסיד - למי אכפת, בעצם? העונה שלה הסתיימה באופן סופי ומוחלט אחרי התיקו מול נוף הגליל, כפי שנגמרה באופן סופי ומוחלט לאחר התיקו בדרבי, כפי שנחתמה בעקבות ההפסד בבאר שבע. אם יש ייחודיות בעונה הזאת של מכבי תל אביב, היא טמונה בכך שהיא מגיעה לסופה בכל שבוע מחדש.

על רקע הכלום הזה צומח מחדש טל בן חיים. החלוץ שהועלם לחלוטין על ידי פטריק ואן לוון זכה לחיים חדשים מברק יצחקי, ולפחות במשחקים האחרונים מצדיק את האשראי. השאלה הנשאלת היא האם מה זה מייצג עבור מכבי תל אביב, והתשובה לכך לא ממש חיובית.

בגיל 32, אחרי ארבע שנים מאוד לא יציבות, בן חיים איבד יותר מצעד אחד במשחק שלו. החדות לא אותה חדות, המהירות לא אותה מהירות. כמי שהיו לו איכויות ועוצמות על הקו, בן חיים הפך לשחקן צפוי, איטי ומוגבל יותר. הדעיכה שלו טבעית, אבל השאלה היא האם הוא מתאים לקבוצה עם ציפיות עצומות כמו אלה שיש ממכבי תל אביב. הרי במצבה הקבוצה לא יכולה לוותר עליו, וזה בדיוק הדיסוננס: איך היא הגיעה למצב כזה?

למחדל של בניית הסגל אחראי כל הצוות הניהולי, שהוביל את הקבוצה אל עברי פי פחת ועם מיטוט התשתית לא רק לעונה הנוכחית, אולי גם לזו שאחריה. מכבי תל אביב היום היא קבוצת טלאים חסרת משמעות בליגת העל. בן חיים אינו אשם במצב והביקורת, במיוחד בימים הללו, אינה מופנית כלפיו. הוא כן משמש סמל להתנהלות ולדלילות הסגל שהובילו אותו להיות בורג חשוב במועדון.

סאגות מתמשכות בענייני כרטיסים נוטות להיות משעממות מאוד, מה גם שלמאבק הכוח בין נוף הגליל למכבי חיפה היה סוף ידוע מראש. מי שהוריד את הגרזן הסופי על המאבק של המארחים היה ראש העיר רונן פלוט, שביקש (וכצפוי גם נענה) שמחירי הכרטיסים יעמדו על 60 שקלים.

קל להבין את הצד של גיל ברעם ונוף הגליל. קבוצה גדולה מגיעה לאצטדיון עם מגבלות אכלוס - היא רוצה לעשות קופה. העניין הוא שהאיום של אוהדי מכבי חיפה נראה רציני מדי. לאחר שהאוהדים הירוקים לא היו מפויסים מהורדת המחירים הראשונית ביום שישי, פלוט הבין שהגיע הזמן לעשות לזה סוף. זה היה מהלך הגיוני בהתחשב בנסיבות.

זה לא מקרה של טובים ורעים. יש כאן שוק חופשי וזכותו של ברעם לדרוש את המחיר הגבוה ביותר שיוכל לקבל, אבל גם זכותם של אוהדי מכבי חיפה לא להגיע. בזמן שמדינת ישראל נלחמת ביוקר המחיה והאזרחים כאן מוצאים את עצמם משלמים יותר ויותר על סל קניה, אוהדי מכבי חיפה נתנו לכולנו שיעור חשוב בהבנה מהו כוח צרכני. במקום תסמונת ה"קונים ובוכים" המוכרת, הם שידרו שהם הולכים עד הסוף. הלוואי שהיינו יודעים להתאחד כך גם מול תאגידי הענק במשק.